המלאך. על הכלבים

טקסט לתערוכת תצלומי כלבים הנפתחת השבוע. המודעה אחרי הטקסט

*

עֲרָפֶל שֶׁל עֶרֶב בַּשָּׂדֶה

בְּשֶׁקֶט הַכֶּלֶב בָּא

לָקַחַת אוֹתִי הַבַּיְתָה

רוברט סְפִּיס^[1]

*

אבות אבותיהם של הכלבים הילכו על פני האדמה הרבה לפני היות האדם. זאבים מודרניים (Canis lupus) קיימים בעולם כמיליון שנה.^[2] בני אדם כמותנו – בערך רבע מזמן זה. כשאנו מביטים בכלב או נוגעים בו אנו מתחברים אל נשימה עמוקה מאוד של העולם. הדבר נכון באשר למבט ולמגע בכל יצור חי, מזבוב ועד לווייתן, אבל מה שמיוחד בגידול כלבים הוא שהנשימה העמוקה הזו נמצאת בתוך בתינו; היא חלק מחיינו – חייהם של מאות מיליוני בני אדם. יש בעולם כיום כמיליארד כלבים; בישראל חיים כחצי מיליון מהם. הם יכולים להביט בנשימה העמוקה הזו מקרוב, לגעת בה ולדבר איתה יום־יום.[3]

זאבים היו אויביהם של החקלאים, וכל הכלבים הם זאבים ששינו את צורתם ואת אורחות חייהם. החקלאי השתלט על בעלי חיים (חיות משק) שהזאב ראה בהם טרף. מבחינת האדם הזאב היה שודד. לכן האדם נלחם עד חורמה בזאבים ואף הביא להכחדתם במקומות רבים בעולם. להכחדה זו נלווה גם מסע יחסי ציבור לדמוניזציה של הזאב (הסיפור הידוע מכול העוסק בכך הוא "כיפה אדומה"). הנביא ישעיהו (יא, ו) מתאר מצב של "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", אך זהו חזון לאחרית הימים; קרבת הזאב והכבש הייתה כה לא מתקבלת על הדעת, עד שהנביא בחר בה כדימוי מוזר למציאות שונה בתכלית. 

חזונו של ישעיהו כיוון לאחרית הימים, אבל במקרה אחד הוא כבר התגשם, עוד בימי הנביא (שפעל בעשורים שלפני שנת 700 לפנה"ס). כאמור, מבחינה גנטית כל הכלבים הם זאבים, ולכן כל כלבי הרועים הם זאבים שכבר גרים "עם כבש" ועם רועי הכבשים, בני האדם. מגורי אדם וכלבים הם אפוא הגשמה של חזון אחרית הימים, שלפיו אויבים מרים חיים בהרמוניה.

הקשר בין בני אדם וכלבים קדום מאוד, והכלב היה החיה הראשונה שבּויתה. הרבה לפני שבני האדם בנו ערים, גידלו דגן, צאן ובקר, רכבו על סוסים והמציאו כתב – הם חיו עם כלבים. "המדענים מסכימים שיש ראיות טובות לכך שהכלבים בויתו לראשונה לפני 15 אלף שנה. לפני כ־14 אלף שנה כלבים נקברו לעתים לצד בני אדם. אבל לטענת כמה ביולוגים, המסתמכים על ממצאי ד־נ־א וצורת גולגולות קדומות, הביות החל כבר לפני כ־30 אלף שנה".^[4]

אם כן, כל אדם שחי עם כלב מגלם תפקיד בהצגה קדומה מאוד – שבה היצורים הרחוקים האלו נפגשים וחיים ביחד. לתמונה העירונית הרגילה של אדם הבוהה בטלפון ומטייל עם כלבו יש איכות מוזרה, פלאוליתית ועתידנית כאחד. מצד אחד האנשים הללו קשורים לעולם של זאבים, ומצד שני לעולם של סייבּוֹרגים (שילוב של אדם ומכונה). מכוח ההרגל שכחנו עד כמה מראה של אדם המטייל עם כלב הוא מראה מוזר – מוזר לא פחות מהתיאור של שימפנזה בַּזְיָר (מאלף בזים) בסרט "כוכב הקופים".

בתחילה סברו החוקרים שבני אדם קדומים לכדו גורי זאבים ואילפו אותם לרעות עדרים. כיום סבורים שקשה לאלף זאבים, אפילו כשהם גורים, ולכן סביר יותר שהזאבים "המציאו את עצמם" ככלבים, כלומר הם שבחרו להסתפח אל קבוצות אנושיות.^[5] זאבים אלו בחרו מרצון להסתפח אל המרחב האנושי ולהתאים את עצמם אליו. 95% מכל הכלבים שנבדקו, אגב, הם צאצאים של שלוש זאבות, האימהות הגדולות של עַם הכלבים העצום. הזאבות הקדמוניות הללו חיו במזרח אסיה, ככל הנראה באזור שהיום הוא סין.^[6]

נסעתי למוזיאון האדם הקדמון בקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון כדי לפגוש כלב ואישה. אלו כלב ואישה מיוחדים במינם. הם נקברו ביחד לפני כשנים־עשר אלף שנה. הקבר המקורי נמצא בעמק החולה והועבר למוזיאון. זהו המקרה הידוע הראשון שבו נקברו אדם וחיה כלשהי בקבר אחד. האישה והכלב היו בני התרבות שאנו מכנים "נָטוּפית".^[7] הם היו ציידים־לקטים שעמדו על סף מעבָר לחקלאות, כלומר עברו ליישוב קבע, באופן מלא או חלקי. הם גרו בבתי אבן, השתמשו במכתש ועלי לטחינת זרעים וקברו את מתיהם בקברים. הם צדו חיות רבות, משור הבר ועד רכיכות. אחת מהנשים האלה נקברה כשידה מונחת על חזהו של גור כלבים בן כארבעה חודשים. כמה ארכאולוגים סבורים כי יש בכך עדות ליחסי חיבה בין האדם לכלב,^[8] אם כי ייתכן שהכלבלב הוכנס לקבר אחרי מותו, או שהומת אחרי מות האישה כדי להיקבר עימה.^[9] ובכל זאת סבורים מי שחפרו את הקבר "כי ביות הכלב נתפס אצל הנָטופים כביטוי להשתייכות לעולם האנושי"^[10] – לא פחות! לדבריהם, ביות הכלב "ביטל את המצב שבו היה האדם בודד בתוך הטבע".^[11] על פי השערה זו, בדידות אנושית בטבע אינה עניין מודרני, אלא הורגשה כבר לפני שנים־עשר אלף שנה!

המלאך המלוכלך

אם מטרת הפילוסופיה, או לפחות חלקים ממנה, למשל הסטואה והבודהיזם, היא לחיות במציאות כמות שהיא, הרי שכלבים מלמדים פילוסופיה, כתב מארק אָלִיזַרְט בספר קטן ויפה על פילוסופיה וכלבים.^[12] הכלב נמשך אל השמחה כמו חמנייה אל השמש, הוא מוסיף, אלא אם האדם משבש זאת, חוסם בפניו את האור. הכלב נמצא בין הטבע והתרבות ומתווך בין האדם לעולם בעלי החיים והטבע.

מדוע הכלב שמח? אומר אליזרט: "כי הוא יצר את האדם", ובמילים אחרות, "הכלב אִפשר למין האנושי להוליד את עצמו". הכוונה ליצירת עצמיוּת אנושית חדשה, משופרת. הכלבים משפרים את בני האדם, כמובן כשבני האדם מניחים להם לעשות זאת. ולכן, לדבריו, "כל הכלבים הם מלאכים", ו"לטייל עם כלב משמעו להיות מלֻווה במלאך". הדימוי, שנראה מופרז במבט ראשון, אינו כזה כלל ועיקר: אם מלאך הוא שליח מסתורי שמטרתו להנחותנו, הכלב הוא מלאך. כל הכלבים הם כלבי נְחִיָּה. המלאך המנחה הזה יכול ללמדנו, בראש ובראשונה ובעצם קיומו, שאת היסוד הטורפני שקיים בזאבים ובנו אפשר למתֵן, גם אם לא לבטל.

כשאנו קוראים ספרות על כלבים ומתבוננים באומנות המתארת כלבים, אנו מתוודעים לתולדות המפגשים הממשיים והמדומיינים בין בני האדם ומלאכי הכלבים. במפגשים הללו אנו עדים לא פעם להבנת המלאכיוּת הזו, אך לעיתים גם לחוסר הבנה מוחלט שלה. במשך אלפי שנים פגשו בני אדם את הכלבים־המלאכים שנשלחו אליהם (מטעם מי?!), והגיבו בדרכים שונות: יש שהפכו את המלאכים לכוח עבודה (גרירת מזחלות למשל), יש שהפכו אותם למזון, יש שעשו אותם לכוח אבטחה, יש שלימדו אותם לצוד עבורם, יש אף שהכו אותם ובזו להם. בספרות ובאומנות על כלבים אפשר למצוא, לצד תיאורים של התפעמות ושל אהבה, גם עדויות רבות לטיפשות ולרשעות של בני אדם, כלומר לאי־זיהויָם ואף לביזויָם של מלאכים.

ראשית נציג דוגמה למצב המתוקן של יחסי אדם וכלב. כך פנה יואל הופמן לכלבו:

תּוֹדָה שֶׁהִרְשֵׁיתָ לַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי לָבוֹא קָרוֹב כָּל כָּךְ אֶל זוֹ שֶׁלְּךָ. יֶשְׁנָם דְּבָרִים שֶׁרַק שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים […]. אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁהוֹאַלְתָּ לְהַבִּיט בִּי בָּעֵינַיִם הָאֵלֶּה שֶׁלְּךָ פַּעֲמַיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ אוּלַי [לְרֶגַע] יָדַעְתִּי מַשֶּׁהוּ שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ וְהוּא עָמֹק לְאֵין שִׁעוּר מִן הַמַּחֲשָׁבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁלִּי וּמִן הַנָּהָר הַגָּדוֹל שֶׁל זִכְרוֹנוֹת שֶׁאוֹתוֹ אָנוּ קוֹרְאִים חַיִּים.^[13]

ובספר אחר כתב:

בִּזְמַנִּים כָּאֵלֶּה רַק כֶּלֶב יוֹדֵעַ אֶת הַדִּיאַגְנוֹזָה. הוּא שָׂם אֶת רֹאשׁוֹ עַל הַבִּרְכַּיִם שֶׁלָּנוּ וְשׁוֹלֵחַ אֵלֵינוּ כּוֹחוֹת רְפוּאָה. וְזֶה (כְּלוֹמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב) הוּא מִן הַסּוֹדוֹת הַגְּדוֹלִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִכְתֹּב אֹתָם בְּסֵפֶר.^[14]

וגם:

כֶּלֶב הֶהָרִים הַפִּירֶנֶאִי אַף פַּעַם אֵינוֹ מוֹתֵחַ עָלֵינוּ בִּקֹּרֶת. הוּא מַגִּיעַ הַיְשֵׁר אֶל לֵב הַדְּבָרִים. אִם יֶשְׁנוֹ צַעַר הוּא רוֹאֶה אֶת הַצַּעַר. אִם שִׂמְחָה – הוּא רוֹאֶה אֶת הַשִּׂמְחָה. כְּלָבִים נְמִבְזִים בּוֹרְחִים מִפָּנָיו וְהוּא אֲפִלּוּ אֵינוֹ מִפְנֵה אֲלֵיהֶם מַבָּט. […] לִבּוֹ פּוֹעֵם כְּמוֹ פַּעֲמוֹן מִקְדָּשׁ גָּדוֹל וּבְעֵינָיו אַתָּה יָכוֹל לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם הַקַּדְמוֹן לִפְנֵי הַרְשִׁימוּ (כְּלוֹמַר הַשֶּׁבֶר שֶׁל הַחֲלוּקָה). וְיֶשְׁנוֹ גַּם אָדָם כָּזֶה. בַּמַּאֲפִיָּה. בַּכְּפָר הָעַרְבִי תַּרְשִׁיחָא. אֵלּוּ הֵן הָאִידֵאוֹת שֶׁאַפְּלָטוֹן דִּבֵּר בָּהֶן: כֶּלֶב. אָדָם.^[15]

הכלב אצל הופמן הוא מקדש, ליבו פעמון ופעימתו הדהוד; הכלב רואה את העולם שהתקיים לפני הבריאה (הופמן מדבר על הכלב בלשון תורת הקבלה); הכלב הוא רופא, סוד, נפש, מורה זֵן ואידאה – גם יחד.^[16] ידיעתו עמוקה מזו של האדם. היות שזכיתי להכיר את הכלב הפירנאי שבּו מדובר, מקס, אני יכול להבין את התיאור.

*

בני האדם, גם חובבי הכלבים שבהם, חשבו כך על כלבים רק לעיתים נדירות. הנה דוגמה עתיקה, אחת מני רבות, לכלבים שמהותו אחרת, כלב שבני אדם "יצרו" כהרחבה של אלימותם.

שימו לב לשילוב הרגליים בתבליט האשורי המוצג כאן, שילוב של כלב שאומן לתקוף ולטרוף, כלומר נדחק בחזרה אל זאביותו, לתועלת של אדם טורפני, אדם־זאב. הכלב בתבליט הוא בן זוגה והמשכה של החנית, מעין חנית חיה, כלב־חנית (בסיס החנית וקצה הזנב כמעט נוגעים). באומנות העתיקה, ולא רק בה, יש דוגמאות רבות כאלה. אנו מכירים באומנות אירופה ציורים רבים שבהם כלב, אדון ורובה סמוכים זה לזה.^[17] לעיתים המפגש עם הכלבים הופך את בני האדם לאלימים, כמו בתבליט האשורי, ולפעמים האלימות מופנית אל הכלבים, למשל בסיפורו של שלום עליכם "חברבר החצרוני" מראשית המאה ה־20, שבו מתואר כלב ש"להכותו, לדחותו או לשפוך עליו שופכין – היה נחשב בעיני האנשים כמעט למצווה גדולה", והוא זוכה דרך קבע מבני האדם ל"מהלומה, נגיפה, דחיפה, או בעיטה".[18]

הנה דוגמה נוספת. לכאורה כלב שונה לגמרי. כלב אהוב, רב הבעה, ולא כלב־חנית:

עינו של הכלב הזה אנושית ונבונה, והוא מישיר מבט אל עיניו של המתבונן. אך מבט נוסף יגלה שאוזנו, הפונה קצת לאחור, היא אוזן קצוצה. האוזן נקצצה כדי שהכלב לא יוכל לסנן רעשים, כדי שאוזנו תהיה פקוחה כל הזמן, לטובת בעליו. יש צל מתחתיה. נוכחות האדם בראש הכלב הזה כפולה: היא כמו הופנמה אל הבעתו, אך היא טבועה גם בגופו, וליתר דיוק חסרה בגופו, באופן אכזרי. הפנים שאנו רואים כאן הם ספק יצירה אנושית ספק תופעת טבע. זה רישום של כלב "רגיל", ובד בבד תיאור של המוזרות ואף האלימות הקיימת כמעט תמיד במפגש אדם־כלב. גם אוהבי כלבים רבים מסרסים, מעקרים ומאלפים את כלביהם האהובים. אם כן, לפנינו תופעה מורכבת, אפילו פרדוקסלית. אהבה וסירוס; מלאך ואילוף; אהבה וקולר. אין זה מפליא שלצד אהבת הכלבים אנו מוצאים ביטויים רבים שבהם כלב משמש קללה או תיאור של מצב מקולל ("רעב ככלב", "כל כלב בא יומו" ועוד).[19] לכן הכלב, אומר ג'יימס הילמן, הוא "המלאך המלוכלך", וזו, לדעתו, שליחותו: להראות לנו את השילוב בין המלאכיות ובין ההפרשות, הפרעושים, העצם, הארציות. הכלב מראה את הקודש והחול בגוף אחד, את המופלא והארצי ביצור אחד. זהו ה"מסר" שלו.

לב של כלב

"כֶּלֶב – כולו לב", כתב ר' חיים ויטאל (בסביבות שנת 1600) באהדה יהודית נדירה אל הכלבים.^[20] וג'יימס הילמן העיר: "הקיר שבאמצע לבנו מחייב את זרימתם המורכבת של תוכני הלב – את דמיונו ואת תגובותיו – אל כל קצות הווייתנו, כדי שנהפוך כל כולנו ללב, לב מכּל עֵבֶר".^[21] אם לשלב את שני הציטוטים, לחיות חיי נשמה משמעו להיות לב ככל יכולתנו, והמופת לכך מצוי לנגד עינינו בכלבים. "שמא נוכל להציל את עצמנו בכך שנהפוך לכלבים?", תוהה מרק אליזרט.^[22]

במדרש אנו מוצאים תיאור של לב האדם (נשמת האדם, מחשבת האדם): "אמר ירמיה, לב זה מתחלף משעה לשעה, והוא משנה את עצמו ומעקם את עצמו".^[23] המדרש מתייחס לפסוק בספר ירמיהו (יז, ט), "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" שפירושו בלשוננו היא "עקום ומשובש הלב יותר מכל דבר, וחולה הוא, מי יוכל לדעת מה בו". זהו תיאור של הלב האנושי כמהות משתנה, עקומה, פגועה. ודאי יש בתיאור זה הרבה מן האמת. הלב שמציע הכלב הוא לב אחר. לא לב עקום אלא ישר, לא חולה אלא בריא, לא נסתר אלא גלוי, לא משתנה חדשות לבקרים אלא יציב למדי. לא קפוא, אבל לא הפכפך.

הכלב שהוא "כולו לב" יכול לעורר את ליבנו. הכלב יכול לעשות זאת ביחס לעצמו, ואז יתבטא הדבר באהבת אדם אחד לכלב אחד, אבל כלב אחד יכול לעשות זאת ביחס לכלבים באשר הם. כל מי שמאמץ כלב ומטייל עימו מתחיל לשים לב לכלבים אחרים, ולוּ משום שכלבו שׂם לב אליהם. יתר על כן, התעוררות הלב שנובעת מהכלב אינה חייבת להיעצר בכלבים. היא יכולה להתרחב, כאדוות על פני מים, ליצורים אחרים. לאהוב כלב משמעותו העקרונית היא שאנו יכולים לאהוב אהבת נפש יצורים שאינם בני מיננו.

היחס המתוקן והצודק לכלבים רבים בעולם צריך להיות אמת המידה האנושית ליחס לכל יצור חי. אם נתייחס לבני אדם אחרים כפי שאוהבי הכלבים מתייחסים אל כלביהם, יבוא העולם מייד על תיקונו. הכלבים ואוהביהם מראים לנו את הדרך אל הלב הזר, אל מי שהיה אויב ונתגלה כמלאך.

---

[1] תרגום דרור בורשטיין, ננופואטיקה 25, מרץ 2021, עמ' 97.

[2] Jake Page, Dogs: A Natural History, Harper-Collins 2009. אבות אבותיהם הרחוקים יותר של הזאבים הופיעו כבר לפני כ-60 מיליון שנה.

[3] לנתונים על כלבים בישראל: https://www.gov.il/he/pages/dogs_data

לנתונים על כלבים בעולם: https://www.dogster.com/statistics

[4] ג'יימס גורמן, "טובי המומחים התכנסו באוקספורד כדי לנסות לקבוע מאין הגיע הכלב", הארץ, 19.1.2016.

[5] גורמן, שם; פייג', בהערה 2, עמ' 724.

[6] פייג', בהערה 2, עמ' 679, 763.

[7] על התרבות הנטופית ראו פרנסואה ר' ואלה, "הנאטופית: סוג אחר של תפיסת עולם?", מתקופת האבן 23 (1990), עמ' 80–83.

[8] Davis, S., Valla, F., Evidence for domestication of the dog 12,000 years ago in the Natufian of Israel. Nature, 276, 608–610 (1978).

[9] ואלה, בהערה 7, עמ' 81.

[10] שם, עמ' 82. ההדגשה שלי.

[11] שם. למאמר על קבורת אדם וכלב (דינגו) באוסטרליה ב־3,000 השנה האחרונות עד המאה ה־20 ראו Koungoulos L. G, Balme J., & O’Connor S. (2023) Dingoes, companions in life and deat, PLoS ONE 18(10): e0286576. https://doi.org/10.1371/journal.pone.0286576. 

[12] Mark Alizart, Dogs: A Philosophical Guide to Our Best Friends, Polity 2019, pp. 4, 17, 80, 91.

[13] יואל הופמן, Curriculum Vitae, כתר 2007, קטע 97.

[14] יואל הופמן, מצבי רוח, כתר 2010, קטע 48. וראו גם כלב אחר, רוגז, בקטע 49.

[15] שם, קטע 93. ההדגשה במקור.

[16] השוו את ״אם ישנו צער…״ לדבריו של מורה הזן ג׳ושו, ״כשקר – קר, כשחם – חם״. יואל הופמן, ספר הזן של ג׳ושו, תרגם מאנגלית דרור בורשטיין, בבל 2007, עמ' 5.

[17] ראו סקירה על כלבים באומנות אצל גדעון עפרת, "לכלבים תהילה", אתר המחסן של גדעון עפרת, 24.1.2011 (במרשתת).

[18] שלום עליכם, כתבים עבריים, ערך חנא שמרוק, מוסד ביאליק תשל"ו. https://benyehuda.org/read/2901.

[19] James Hillman, "You Dirty Dog!", Animal Presences, Spring 2008, pp. 150–160.

[20] ר' חיים ויטאל, שער הפסוקים, שמות, קנג.

[21] ג'יימס הילמן, מחשבת הלב ונשמת העולם, מאנגלית מור קדישזון, בבל 2021 [1992], עמ' 86.

[22] אליזרט, בהערה 12, עמ' 90.

[23] אגדת בראשית ב, א.