הדמעה

זו סצנה מ"מקבת" בגרסה הקולנועית המדהימה של ג'סטין קורזל מלפני עשור. במקור משתתפים ליידי מקבת, הרופא ומשרתת. בסרט הפכה השיחה למונולוג של ליידי מקבת (מריון קוטיאר). בנוסף, בסרט מופיע ילד-רפאים, שהוא ילד מת שהוסיף הסרט לבני הזוג מקבת. הסרט מתחיל מקבורתו. הזוג שבמחזה אין לו ילדים הופך בסרט, בפרשנות נועזת אך אפשרית, לזוג שכּוּל (הם מאבדים עוד נער בקרב שבפתיחת הסרט).

זה תרגום המונולוג שבסרטון על פי תרגומו של דורי פרנס; כמעט אפשר להאמין ששייקספיר כתב מונולוג נוסף לגברת:

בכל זאת הנה כתם. רֵד כּתם מקולל – רד אני אומרת. אחת – שתיים – טוב אז הגיע הזמן לעשות את זה – חושך מִצְריים בַּגיהינום. בּוז לך, אדונִי, בּוז, חייל, ופוחד? מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון? אבל מי היה חושב שיש לו לַזַּקֵן כל כך הרבה דם בתוכו.

למֶקְדַף ראש-השבט היתה אשה אוהבת – איפה היא עכשיו? מה, הידיים האלה לעולם לא יהיו נקיות? מספיק עם זה, אדוני, מספיק עם זה – אתה מקלקל הכל עם הַבֶּהלות האלה.

עדיין יש פה ריח של דם – כל בָּשְמֵי עָרָב לא ימתיקו את היד הקטנה הזאת. אוֹ, אוֹ, אוֹ.

שְטוֹף את הידיים, תלבש את החלוק שלך, אל תֵרָאֶה חיוור כל כך […].

לַמיטה, לַמיטה – יש דפיקות בַּשער – בוא, בוא, בוא, בוא, תן לי את היד שלך – מה שנעשָה אין להשיב. לַמיטה, למיטה, למיטה.

כשהיא אומרת "מה יש לנו לפחוד מי עשה את זה, כשאף אחד לא יכול לדרוש מאיתנו דין וחשבון?" היא ממצה את הפסיכולוגיה של העריץ, שמגדיר מעשה כראוי או כפסול רק באמת המידה של כוחו להיות חסין מפני תוצאותיו.

וכשהיא אומרת "מי היה חושב שיש לזקן [=המלך דנקן שהיא ומקבת רצחו, ד"ב] כל כך הרבה דם בתוכו" היא עוד המרשעת הלועגת לנרצח.

אבל אז היא מדברת על ליידי מקדאף, שנרצחה אף היא עם ילדיה (רצח שנולד מהרצח הראשון ולא היה מתוכנן מראש). וכשהיא מדברת עליה – בביצוע הזה, בסרט – היא נשברת ומתחילה לבכות. לא נראה לי שזו התעוררות של מצפון, אלא של הזדהות – העובדה שהנרצחת היא "מקבילה" שלה. כאישה וכאם שכולה. אולי לא על ליידי מקדאף היא חומלת, אלא על עצמה? אולי היא מבינה שאף היא לא חסינה מאלימותו של מקבת? הרי היא היחידה שיודעת בוודאות על חלקו במזימה; אולי היא הבאה בתור ברשימת החיסולים? האם זו דמעת חמלה (על זולתה) או דמעת פחד (על עצמה?).

הליידי מדברת אל מקבת המדומיין בעוד ילד הרפאים שלה יושב, מת-חי, לצדה. ואז היא יוצאת אל הנוף הסקוטי הפתוח ופוגשת – וגם זאת תוספת נועזת למחזה, אבל משכנעת – ב"מכשפות". מן המפגש הזה כבר לא תקום. דמעתה היא מין משקולת זעירה המטה את הגלגל לקראת הקריסה.

*

נ"ב

שימו לב לשמות המפיקים-בפועל של הסרט, בכותרות הסיום.

*

הסרט בשלמותו נמצא ברשת וכדאי לצפות בו על מסך גדול ככל האפשר.