פריחה מגמגמת

כשחזרתי מהתערוכה החדשה, המעניינת והמוצבת להפליא, שנת אפס, במוזיאון תל אביב (אוצרת נועה רוזנברג), מצאתי בתיבת הדואר את העלון הזה. נבלמתי ליד תא הדואר והתמלאתי מה שהיפנים מכנים סאבּי. מעל כל אפשרויות ה"תיקון" וה"חידוש" המנויות בעלון מתנוססת ההצעה ל"ניקוי מצבות בבית קברות". לחשוב על האיש – ואני עושה לו ברצון פרסומת – בין החלפת שקע לתיקון טיח, נוסע גם לבתי קברות ומנקה שם מצבות של זרים. ההבנה שגם זה חלק מבּדק הבית.

רגש דומה שורה גם על התערוכה. יצירה וחידוש מתוך השבירה, הדעיכה והמוות. הדבר ניכר אם רואים את הציורים מתוך המסורת שממנה צמחו. ישבתי בפינה הנפלאה, בחצר האחורית של בית הכנסת של גוטליב כביכול, של שלוש נשים ונער אחד (עליו כתבתי כאן פעם). דיוקנאות כל כך מלאי נשמה: עיניים גדולות, עיניים קורנות, עיניים אפלות, עיניים עצומות ולבנות… אלו ציורים שאין בהם שמץ מההרואיות או מהזחיחות הקלה או הכבדה שיש בדיוקנאות כה רבים במסורת הדיוקן. זה כוחם. נראה שהן יודעות שכבר לא מובן מאליו לזכות לתשומת לב של צייר בעידן של תיעוש ומלחמת עולם (הראשונה). הם כמו שחקנים אחרי שההצגה נגמרה והתיאטרון נסגר. אבל הם מתעקשים להמשיך לשחק, להיות מודל, כלומר בני אדם הראויים למבט ממושך, אינסופי בעצם.

הרישום שהכי תפס אותי – ולצערי אין לי רפרודוקציה שלו – הוא אקוורל עם עיפרון של פרחי מגנוליה מאת גוסטב שפר, רישום בן 120. כמו בציורי הדיוקן זהו ניסיון לצייר פריחה בעולם שמאבד את אהבתו לפרח, שממציא מכונת יריה, גדר תיל, טנק, לוחמה כימית… עולם שפרח נעשה בו קלישאה דקורטיבית או דבר זניח.

אפשר לחוש ברישום את כוח הצמיחה לצד ההיסוס הרועד של הקו. כאילו לפנינו פריחה מגמגמת, אמן שכבר אינו בטוח בדבר הזה, ציור פרחים, ובכל זאת עושה היטב. ההיסוס רק מוסיף ליופיו של הפרח. אפשר ממש להתחקות אחר הרישום הצומח בגישוש, פרק-פרק, עד העוקץ, עד שפתאום מהקו בוקעים עלי כותרת גדולים.

כדאי להסתיר בכף היד את הרישום למעט חלקו התחתון, ולראות שם את ששת הקווים ההתחלתיים, קווים מגששים, מנותקים, בודדים – ואז לראות איך הם עולים ומתמלאים חיים בהדרגה עד היפקחם, כל אחד כמקהלה קטנה של עלי כותרת לקראת פקיחה, כל אחד בעל אופי משלו, שרים ביחד.

מגנוליה היא צמח קדמון. היא התפתחה לפני היות דבורים בעולם ולכן מאביקות אותה חיפושיות. נמצאו מאובנים מהמשפחה הזו בני 95 מיליון שנה. אבל ברישום, מכל העבָר הזה נותר רק הווה נצחי, מהוסס ונוגע ללב.

לצד הפרחים שני רישומים אחרים של אותו אמן מאותו זמן: שני שלדים, אחד בשם "השליט" ואחד "הנווד". הפרחים האלה פורחים כהצעה של דרך חיים עתיקה, אחרת.