הקוראים

*

דפנה עושה את זה באמצע כיכרות. נעצרת, מתיישבת על המרצפות, מוציאה ספר, מתחילה לקרוא. לקרוא אני אומר לכם, לקרוא. רצוף. בלי להציץ בטלפון. בלי להציץ בעוברים ושבים. קוראת שעה באמצע הכיכר. שלוש שעות. ומסמנת משפטים בעיפרון. כותבת הערות בצד. ורק ספרי נייר. רק ישנים, משומשים. סופרים ששכחו אותם. שאיש אינו קורא זולתה. קוראת. ולא מראה את הכריכה. ואם שואלים אותה, מה את קוראת שם? היא עונה: זה ספר. או שלא עונה.

*

אלי קורא במעליות. נכנס למעלית של גורד, פותח ספר, תוקע את האף, מתחיל לקרוא. המעלית עולה, מגיעה, יורדת, וחוזר חלילה. אנשים נכנסים ויוצאים. עולים ויורדים. מביטים בו בתימהון. הוא לא מחזיר מבט. קורא שירה. טורי השיר מתאימים לו לתנועה האנכית. בפעם הראשונה שהוא קרא הייקו ("לאן נעלמו הקולות" של יואל הופמן) הוא לחץ על הכפתור של ה"עצור". ועל כפתור האזעקה.

*

בוריס יורד לאיילון בפקקים. חושבים קבצן. באמצע פקק זוחל. קופץ על גג של מכונית זוחלת. פותח ספר. כל מיני רוסים. "חותם מים" של ברודסקי למשל. הוא רזה כמו מקל וקל כמו חתול, והנהגים אינם שׂמים לב שמישהו יושב להם על גג הג'יפ, פניו נגד כיוון הנסיעה, קורא בספר על ונציה. פטרבורג. סיביר.

*

אלון מטפס לראשי עצים. באמצע העיר. על פיקוסים. מול הקונסרבטוריון. ברמת אביב. גבוה כמה שאפשר. פותח שם ספר. סוגת "כתיבת הטבע". נאן שפרד על ההר ההוא בסקוטלנד. בייקר, "הבז", "גבעת הקיץ", וכו'. ספרים על מסעות בקרח. על צלילה בים. על ציפורים. פעם חשב לקרוא בקול מראש העץ, אבל הבין שזה יפריע לציפור, שזה לא לעניין. לכן פשוט ישב על הענף, קרא באיזה ספר על עצים.

*

עודד קורא בים. לא על החוף, בעמוקים. שוחה, הספר קשור לו למותניו בשקית סגורה. הוא נעצר, צף על הגב, מוציא את הספר מאריזתו. מחזיק את הספר כך שיחצוץ בינו ובין אורה. קורא ספרים על הפלגות. על שחיינים. "אצל הים" של יזהר, או "הים התיכון" של ברודל. שחיינים ושייטים חולפים על פניו. אחי, מה נסגר? תובע המציל. הוא לא עונה. הוא צף. הוא מנסה לא להרטיב את הדפים. אבל פעם, אחרי עשרים פרקים של "מובי דיק" הביט ימינה ושמאלה והבין שהוא נסחף בקריאה.

*

יפעת נוסעת לאיטליה כדי לקרוא ספרים. בארץ אי אפשר לקרוא. כורעת מול הצלב בכנסיות. היא לא נוצרייה ולא מאמינה בישו. אבל אוהבת לקרוא בחללים האלה קורות חיים של מלחינים. באך, שוברט וכו'. לרוב נותרת מסביבה דממה. דממה סביב המלחין וכל קורות חייו. מוצרט אפוף דממה. סקרלטי – ודממה. אבל מעת לעת בוקע קול עוּגב. ולפעמים המוזיקה שנשמעת היא של המלחין שהיא קוראת עליו. זה לא קרה הרבה. אולי רק מאה פעמים.

*

אבנר הוא חרל"ש. עובד כמאבטח בכל מיני מוסדות בירושלים. הוא לא חמוש. אפילו אקדח מפלסטיק לא מסכים לתחוב. קיבלו אותו כי לא היה ממש חשש למתקפה על המוסדות שבאחריותו. במקום אקדח אבנר נושא ספר. אוהב לקרוא בעמדתו תנ"ך עם מפרשים. מה שבישיבה בעברו לא נהגו לקרוא. הכי אוהב את רש"י והמצודות. קנה לו כרך גוץ של התנ"ך עם המפרשים הללו (הוצאת מיר). יושב בעמדת המאבטח וקורא. הוא משתוקק שמישהו ישאל אותו בהתרסה: תגיד לי, ככה אתה שומר?! אם יישאל הוא יענה, כן. רק הספר. רק הספר יגונן. והמפרשׁים. עליך ועליי. אבל איש אינו שואל. בכלל לא מבינים שהוא המאבטח. חושבים שהוא פשוט יושב שם וקורא ספרים. מה שנכון.

*

גיורא ומלכה קוראים בזמן הסקס. אל תשאלו אותי איך הם עושים את זה. אבל אני יודע מה הם אוהבים לקרוא.

*

שירי נכנסת לקולנוע ופותחת ספר. בזמן הפרסומות עוד יש אור, אבל ב"בקרוב" האור יורד וגם בסרט חושך מסביב. היא ממשיכה לקרוא. היא משתמשת באור שחוזר ממסך הקולנוע כבמנורת קריאה. ויש לה גם פנס. לפעמים עד שנגמר הסרט היא מסיימת את הספר וקונה כרטיס לסרט אחר – או להקרנה הבאה של אותו הסרט, זה לא ממש חשוב – ומתחילה קריאה שניה.

*

אריאלה קוראת ספרים בספריה הציבורית. היות שזה מעט חריג – רוב השוהים בספריה עובדים על מחשבים, שותים קפה או ישֵנים – העירו לה פעם שאם זה לא קשה לה, ומתוך כבוד לספריה, מוטב שהיא תמצא מקום אחר לקרוא בו. היא התעקשה להישאר, לשאול, להתיישב, ואז לקרוא, ולהחזיר. לקרוא ספר ספריה – בספריה. פעם, בכל אולם הקריאה היה רק עוד מישהו זולתה שקרא ספר. וזה היה אותו הספר כמו שלה. "חיי נישואים" של פוגל. מהדורת הספריה החדשה. הספרנית הבחינה בכך ואמרה לה, אולי זה לא ענייני, אבל נראה לי שאת והוא שם צריכים להתחתן. חלפו עשרים שנה. שני העותקים של פוגל עוד צמודים אצלם על המדף.

*