משולש הקיץ

קומקום ובו ידית כפופה, כמעט נוגעת בזרבוביתו. המרווח ביניהם הוא של מילימטר אך הוא כה טעון ונוגע ללב. עוד קצת אורך והכלי היה מסתבך בתוך עצמו, מקצר את עצמו כמו מעגל חשמלי כושל. אבל במצבו הכמעט-פגום הידית כמו מחקה את זרם התה המשוער שיימזג מן הזרבובית, רק בכיוון ההפוך, מהפּייה לאחור.

הקומקום – יצר אותו מאיר מוהבן – מזכיר את תיאור החכם העקום אצל ג'ואנג דזה. "ראה כמה עקום עשתה אותי הבריאה. גבי בולט כחטוטרת, קרביי – תחתונים למעלה ועליונים למטה, סנטרי תקוע בטבורי, כתפי מעל לראשי…" (יואל הופמן, קולות האדמה, מסדה, עמ' 35). הקטע הוא תיאור של קבלת הצורות והמאורעות: "כשבא זמנך לקבל, אתה מקבל. כשמגיע תורך לאבד, אתה מאבד". הקומקום הזה הוא מין חכם כזה, כי בהשוואה לצורה "תקנית" של קומקום הוא שגוי, וכמות שהוא הוא יפהפה, וראוי לתצוגה במוזיאון.

במוזיאון טיקוטין בחיפה אכן ראיתיו אתמול, בתערוכה החדשה "בשבח הצללים" (אוצרת: שושי צ'כנובר). כותרת התערוכה היא כותרת ספרו של ג'ונאיצ'ירו טניזקי (תרגום דורון ב' כהן, אסיה), שכדאי לקוראו לפני ההגעה לתערוכה. ההליכה בתערוכה היא גם הליכה בספר (יש בה מובאות מתוכו על הקירות), אם כי התערוכה אינה עוסקת רק בענייני אור-צל, כמו הספר הנפלא הזה, מעורר הנוסטלגיה היפנית.

הקומקום עומד ליד כוס קטנה. זה לא סט מתאים. הכוס חומה, באה מעולם אחר, אבל מאותו תנור. לא צריך להיות בעל דמיון מופלג כדי לחוש בציפיית הקומקום למזוג ובציפיית הכוס להתמלא. המים החמים, אם יימזגו, ימלאו את הכוס בשלמות ובקלות, כאילו הם עשויים מאריג אחד, למרות הזרוּת במראה ובצבע. והם אכן ילודי אותו אריג-מציאות – החימר, האש, העקמימות, החלל הריק שבּו, שבּה.

הדפס בן מאה שנה (אגם האצ'ירוגטה, מאת קווסה הסוי, 1927; ראו כאן את רישום ההכנה בעיפרון ואת לוח העץ טרם צביעה). מה שיעורו? שכוכבים ועץ הם פיסות בתצרף (פאזל) אחד. שהבית וההר שניהם בעולם. שאור הירח נח על מֵי האגם כפי שהוא נח על קליפת העץ. שלא צריך לראות את עיגול הירח כדי לראותו. שהשורשים שותים אור ירח ישירות מן האגם. שיש חושך תכלכל. ושאפשר לנשום בתוך כל זה. דהיינו שאפשרי עולם כזה.

שלושה כוכבים, כמו משובצים במרווחים: בין ענף להר, בין ענף לענף, בין גזע ובית. הייתי רוצה לחשוב שהם "משולש הקיץ", וגה, דנבּ ואלטאיר, כלומר שגם אני, אחרי מאה שנה, אוּכל לראותם הלילה, אולי ליד הבית, אולי ליד עץ שליד הבית, מתחת לאותו ירח – הירח, כמובן.