ג'יימס הילמן / דברים על אהבה

[תמליל הקלטה של הקראה מספר, משולבת בשיחה חופשית עם קהל. ההקראה מתוך ספרו Inter Views, 1983, עמ' 188־190. תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין]

*

האהבה אינה אישית. זו הנקודה המרכזית, וזה מה שאנחנו שוכחים כל הזמן. זו האשליה העיקרית של האהבה, ההיסטריה העיקרית שהיא גורמת, מפני שהיא אינה שלך, היא אינה שלי, והיא כנראה אפילו אינה שייכת לאֵלים.

אֵרוֹס עצמו לא היה אל. מושג האהבה הוא מוזר, זר לאופיו של אל בהקשר היווני, ובהקשר של רוב התרבויות, למעט הנצרות. זה אמור להיות כוחה המיוחד של הנצרות, ייחודה. הנצרות הפכה את האהבה לאל שלה.

לכן, כדי להישאר בקשר עם האל של התרבות שלנו, עלינו להרגיש נאהבים, להיות מאוהבים, להיות ראויים לאהבה, לאהוב אחרים ואת עצמנו כמצווה. ואז האהבה נעשית בעיה עצומה, המשימה המרכזית של הטיפול.

אתם רואים אפוא כיצד הרקע היהודי־נוצרי משפיע גם על האופן שבו אנחנו מתייחסים למה שבאמת חשוב מאוד בחיינו. בעיית האהבה בתרבות הנוצרית כרוכה כולה בהצלת עצמנו ובמציאת האל.

אפילו השיחה הזאת עכשיו, העובדה שאנחנו מדברים כל כך הרבה על אהבה, כבר מכניסה אותנו למלכודת של התרבות הנוצרית שלנו. אילו רק יכולנו להניח לאהבה לנפשה; אילו רק יכולנו לתת לה יותר מרחב ופחות תשומת לב, היא הייתה דואגת לעצמה. היא כמו חבר שנמצא בבית: אל תטריד אותו ללא הרף בניסיון לגרום לו להרגיש בנוח. או כמו חולה: אל תמדוד לו חום כל הזמן.

אילו רק יכולנו לזוז מן הדרך, לתת לה לבוא, לתת לה ללכת. אבל אנחנו תמיד מנסים לתעל את האהבה לאפיקים: לקשר אותה, לחלוק אותה, לעשות אותה נכון. למה?

היא מוכנה לפרוץ בכל רגע. מה שהאהבה רוצה הוא נשמה. היא מחפשת נשמה. יש לה עבודה לעשות על הנשמה. כלומר, האהבה מתעניינת הרבה יותר בפנטזיות שלנו, בדימויים ובתסביכים שלנו, מאשר בנו באופן אישי, במה שאנחנו מרגישים, צריכים ומשתוקקים לו.

זה רעיון משונה, מפני שאנחנו מרגישים כל הזמן שמצב האהבה שבו אנחנו נמצאים אינו דואג לצרכים שלנו, לרגשות שלנו ולתסביכים שלנו. "את לא עושה מספיק בשבילי. אתה לא כך-וכך בשבילי. אתה לא מבין אותי." כל הדברים האלה שאנחנו רוצים שהאהבה תטפל בהם. אבל אולי האהבה כן מטפלת במשהו.

מדוע אתה עדיין נשאר קשור לאותו אדם? אולי האהבה עושה משהו לחיי הפנטזיה שלך, לתסביכים שלך, ומחזיקה אותך קשור. היא עושה משהו לנשמה שלך, אבל היא אינה מטפלת בצרכים שלך.

זה עשוי לרמוז שהאהבה באמת מתעניינת יותר בנשמה מאשר במה שמכונה האגו, או במה שאתה חושב שהם רגשותיך, או כל דבר אחר. לכן יש אי־שביעות רצון ברגשותיך, ובאותו זמן אתה קשור למצב בלתי אפשרי. היא אינה עושה את מה שרצית שתעשה, את מה שהיא היתה אמורה לעשות. משונה. משונה מאוד.

ומה שאנחנו מתאהבים בו הוא בדרך כלל עולם הפנטזיה של אדם אחר. זו לא בהכרח אהבה בין שני אנשים, אלא בין שני אנשים שאפילו אינם יודעים מי הם באמת, ואף אחד אינו יודע מי הוא באמת. הם כמו שתי פנטזיות שמתאהבות זו בזו, כמו שתי דמויות בסרט מצויר.

ולכן אנחנו מפחדים פחד מוות. זה מקפיץ את כל התסביכים. זה הופך את הפנטזיות שלנו לכאלה שאיננו יכולים להתנגד להן. זה מצפה אותן בזהב. אפרודיטה מכוּנה "זוהרת", "בוערת".

אבל האהבה אינה איזה כוח עצמאי המצוי מחוץ לדימויים, מחוץ לתסביכים. היא נמצאת ממש בתוכם. זה עניין מאוד עמום גם בשבילי, אבל אני חושב שאנחנו מנסים להבין מהו הדבר הזה: הארוס כבר נמצא שם, בתוך הנשמה, מוכן להתלקח באש.

החוויה היא שבכל רגע אתה יכול לעלות באש. הצרפתים קוראים לזה coup de foudre — מכת ברק (=אהבה ממבט ראשון). בכל רגע זה יכול לקרות, אש יכולה לאחוז בנשמתך.

הנשמה היא חומר דליק מאוד. ולכן אנחנו תמיד עוטפים דברים באזבסט (=חומר בלתי דליק), מרחיקים מאיתנו את הדימויים והפנטזיות שלנו, מפני שהם מלאים כל כך באהבה. מבחינתי זו דרך הרבה יותר יפה לחשוב על כך מאשר לחשוב: "יש בנו את כל החומר הנשמתי הזה, ואז האהבה נכנסת לתמונה כגורם עצמאי". אבל נניח שיש בנשמה כל הזמן האפשרות להיתפס ולהישרף, ולכן אתה תמיד מנסה לשמור על עצמך בשליטה, או עטוף, כדי שלא תעלה בלהבות.

אתה תמיד מאוהב, ומה שאתה עושה הוא לשמור את זה עטוף. רוּמי הוא משורר נפלא מפני שהוא מסיר מעל זה את העטיפות, מודה בכך שהנשמה היא, במובן מסוים, כל הזמן בתוך הלהבה של התשוקה.

באופן חלקי, הצורך באדם אחר נובע מכך שבעזרתו אתה יכול להסיר את העטיפות. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, ייתכן שהאדם האחר כבר אינו כה מכריע.

אתה חושב שהאדם האחר מכריע מפני שאתה שומר את זה עטוף; אתה שומר את העובדה שאתה מאוהב עטופה, באזבסט, ולכן אתה רוצה שהאדם האחר יצית את זה, או יכיר בזה, וכן הלאה. אבל אם אתה מסיר את העטיפות, במובן של רוּמי, אם אתה קולט את העובדה שאתה מאוהב, ושהיית מאוהב מאז שהיית בן תשע, כמו דנטה וביאטריצ'ה, ושאתה תמיד מאוהב, ושהפנטזיות שלך — כלומר, שהחומר הנשמתי שלך רווי, איך לומר זאת אחרת, פשוט בלהיות־מאוהב. הוא דליק. ואז האדם האחר אינו כה מכריע.

כי האם זה האדם האחר, או שמא העובדה שאתה מוצת היא זו שמטרידה אותך? ומה לעשות עם העובדה שאתה מוצת?

פרויד צדק. תוכנהּ של הנשמה המודחקת הוא ארוס, וההתנגדות קשורה לקירות חסיני אש. באופן טבעי כל אחד נרתע מאנליזה, מחלומותיו ומן הדמויות שבתוכו: הם עמוסים באהבה.

אבל הדרך אל האהבה אינה ישירה. אי אפשר ללכת אליה ישר. וטיפולים שמעודדים אהבה, שמתמקדים בהעברה, עושים את הטעות הזאת של הליכה ישרה אליה. לפחות בעיניי, הדרך היא דרך הנשמה, דרך הדימויים שבהם האהבה מסתתרת ממילא.

התחילו פשוט לדבר עם מישהו מהנשמה, על הנשמה, על הפחד שלכם למות, על זיכרון שובר לב, על הניכור המוזר שלכם, על הבדידות — ומיד האהבה מתחילה להתרחש.

אתם רואים, זה פשוט מתחיל. זה פורץ. זה מתחיל לקרות כאשר רמת הדיבור באה משם. באופן טבעי זה פורץ במפגשי טיפול. בכל מקום שיש בו נשמה, יש אמוֹר (Amor), ארוס, אהבה.

האהבה נכנסת לטיפול כדי למצוא נשמה, כדי להיעשות פסיכולוגית. וזו באמת טעות פסיכולוגית לקחת את האהבה באופן אישי. כמובן שהיא מורגשת כאישית, מפני שהאהבה היא פנימית, אינטימית, אבל הפנימיות הזאת מתייחסת לנשמה ולהפעלת התסביכים. זה עניין קשה, מפני שכאשר אנחנו מרגישים שמשהו הוא אינטימי ונמצא "כאן בִּפְנים", אנחנו מרגישים שהוא אישי, והוא לא בהכרח אישי. כולם מרגישים בדיוק אותו דבר. אהבה היא אירוע קולקטיבי לחלוטין.

האלכימאים אמרו שככל שאתה ממשיך בעבודה — עבודת נשמה, עשיית נשמה — אהבתה תגדל בך. הם לא אמרו שאתה תאהב יותר או טוב יותר. הם לא אמרו שהעבודה תאהב אותך יותר, או שתמצא אהבה או שתיאהב. אני חושב שהם התכוונו לגורם המשונה הזה: שככל שאתה נעשה עסוק בנשמה, יש גדילה כזאת; הנשמה גדלה באהבה הצמחית, באהבה המינרלית, וכמובן באהבה החייתית, שאליה אנחנו קרובים יותר ושאותה אנחנו מזהים יותר. אבל הגדילה הזאת אינה גדילה של התודעה. זו אינה גדילה במובן של התבגרות בפנטזייה של התפתחות.

מתחת לרעיונות ההומניסטיים־חילוניים האלה יש פעילות אלכימית המתרחשת בממלכת הצומח ובממלכת המינרלים, כאילו העלים שעל העצים פשוט מלבלבים באביב מפני שהם אוהבים; כאילו אבני אודם ואזמרגד צומחות בסלעים כמו טיפות של אהבה עזה; כאילו הסלעים עצמם מלאים תשוקה, שואפים אל איזו עוצמה גבישית, אל איזו זוהר בתוך עצמם.

וכל זה דורש חום, לחץ נורא בתוך ענף העץ, בתוך העפרה. לכן אנחנו מתאהבים, מסמיקים באדום ומתחממים מתשוקה. זו האהבה האלכימית המתגברת בך, קונקרטית מאוד, גופנית מאוד, מפני שהיא נמצאת בתוך הטבע עצמו.

זו דרך אחרת להסתכל על השאלה מדוע העצים מוציאים את עליהם. זה לא רק שהמוהַל עולה במובן ביולוגי מפני שחודש מארס הגיע והמוהל עולה בעצי האדר כאשר לילות קרים וימים חמים מחוללים זאת. נניח שנדמיין שהעצים אוהבים לעשות את זה.

או שבמקום לדמיין זיקית, או לטאה, או סרטן שמשנים את צבעם כאשר הם עוברים לסביבה חדשה, ולקרוא לזה "הסוואה" מפני שטורפים היו תופסים אותם אילו לא היו עושים זאת — מין פנטזיית ווֹל סטריט כזאת, שלפיה צריך להסתתר כל הזמן אחרת הטורפים יתפסו אותך — נניח שנאמר שבעל חיים "מתלבש" כך מפני שהוא אוהב לעשות זאת, אוהב להחליף את לבושו כדי להסתדר עם שכניו.

למשל, יש מיני סרטנים שכאשר שמים אותם באקווריום אחד עם צמחים ירוקים וטחב ירוק ודברים ירוקים, הסרטן לוקח את כל הדברים הירוקים האלה, מסתתר בהם, ועושה את עצמו ירוק, מתלבש בירוק. ואז לוקחים את אותו סרטן ושמים אותו באקווריום אחר עם הרבה שושנות ים אדומות ואלמוגים וכל מיני דברים כאלה, והסרטן מסיר מעליו את כל הדברים שהיו עליו, את כל טחב הים, לובש אדום ומתלבש כולו מחדש.

אם קוראים את זה דרך הפנטזיה הפרנואידית, הסרטן מגן על עצמו מפני טורפים באמצעות הסוואה. אבל אפשר גם לדמיין שהסרטן רוצה להיות מותאם ולחיות בסביבה נחמדה עם כל השאר. שמה שמניע הרבה פעילות הוא אהבה, לא בהכרח פחד. לא בהכרח.

ואז ההרגשה כלפי הדברים תהיה שונה: הסימביוזה שמתרחשת בין חרקים וצמחים, והדרך שבה אדם חי בעולם. מפני שאפשר באותה מידה לומר "הפחד מחלחל בכל הדברים", כפי שאמר הבודהה, "ולכן אל תפחדו"; או שאפשר לומר "האהבה מחלחלת בכל הדברים", ולכן אנחנו תמיד מאוהבים.