כתבתי כאן לא מזמן על הקריאה המסעירה ביצירותיו של כריס וור. מכל הדברים הנפלאים שמצאתי אצלו, בסיפור ובציור, אחד המדהימים היה סילבוס (מונח שמשמעו "רשימה") לקורס שהוא לימד לפני עשור במכון לאמנות בשיקגו. שם הקורס: "קומיקס, ישירוּת רגשית וספק עצמי". הוא מודפס בסוף הספר גדול הממדים Monograph. כאן מובא עמוד אחד.
אפילו הז'אנר הבירוקרטי היבש הזה, סילבוס לאוניברסיטה, דומיין על ידו מחדש. אדם שמסוגל להמציא לגמרי מחדש את המסמך היבש ביותר מסוגל כנראה לראות מחדש ולחשוב מחדש על כל דבר. וזה אכן כך.
לדוגמה, הוא חושב מחדש בכך ששֵם המורה (שמו שלו), הפרט הטכני הזה, הופך אצלו לדיוקן עצמי קריקטורי של המורה! הסילבוס חותר תחת סמכות המורה אבל בד בבד גם מאשרר אותה, כי הסמכות של אמן קומיקס נובעת בדיוק מיכולתו ליצור קריקטורה כזו באופן עקבי ומשכנע. במילים אחרות, כבר הסילבוס הוא שיעור, הוא עניין לדון בו, לא מבוא גרידא למשהו אחר אלא התרחשות יצירתית.
כמובן, אפילו הצבעוניות של הסילבוס והעיצוב שלו חשובים. הם מלמדים את הסטודנטים להרחיב את גבולות אמנותם ככל האפשר, לצבוע גם את מה שאמור היה להיות משעמם, טכני, אמצעי למטרה, אפור. זה שיעור גדול.
הוא מזכיר, כנהוג, את חדר הלימוד והבניין שבו יתקיים הקורס, אבל אומר גם מי תכנן את הבניין ומעיר על חוסר האנושיות של הארכיטקטורה שלו. מספר החדר-בניין אינו פרט סתמי.
והוא אומר, כבר בסילבוס: "זמנכם עלי אדמות מוגבל". לכן בקורס אתם תכתבו על הדבר הכי חשוב לכם בחיים כרגע. כתבו-ציירו את הדבר שהייתם כותבים-מציירים אילו זה היה הדבר האחרון שלכם, נכון להיום.
ועוד ועוד. אנשים שמכינים סילבוס לקורסים, שנה אחר שנה, יבינו כמה כל זה גאוני – כמו לכתוב מתכון לקרקר כוסמת כאופרה.
לראיון עם כריס וור, אחד מני רבים.
מתחת לשולחן 