מחבר דרור בורשטיין

כמה הערות-פרפרזות בשולי הספר Lament of the Dead: Psychology after Jung's Red Book, שיחות בין ג'יימס הילמן וסוֹנוּ שמדסני, הוצאת נורטון 2013. השיחות התקיימו ב-2009.

1. אנו תוצאה של דמויות החלום, ולא להיפך. כדאי שחיינו ינבעו מהן.
2. הוריך אינם רק גורמים, הם גם תוצאות. הנח להם.
3. לנסות למצוא הבעות מתאימות להדהוד של דמויות החלום. כלומר להשתמש במילים מתארות ומוחשיות למה שמתרחש בנשמה, לא בהפשטות כלליות ("אל תשתמשו במילה 'אגו'. אף פעם לא ראיתי אגו").
4. עבודת הנפש היא פיתוח של קוסמולוגיה פרטית שאינה מושגית-מופשטת אלא קונקרטית: מערך של דימויים ודמויות.
5. העניין הוא מעורבות בתופעה, לא אמונה במושג.
6. "[יוּנג] ראה את כל מפעלו כמיועד לאפשר לבני אדם למצוא מחדש את שפתם שלהם, לפתח את תמונת העולם (הקוסמולוגיה) שלהם".
7. הדמויות שבאות אליך ורק אליך – זה האישי במובן העמוק (בעוד שהביוגרפיה שלך היא לרוב כללית, גנרית, לסיפורים הביוגרפיים יש הרבה מן המשותף עם אחרים).
8. ולכן, באופן מוזר, עומק הנשמה אינו "אישי" כלל (מפני שהוא מורכב מדימויים ש"באים אליך").
9. לא נכון לדבר על דימויים בלשון מצביעה-ישירה, מנתחת (עצה טובה גם לחוקרי ספרות), אלא על ידי הקבלות, מטפורות – לדבר באופן שירי על השירה. לא לתרגם דימוי למערכת מושגית מפענחת, אלא לתרגם אותו לדימוי אחר.
10. לא הירידה לעולם התחתון (במובן הנפשי) היא הקשה, אלא השיבה ממנו.
11. על כל שאלה שעולה בך אפשר לנסות לתת תשובה, אבל אפשר גם לשאול על השאלה: מי חולש על תודעתי עכשיו? מדוע זו השאלה שמטרידה אותי עכשיו?
12. יונג (1916): אם אתה מתרחק מהחברה עלייך לפצות על כך בעבודתך ולהחזירה לחברה.
13. מוטב להשוות את מצבך הנפשי ליצירות ספרות רלוונטיות ולדמויות שבתוכן מאשר למושגים פסיכולוגיים מופשטים.
14. למשל, המעבר מדמות חלום נשית מסוימת למושג "אנימה" מאבד חלק מהאש, מהנוכחוּת.
15. "היצמד לדימוי".
16. "ממשותו של הדימוי": הדימוי הנפשי אינו העתק-מציאות (חיוור בהגדרה, משני), אלא מציאות נפשית ראשונית.
17. "הנשמה מדברת במטפורות, בהקבלות, בדימויים (אימז'ים) – זו לשונה העיקרית – מדוע שאנו נדבר (עליה) באופן אחר"?
18. האגו הוא רק אחת מגלריית הדמויות (בעיקר דמויות החלום). מוטב להתייחס לאגו כמו אל אחת מדמויות החלום. לפנות אליו ככזה. לא כ"בעל הבית".
19. הדת ככלי לחסימת החוויה הדתית.
20. "איני מלמד את מה שאני מאמין, אלא את מה שאני יודע" (יונג).
21. אם מתחילים לפקפק בדמויות החלום אין לדבר סוף. קל להגדירן כ"שיירים" או "תסביכים" ובכך לבטלן או לרדדן לרמת ההפרעה הדורשת פתרון, ולהישאר עם "המציאות החיצונית" (כסף, מאבקים וכו'). גישתו של יונג היא להתייחס לתופעות החלום כמו שהן, בלי לפקפק בהן או להגדירן.
22. נדרשת מטרה כדי לחיות ולעבוד, אבל לא נדרש להגשים אותה.
23. לא חייבים לספּר את סיפור החיים שלך כרומן ריאליסטי או רומן חניכה. סוגות אחרות עשויות להתאים לא פחות: למשל, הרומן הפיקרסקי. או ספר של שירים בפרוזה. נטול כיווניות ברורה.
24. אין יעד לתהליך האינדיבידואציה. זה לא סיפור מסע עם יעד מוגדר.
25. "ושוב אני עושה את דרכי". המטרה היא להיות בְּתהליך.
26. הבעיה בפסיכותרפיה המודרנית היא שהיא יצרה קליניקה נטולת קוסמוס.
27. להתייחס למתים לא כאל "גופים שחדלו להתקיים" או משהו כזה, אלא כאל הנשמה האנושית הגדולה שממנה באת ואליה תשוב.
28. התחשבות במתים מאזנת את המבט לעתיד. מבט לאחור אל האבוד, הנשכח, המכוסה.
29. בקיאוּת יתרה מוציאה אותך מעצמך.
30. אולי תפקידנו בעולם אינו להבין, אלא להעריך את מה שיש, להודות על הקיים, לחיות לצד יופיו של העולם. להבחין בהתאמות מקומיות של דבר לדבר, לא להתיימר לפענח את התשבץ כולו.

מכתבו של ג'יימס הילמן "לחיות את החיים אחורנית" ראה אור לאחרונה כספרון בהוצאת "בבל", בתרגומה של מור קדישזון. זה היה הטקסט הראשון של הילמן שקראתי (הוא נמסר לי על ידי המתרגמת לפני כמה שנים), והוא הביא אותי, מיד, לקריאה רציפה של ספרי המחבר (אני מניח שאפשר לראות זאת כהמלצה).

הכניסה פנימה מיידית. ממסגרת ההדפס אל צורת העלה הקעורה ככף יד ואצבעות, אל האגל המונח בתוכה. פנינה בצדפה. יש משהו שמזכיר עין בעלה-אגל הזה, ואולי גם משום כך איני מצליח להתיק את מבטי ממנו. את הדברים אני כותב על חוף הים, לא מול התמונה. אפילו הים מזכיר לי אותו.

מאוריץ קורנליס אֶשֶר ידוע בזכות תמונותיו המחוכמות, הפרדוקסליות, המתמטיות, המתעתעות. אבל יש לו גם יצירות שחידתיותן פחות מחוכמת, ישירה יותר, קשורה להתבוננות בטבע יותר מאשר לרעיונות מניפולטיביים, גאוניים ככל שיהיו. למשל, ים באפלה הגולל מתוך השמים והכוכבים יריעות מים-אור כמו בחנות של חייט, או סערה הממחישה את מחזור המים ברגע אחד טעון. אני אוהב אותן יותר.

אגל הטל הזה גדול. כמו בכל יצירותיו של אֶשֶר, הוא מבקש ממך ראייה חדשה ולמעשה יוצר אותה כמעט בעל כורחך. האגל הוא מין עדשת מיקרוסקופ המגלה צורות על העלה. האם הצורות הלבנות האלה נמצאות שם באמת והטיפה רק מכסה אותן במכסה שקוף, או שמא היא מגדילה ומגלה משהו שלעין חשופה היה נסתר? מה רואים שם, בעצם? תוואי פנימי נסתר של העלה? כרסום של חרק? כתמי רורשך המזמנים חלום?

האגל גם חושף חלון ואור. העלה (של אלון?) נשר או נקטף והוכנס הביתה. באופן מסעיר, החלון הזה, שאנו "יודעים" שפוֹנה מהעלה והחוצה, בתמונתו של אשר פונה פנימה, הופך לחלון המזמין הצצה אל תוך אגל הטל ואל תוך העלה. אחד מצירי ה"צלב" של החלון מקבילים לעורקי העלה, וכמו שואפים להשתלב בעולמו. החלון הזה, שמשתמעים ממנו חדר ובית ועולם, דווקא מבטל את העולם החיצוני, משאיר אותו כרקע בלבד. כוח המשיכה פנימה של התמונה גדול בהרבה מכוח המשיכה החוצה של החדר שיש שם. העולם של עבודת האמנות נעשה תקֵף לא פחות מהעולם ה"רגיל", והרי זהו ההישג שאין בלתו.

החלון הזה הוא הזמנה שאי אפשר לסרב לה אך אי אפשר גם להיענות לה. מכאן עוצמתה – עוצמה הומאופתית של רסיס אור על רסיס מים!

לא צריך לקרוא שירה יפנית כדי לדעת שאגל טל הוא החולף המובהק. בעוד כמה רגעים האוויר יתחמם והאגל יתנדף. החלון הזעיר הזה הוא, אם כן, ארעי מאוד. הוא פתוח, אבל עוד מעט קט וייסגר. לא רק ייסגר, אלא יתפוגג. דמו את מבטכם מול העלה הזה כשהחלון הפך לחלק מהאוויר. מצד אחד זאת אכזבה. מצד שני, העלה הוא עניין גדול לא פחות. ואפשר להביט בו גם בלי אגל הטל. אגל הטל מזמין שיתבוננו בו, אך גם בעלה הנושא אותו.

עם הרמת הראש והיציאה מההדפס הזה אני חושב לרגע על העולם המוכר לנו, על מיליארדי עציו ומיליארדי אגלי הטל הנחים על עליהם, מיליארדי חלונות פתוחים בהמון בקרים – ולרוב נטרקים עוד בטרם נקיץ.

אחרי החגים (החל מ-23.10.22) אשוחח על זלדה במסגרת בית עגנון. ארבע פגישות שבועיות ב"זום", בתשלום סמלי. פרטים והרשמה כאן:

https://agnonhouse.org.il/l/WMQRLM

כאן אפשר לראות את סרטו של יאיר קדר על זלדה, שיהווה מעין הקדמה לשיחות.

לרכישת ספריה של זלדה: שירי זלדה; ציפור אחוזת קסם; גני האין

כמה הערות וציטוטים בתרגום חופשי בעקבות ספרו של דניס הירוטה Wind in the Pines: Classic Writings of the Way of Tea as a Buddhist Path, Asian Humanities Press 1995

[עניינו של הספר, כעולה מכותרתו, הוא "דרך התה", אבל זהו גם אחד הספרים היפים ביותר שקראתי על שירה. הוא מתייחס לשירה גם באופן מפורש ומציג בהרחבה את רוח השירה כדרך המלך להבנת רוח מפגש התה. אבל כל מה שהוא מביא קשור לשירה כדרך חיים].

• את הכלים הכבדים במפגש התה מרימים בקלות ובלי לעשות עניין, ואילו את הכלים הקלים מרימים בתשומת לב, כאילו היו כבדים וקשים להרמה.
• אִם תִּשָּׁאֵל / לְטִבְעוֹ שֶׁל מִפְגָּשׁ "תֵּה וּמַיִם חַמִּים" / אֱמֹר שֶׁהוּא קוֹל / אֳרָנִים בָּרוּחַ / בְּצִיּוּר (סֶן סוטָן, סביבות שנת 1600).
• ברֶנְגָה [=בשירה] אנשים מדברים זה עם זה על מה שנוגע ללבם באופן העמוק ביותר (שינקיי, שנת 1463).
• הרנגה [=השירה] האמיתית זה מה שאתה עושה כשאינך במפגש של כתיבת שירה. (שינקיי, 1463); כתיבת שירה היא פעולה רצופה. כמו דליית מים מבאר כל הזמן – רק לפעמים עולים מים צלולים. השיר הטוב שוכן בעמקי הלב, ואי אפשר להגיע אליו בבת אחת או בהחלטה.
• רנגה [=שירה] היא דרך שבּה קשה לאדם שאחרים יצילו אותו (שינקיי, 1463).
• כששאלו בעבר מורים איך לכתוב שירה הם ענו בשירים:
• תשובה אחת לדוגמה: "עֲשָׂבִים כְּמֵשִׁים בַּעֲרָבָה / זְרִיחַת הַיָּרֵחַ עִם שַׁחַר".
• תשובה אחרת: "בִּמְטֻשְׁטָשׁ / לְאוֹר הַיָּרֵחַ / עִם שַׁחַר / עֲלִי סְתָו מִתְפַּזְּרִים / בְּרוּחוֹת הַהַר הַסּוֹחֲפוֹת".
• לאוזניים אמיתיות, שירים של משוררים המכילים את מחשבותיהם ורגשותיהם במלבוש [פואטי] – נשמעים כדבר מרמה, ואחת היא כמה חן צורני או מוזיקלי יש בהם. שירה לא מעבירה מסרים אלא הלוך נפש ודממה.
• יש שירים שהם כמו זהב עטוף באריג מטולא, ויש שירים שהם כמו משהו רקוב עטוף במשי.
• הסב את תשומת לבך לחיוור וללא-מובחן. למשל: לפריחת שזיף בתוך חורש במבוק, או לירח מבעד סדק בעננים (להבדיל מיופי "בוטה" של פריחת דובדבן שופעת או ירח מלא בשמים נקיים).
• "אין דבר שאנו רואים שאינו פרחים; אין דבר שאנו מתבוננים בו שאינו הירח" (באשו).
• מעין מוטו למפגש התה ולכתיבת שיר: "בחיים האלה, המפגש החד-פעמי הזה".
• ג'קושיטסו גנקו (המאה ה-14): "שְׁזִיף מוֹשִׁיט עַצְמוֹ לְאוֹר הַיָּרֵחַ / עָנָף אֶחָד פּוֹרֵח מֵחָדָשׁ".
• איקקיוּ (שורה משיר): "עַמּוּד אֶחָד חָשׂוּף לַגֶּשֶׁם / דִּמְדּוּמִים בַּנָּהָר / הַסְּתָו".
• סאיגיו: "עֲלֵי אַלּוֹן חוּמִים / נוֹשְׁרִים וּמִצְטַבְּרִים / בְּלֹא דְּאָגָה / בִּבְדִידוּת שֶׁל דֶּרֶךְ מִקְדָּשׁ / עָמֹק בְּהָרִים" (שיר שצוטט כהנחיה לאדריכל המתכנן את השביל לבקתת התה).
• "אין לי ספק שתוך עשור הדרך האמיתית של התה תמות. וכשהיא תמות האנשים בחברה יאמינו שהיא משגשגת… הסוף האומלל יבוא כשדרך התה תהפוך לגמרי לעניין של שעשועי העולם הזה. כך אמר ריקיו, בדאגה חמורה וכנה. היה זה ב-28 לחודש השני [אייר] שנת 1589. גשם קל ירד מבעד לאפלה. עברנו אל דממת הלילה" (חשבו על זה בהקשר של הספרות).
• דוחה במיוחד כשמורה לתה (צָ'אנוֹיוּ-שָא) יוצר לעצמו הילה של "איש תה".
• מים טפטפו על מחצלת הטטמי מהכלי המיועד לפרח. מישהו הבחין בכך והפנה את תשומת לבו של ריקיוּ. הוא ענה: "המים שמטפטפים מהכלי של הפרח הם מה שנותן חיים לפרח".
• ארבע הצורות של מחשבה מוטעית: זה חולף ואתה מאמין שזה קבוע; זה מכאיב ואתה מאמין שזה גורם אושר; זאת היצמדות ואתה מאמין שזה ה"אני האמיתי" שלך; זה מזוהם ואתה מאמין שזה טהור.
• על הפרידה אחרי מפגש התה (שאורך עד ארבע שעות): האורחים עוזבים בדיבור מהוסה ומעיפים מבטים קצרים לאחור. המארח מביט בהם עד היעלמם. אסור למארח לסגור מיד את השער לשביל המוליך לבקתה או את שאר הדלתות. לעשות זאת יהיה חוסר טעם שיהרוס בבת אחת את ההתכנסות. הגם שהוא לא רואה את האורחים עוד, על המארח לחכות ולא למהר ולסדר את הבקתה. על המארח לשבת בבדידות לפני הגחלים ולהרהר: לאן הגיעו האורחים עתה? עליו לחשוב על כך שמפגש חד-פעמי הגיע לסיומו ולעולם לא יתרחש שוב. אולי ילגום עתה מעט תה לבדו, וזה יהיה המעשה שיהווה את ליבת ההתכנסות: רגע של דממה. רק הקומקום עתה הוא בן שיחו, וזה הכול.

ביום חמישי הקרוב, 15.9, בשעה 16:30 תיפתח במרכז ג'ינוגלי בירושלים תערוכה לילדים המבוססת על "כוס התה שלי", הספר שכתבתי עם מאיר אפלפלד, ושפורסם לפני כעשור בהוצאת עם עובד.

בתערוכה יוצגו איוריו המקוריים של מאיר, שנעשו על "סקרצ'בורד", לצד קטעים מתוך הספר. תמונת הכריכה הוגדלה מאוד והפכה ליער לילי. זוהי תמונה מתחילת ארגון התערוכה, לפני מספר ימים. אנו מתכננים לעמעם את האורות.

הספר והתערוכה נוצרו מתוך הכרה שילדים זכאים לרמז על אודות האינסוף.

הילדים והוריהם מוזמנים! פרטים נוספים – שעה, כתובת – בהזמנה.

אוצרת התערוכה: רונית בקר בלנקובסקי; מפיקה: תמר דרוזד.

גיא סער רוסו, "קורות", גלריה מאיה, שביל המרץ 2 קומה 2, תל אביב. אוצרת צאלה קוטלר הדרי. עד 24.9.22.

בהדפס "אברהם ויצחק" שבתערוכה הזו הולכים האב ובנו בין עצים ואולי בין עצי אור. שניהם עירומים. בכל יצירות האמנות המוכרות לי המתארות את אברהם ויצחק איני מצליח להיזכר ולוּ באחת שתיארה את שניהם עירומים. לא רק ששניהם כך, צלליהם מוטלים על האדמה ביחד, מתערבבים וגם נגדמים ביחד בידי החלק התחתון של הנייר. איני זוכר שום תיאור חזותי של ההליכה על העקדה שתפס כך את האסון כאסון כפול, של אב ובן (אמן שהתקרב לכך היה ויליאם בלייק). ברור למדי שאברהם של גיא סער רוסו לא מתכוון להקריב את יצחק. כשעירום אתה, אינך יכול לשאת מאכלת ואש. הכלי החד היחיד נמצא כאן בתוך ידו של האמן המגלף בעץ. עצי הבּעֵרה מהסיפור המקורי נעלמים אף הם, ונותרים רק עצי היער ועץ הלוח שממנו תודפס היצירה. מהסיפור נותר רק "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו".

יש בַּתיאור העירום הזה של סיפור מוכּר משהו שמאפיין את התערוכה הזאת, שמורכבת מהדפסי חיתוך עץ, מתצוגת הגלופות, ומפסלי עץ. יש משהו עירום בפיסול בעץ, במיוחד בהקשר של אמנות ימינו שאפשר לראות בה יותר ויותר מסכים, טכנולוגיה, ראווה, סאונד, התחכמות, וגם איבה לחומר (שיאו של הדבר הוא במחשבה המגוחכת כי בינה מלאכותית יכולה ליצור אמנות). הדבר האלמנטרי הזה, בול עץ שנחשף מתוכו צלם אדם או צלם חיה, משהו שבני אדם עשו במשך אלפי שנים, פתאום נהיה משהו מביך. הפסל הממשי הראשון הידוע לנו הוא פסל של אריה-אדם מגולף בשנהב ממותה (בן כ-40 אלף שנה, ואולי רק 35 אלף). זה צריך להיות המודל הקלסי של כל אמן. נקודת המוצא הקדומה של האמנות (ציור ופיסול) היא של תשומת לב מלאת כבוד לבעלי חיים, ושל חייתיות הביצוע האמנותי האנושי. כנגד זה, אופייני הדיקט הידוע של הציור המקומי – שהרי הדיקט הוא העץ בצורתו המושפלת ביותר – מעובד, מהודק, חתוך באופן תעשייתי. היחס בין עץ ביער לדיקט הוא כיחס שבין שור-הבר לסטייק בפיתה. הדיקט מנוגב מכל הילה – אך בטבע אין עץ נטול הילה. אצל רוסו העץ חוזר לחיים, הגם שהוא עץ משומש, קורות ששימשו לבנייה ולאדני מסילות ברזל.

הפסלים בתערוכה מרשימים מאוד. קשה לצלם פסלים ואני ממעט בכך כאן. באתי לתערוכה בעקבות התצלום על ההזמנה – ילד קוטף תפוח (ראו בתמונת ההזמנה למטה). התפוח והילד עכשיו עשויי עֵצָה (חומר העץ): התפוח הפך מפרי לעצה, והילד הפך מבשר-ודם לעצה, והם נפגשים דרך המטמורפוזה החומרית של שניהם, שהיא להם כמכנה משותף. על פי הכותרת והציור של גוגן, שהפסל מתייחס אליו, הילד קוטף את התפוח, אבל בלי הכותרת הוא פשוט ילד-עץ, ילד-גזע, שתפוח צומח ממנו. בניגוד לציורו של גוגן, שם התפוח הוא תפוח, בפסל, התפוח גדול כראשו של הקוטף. אילו הכותרת היתה אומרת שהילד מחזיק ירח או כוכב, הייתי מאמין.

נשים כמוסות בתוך קורות, והפַּסל, כמו מגלה ארצות המפלס בסכינו דרך לתוככי הג'ונגל, מוצא אותן שם. אנו מכירים סיפורים על נשים שהפכו לעצים. הידוע בהם הוא סיפורה של דפנה, שבמנוסתה מאפולו הפכה לעץ הדפנה (עָר אציל). דפנה, הנימפה, "בחלה [באפולו] וַתָנָס אל צללי יערות". היא בורחת אל היער כמקום מפלט משלטון הגברים: "חורש איוותה לה וצל – רחקה ותפחד מפני גבר" (תרגום שלמה דיקמן). והנה, פעולת החציבה בעץ כאן, בידי גבר, אינה אלימה. היא מחלצת את האישה מן העץ באופן לא מאיים. זה ניכר בהשארת הדמויות לא גמורות, לא ספציפיות עד הסוף, לא נתונות לגמרי למבט. גם כשהן חשופות עֵציוּתן, שהיא מקום מחבואן, נשמרת. לכן התחושה היא שהן עדיין נחבאות בתוך העץ, גם כשאנו יכולים לראותן; שהפַּסל הניח להן במערות-העץ שלהן.

הפסל המרשים ביותר בתערוכה הוא לדעתי הוא השור (#3). בֶּקַע חזק עובר בו לאורכו. הבקע הופך את השור לפגיע, לפצוע אפילו – לצד נוכחותו המסיבית, הנוטה קצת הצידה, המורגשת במיוחד כשמביטים בו מלפנים. קרניו כבדות, קרני-גזע, נראות כמעט ככנפיים בתבליטים האשוריים של שוורים מכונפים ולביזוני מערת שובה, שרוסו מציין כמקור השפעה. השור הזה נמצא ממש על הסף בין גזע עץ פצוע ושור בר. במילים אחרות, החיה מסתתרת בעץ. מבטינו ונוכחותנו הם שמחוללים את הקסם של המטמורפוזה המהבהבת, הדו-סטרית, בין עץ לשור. כדאי להחזיק את ההבהוב הזה בִּפנים, לקחת אותו לריאות.

[הערה לסיום: בבית דפדפתי בקטלוג וגיליתי בו שיר שכתב האמן. בלא הגזמה אגיד שזהו אחד השירים הכי יפים שקראתי בשנים האחרונות. היות שלא אצטטו כאן, תצטרכו לגשת לגלריה ולהיווכח גם בזה בעצמכם].

היא מתבוננת בפריחת השזיף בלילה. תנוחת גופה מספרת על עצירה בדרך, לאורך האלכסון של המעקה הנמוך. זה רגע חולף.

מפגש עולמות: עולם העץ בתוך הלילה, עולם האישה באור. מעקה נמוך (שהוא עץ שאדם עיצב ולכן סף הולם מאין כמוהו לתמונה הזאת) מסמן את התחומים. הנערה מושיטה פנס אל הפרחים, חוצה את הגבול.

אור הפנס הזה אינו יכול להסביר את תאורת התמונה. הושטת הפנס עובדת יותר כמחווה סמלית מאשר כהסבר של התאורה. הפרחים, הגזע והנערה מוארים באור חזק, שאינו מגיע מפנס כה קטן. התמונה מעניקה לפנס הקטן עוצמה שאין לו, מגדילה את אורו, הופכת אותו למשהו פלאי, למאיר באור יקרות. אולי זורח שם ירח.

הפנס גם נראה כמו כלי קיבול. כאילו הנערה מחכה לפרח שינשור פנימה. והעץ מבחין בזה ופונה אל הכלי המאיר.

הקימונו שלה מעוטר בראשי ציפורים בדגם מעוגל ובדגמי פרחים ליד הבטן. ציפורים ופרחים על הבגד מול פרחים על העץ: מצד אחד שיחת הפרחים בין בגד ועץ, ומצד שני הציפורים כמו ירדו מן העץ לשיר בשקט על בִּגדה. כך אומרת תמונה דוממת רגע של שיחה בין נערה ועץ.

יש מרווח לילי שחור וטעון בינה ובין גזע העץ. הגזע כמו נסוג הצדה, מיתמם, ואינו מסגיר את היותו מה שהצמיח את היפעה הפורחת. הגזע המחוספס, הקמור הזה, המגיח, דומה אף הוא לנערה הזאת. הכתמים שעליו הם הד לכתמי הדגם שעל הקימונו, וקימורו עונה לקימורי הבד. הגזע נראה כמעט מבויש, מגושם, נסוג, כאילו לא שייך ליופי הזה. והנערה מוקסמת מהפרחים, לא מהגזע.

הגזע פונה לקראתה אך היא לא נענית לו. הוא, כמו מחזר מגושם מעבר לסף דלת, מושיט זר פרחים בלילה אל אהובתו. והיא מבחינה בהם, לא בו.

___

(ועכשיו חשבו על 385 עצים כמו זה, וקראו על התוכנית המעניינת לכרות אותם מתוך מחשבה "ירוקה", לטובת שביל אופניים בתל אביב. היום (25.8.22) הוא היום האחרון להצטרף להתנגדות לזה.

בתוך עיגול מופיע עץ שזיף. קטע ממנו. ענף עבה, ענפים, פרחים.

עבורנו המילה "שזיף" קשורה אך ורק לפירות קטופים. אנשים קונים שזיפים בלי לחשוב על פרחים, בלי לחשוב על עץ. כל מה שאנו אוכלים הוא כך. האין זה פוגם בטעם?

הענף העבה מצייר מעין קשת וחותך את העיגול במה שנראה כמקטע של עיגול אחר, סמוי ברובו. הוא נכנס אל העיגול מתוך התחום חסר-הצורה שמחוצה לו, ויוצא מן העיגול בחזרה אל התחום הזה, למעלה. העץ הוא מין גשר-עץ בין תחומי חוסר-הצורה. ובדרך, במקטע הקצר של הפיכתו לנראה-לעין, הוא שולח בסערה ענפים ופרחים. תנועתם מדהימה אותי. הם מגששים אל החלל הנפתח בתוך העיגול, מסתערים כמו ברקים, מלאים חיים. רגע לפני שיחזור העץ אל קיום חסר-צורה, הם מלאים נוכחות, מרהיבים.

הצורות המעוגלות הקטנות של עלי הכותרת מדברות אף הן בשפת העיגול הגדול. כל עלה כותרת כמו נברא בצלם הצורה הגדולה שבתוכה הוא מתקיים. זוכר אותה. הצורה זוכרת את חוסר-הצורה, מכילה אותו.

(הערה שאפשר לדלג עליה: לדעתי מוטב לא לדבר במונחים של "ריקוּת" או "אַין", אלו מילים מטעות ומבלבלות. במקום "ריקוּת" מוטב "חוסר-צורה". החיים לא מגיחים מתוך ולא נעלמים אל "אין" או "ריקות" אלא מתוך ישות; היא לגמרי קיימת, אלא שאין לה צורה).

רוב העץ מצוי מחוץ ל"חור ההצצה" הזה. נראה שהענפים העיקריים באים מבּד אחר, בלתי נראה. הסתרה זו של רוב העץ הופכת גם את העץ הנראה לישות מסתורית. בצורת העץ הנראה מפעפע חוסר-הצורה שמעבר לעיגול. גם אותו אנו רואים על הנייר הזה אם כי נוטים להתעלם ממנו. לא כדאי. הוא חלק חשוב מהתמונה.

חזרתו המהירה של העץ אל מה שמעבר לעיגול משלבת בין הנוכחות המסיבית של העץ ובין תחושת חלוף כמו עם הקיקיון של יונה (ד, י), "שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד". התבוננתי בלא מעט ציורי עצים, אבל לא זכור לי שראיתי עץ כל כך חטוף, קצר-מועד, מבליח, חלומי, כמו זה. הופ ג'ארן, בספרה Lab Girl, כותבת שזרע של עץ שזיף יכול להמתין בקלות באדמה במשך מאה שנה עד שהוא מחליט להוציא שורש. בציור של בוקוסאי (הוא שצייר את דיוקנו הידוע של מורו, איקיו) תחושת הזמן הפוכה – העץ אינו מופת של מֶשֶך והמְתנה אלא של חלופיות, מין עץ-טל; כאילו מאות שנים חלפו מבעד חור ההצצה הזה כהרף עין, הותירו לנו ברקי-ענפים, פרחים.

"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ". מוזר – בדיוק כך אני חש כלפי העץ הזה. הגם שהוא רק ציור.

*

איקיו (בתרגום יעקב רז): "ציור הדיו הזה – של רוח נושבת דרך האורנים – מי שומע אותו?".

ויליאם וורדסוורת

תרגם מאנגלית דרור בורשטיין

*

*

הוֹ יֵשׁ בְּרָכָה בָּרוּחַ הַמְּעֻדָּן הַזֶּה

אֲשֶׁר נוֹשֵׁב מִן הַשָּׂדוֹת הַיְּרֻקִּים וּמִן הָעֲנָנִים

וּמִשָּׁמַיִם: מַכֶּה כְּנֶגֶד לְחָיַי,

חֲצִי-מוּדַע כִּמְדֻמֶּה לָאֹשֶׁר הַצָּפוּן בּוֹ.

הוֹ מְבַשֵּׂר בָּרוּךְ! הוֹ רֵעַ מְבֹרָךְ!

שָׁבוּי נוֹשֵׂא לְךָ בְּרָכָה – הוּא בָּא מִבֵּית

עַבְדוּת, הוּא מֵחוֹמוֹת הָעִיר הַזֹּאת שֻׁחְרַר,

מִכֶּלֶא אֲשֶׁר בּוֹ מִזֶּה זְמַן-רַב הָיָה סָגוּר.

עַתָּה אֲנִי חָפְשִׁי, פָּדוּי וּמְשֻׁחְרָר,

אֶקְבַּע אֶת מְגוּרַי בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר אֶחְפֹּץ.

אֵיזֶה מָקוֹם יִקְלוֹט אוֹתִי? בְּאֵיזֶה עֵמֶק

אֶעֱגֹן? מִתַּחַת אֵיזֶה חֹרֶשׁ

אַצִּיב לִי אֶת בֵּיתִי, וְאֵיזֶה נַחַל נֶהֱדָר

בְּרַחַשׁ מִלְמוּלָיו יַשְׁקִיט אוֹתִי עַד מְנוּחָה?

הָאֶרֶץ לְפָנַי כֻּלָּהּ: בְּלֵב

מָלֵא שִׂמְחָה, לֹא מְבֹהָל מֵחֵרוּתוֹ-שֶׁלּוֹ,

אֲנִי מַבִּיט סְבִיבִי, וְגַם אִם הַמַּדְרִיךְ אֲשֶׁר אֶבְחַר

לֹא יִהְיֶה אֶלָּא עָנָן נוֹדֵד,

לֹא תֵּאָבֵד דַּרְכִּי. אֲנִי שָׁב וְנוֹשֵׁם;

בְּרָקִים שֶׁל מַחְשָׁבָה וּמִשְׁעָנוֹת לַתּוֹדָעָה

מְמַהֲרִים לָבוֹא אֵלַי: מְנֹעָר

כְּמוֹ מִכֹּחַ מַתָּנָה נִסִּית – מְנֹעָר

הַנֵּטֶל שֶׁל עַצְמִי הֲלֹא-טִבְעִי,

מַשָּׂא כָּבֵד שֶׁל זְמַן אָרֹךְ, מַתִּישׁ,

שֶׁלֹּא הָיָה שֶׁלִּי, וְלֹא נוֹצַר בַּעֲבוּרִי.

חָדְשֵׁי שָׁלוֹם מְמֻשָּׁכִים (אִם הַמִּלָּה שָׁלוֹם הוֹלֶמֶת

מָה שֶׁמֻּבְטָח לְאִישׁ בִּימֵי חַיָּיו),

חֳדָשִׁים מְמֻשָּׁכִים שֶׁל נַחַת וְשֶׁל עֹנֶג לֹא מֻפְרָע

צְפוּיִים לִי בְּעָתִיד; לְכָל אֲשֶׁר אֶפְנֶה,

בַּדֶּרֶךְ אוֹ בַּשְּׁבִיל אוֹ דֶּרֶךְ מֶרְחָבֵי שָׂדֶה,

וְשֶׁמָּא זֶרֶד, אוֹ מַשֶּׁהוּ-צָף אַחֵר

עַל הַנָּהָר, יַרְאֶה אֶת מַסְלוּלִי?

 –

_

30.12.1851. [לאחר כריתת עץ בעיירתו, קונקורד, מסצ'וסטס]. החלל שהעץ תפס באוויר הגבוה יהיה ריק למשך מאתיים השנים הבאות. עכשיו הפך העץ לחומר גלם. הוא הותיר את האוויר שומם. כשהשָׁלָךְ ישוב ויפקוד באביב את גדת הנהר לשווא יחוג ויחפש את מקום מנוחתו הקבוע. העַקָּב אדום-הזנב יתאבל על חסרונם של אורנים גבוהים דיים להגן על גוזליו. צמח שהשלמתו ארכה מאתיים שנה ושהעפיל לאט ובהדרגה אל השמַים חדל מלהתקיים באחר-צהריים אחד. מדוע אין הכפר משמיע קול פעמונים? איני שומע כל קול פעמון, איני רואה שום תהלוכת אבל ברחובות.

הסנאי ניתר לעץ אחר. הנץ חג והרחיק והתמקם במקום אחר. אבל חוטב העצים מכין את גרזנו להכות גם בשורשי העץ הזה.

~~~

22.1.1856."נכחתי בכריתה וגם בלוויה-כביכול של אזרח קשיש זה של העיר. איני נוהג ללכת ללוויות […]. הייתי המתאבל העיקרי, אם לא היחיד, בלוויה הזאת. מדדתי את שיעורו, אמרתי כמה מילות הספד ליד קברו. אך רק חוטבי העצים וכמה עוברי אורח היו שם כדי לשמוע. יתר בני העיר לא נכחו. זקני העדה, נבחרי הציבור, אנשי הדת – לא באו. ועם זאת, איני יכול לחשוב על טקס אשכבה ראוי יותר. תולדות חייו משתרעות על פני יותר ממחצית תולדות העיירה הזאת. היות שקרוביו לא יכלו לבוא בקלות, באתי אני. אני חושב שכריתתו מסמנת סוף עידן בקורות העיירה […]. כמה מקונקורד הישנה נכרת ביחד עם העץ! איש לא יציין את כריתתו ברשומות העיירה. אם כך, אעשה זאת אני, היות שהוא תרם לעיירה יותר מהרבה תושבים בני אנוש.

במקום להקים לו מצבה אנו נוקטים בכל האמצעים למחוק את גדמו, שהוא המצבה היחידה לעץ. ניתק עוד קשר לעבר. לא עוד ינוחו מבטינו על גזעו האפור הכבד, הדומה לעמוד קורינתי לצד הדרך. לא עוד נלך בצל כיפתו הגבוהה, הפרושׂה. האין זה חילול הקודש לכרות את העץ שבמשך זמן כה ארוך השקיף בטוּבו על קונקורד?