דרור בורשטיין
בריכת חורף קטנה בתוך גן בוטני בקיבוץ בעמק האֵלָה. אביב. רק במקום כזה אפשר לראות עד כמה פעילים החרקים. רצים ושבים, תופרים בחוטים לא נראים את כל הגן, רוכסנים זריזים מזמזמים או חרש, נעלמים כל הזמן ומופיעים. בקושי נראים, לא נתפסים, מותירים סימנים קלושים על המים, אדוות ששורדות לשבריר שניה אחרי שהם כבר במקום אחר. […]
[פורסם במקור באתר ירח חסר: הייקו בעברית. להמשך קריאה לחצו על התמונה]
הביזון הזה, פרט של המין הנכחד ביזון ערבות, ייחודי כל כך כי הוא מתקפל פנימה. לא תוקף, לא בורח, לא מלחך עשב. הוא חי עם עצמו, בתוך גופו. תחושת החיוּת והעדינות העולה ממנו (וביזון הוא חיה מאוד חזקה) בלתי נתפסת, הוא נמצא ברגע סטטי של התכנסות. הוא יפה מאוד, אבל יותר מזה – הוא חי מאוד. חי כקפיץ. יש לו פוטנציאל נצחי של השתחררות. תנועתו המתקפלת פנימה, המתכנסת, היא גם, באופן פרדוקסלי ומרגש, הפניית מבט, או הצצה, אל המתבונן. גופו נמצא בין היראוּת להסתתרות בתוך עצמו, כמעט כמו ציפור הטומנת ראש בתוך גופה.
ראשו יוצר מעין משולש קטום, או טרפז, הממקד את כל גופו בחתך שאותו הוא מלקק. מהעין מוביל קִוְקוּו אל הפה; מעין המחשה גרפית של מבט החיה. אוזנו פונה מאִתנו והלאה, ולא קעורה לכיווננו. האוזן מתכנסת פנימה כמו הגוף; היא מעין בת זוג של העין, נמצאת על הסף בין תקשורת להתכנסות. הזיקה בין ה"חוד" של העין ובין חוד הקרניים יוצר מורכבות רגישה ביותר בין עוצמה ופגיעוּת. קשה שלא להשתאות לרגישות שבגילוף הקרניים: אחת מהן חקוקה ואחת מגולפת, והדבר יוצר תחושת עומק וחיים.
פיו נוגע במשהו שיכול להיות פצע בצד גופו. היות שהביזון הזה היה חלק מכלי עזר להטלה של כידון אפשר לשער שיש זיקה כלשהי בין כלי ההטלה והביזון. לפי דעה אחת גוּלף הביזון רק אחרי שבירת הכלי, והצורה נבעה מצורת שבר הכלי, שעוררה את דמיונו של האמן לראות בה את החיה (תופעה דומה אנו מוצאים במערות מאותה תקופה, שבהן לפעמים מצוירת החיה בתוך גומחה נתונה בכותל הסלעי). מצד שני, יש כלֵי הטלה דומים שבהם החיה היא חלק מן הכלי השלם, למשל כלי הטלה שבקצהו סוס מנתר. מכל מקום, דבר אחד די ברור: היה אדם, לפני שנים רבות, שפצע של חיה, כאֵב של חיה, היו בעבורו מניע ליצירה.
קשה לי להבין את תיאור היצירה כ"ביזון המלקק עקיצת חרק". סימן הפצע של חרק יהיה קטן בהרבה, ולמעשה בלתי נראה מתחת לפרווה. הפרופורציות מלמדות על פצע גדול בהרבה מעקיצה, והיות שמדובר בחלק מכלי נשק, נראה לי ברור שהסימן הוא של פצע ציִד. במילים אחרות, נראה לי שיש ניגוד בין כלי הנשק שהתגליף הוא חלק ממנו, נשק המשמש לקטילת בעלי חיים, ובין תיאור הביזון, שהוא מלא תשומת לב וחמלה. זוהי אמנות מלאת חמלה שמשתלבת בתעשיית כלי הציִד הקדומה ומדברת על הציִד "מבפנים". על כלי הציד הוא מתאר את הקורבן, אך לא כצייד שחוגג את תבוסת אויבו אלא כחבר; כמעט כמו אותה קסדה שעליה כתוב "בשר הוא רצח" בתקליט הידוע של "הסמיתס".
אם חמלה לבעלי חיים היא טרנד, הרי שלפנינו דוגמה משנת 12000 לפנה"ס. אולי טרנד, אבל איזו התמדה!
כְּפוֹר רִאשׁוֹן הַשָּׁנָה
עָגוּר חוֹלֶה
נִרְאֶה בַּמֶּרְחָק
(בוסון, מיפנית: איתן בולוקן)
הצייר יוסל ברגנר נפטר לפני שעה קלה בביתו בגיל 96. צילמתי אותו לפני כחודש, בסטודיו, מלוכלך כרגיל בצבעי שמן ואפוף ריח טרנפנטין. במדריך לסמוראי "בצֵל העלים" יש הנחיה לפיה הסמוראי, אפילו אחרי שראשו נכרת, צריך להיות מסוגל לעשות עוד פעולה אחת בנחישות. יוסל לא היה סמוראי, אבל הוא פעל ככה. כל עוד יכול היה לרדת לסטודיו ולאחוז מכחול, ירד וצייר.
הלווייתו מחר, 19.1.17, ב-14:00, בבית העלמין בקיבוץ עינת.
היום התקיים בחנות הספרים "המגדלור" אירוע קריאה עם ילדים לספר "מעיל ושמו שמואל". אחרי קריאת הסיפור ושיחה עם הילדים עברנו לפעילויות שונות שארגנה אפרת לוי, מאיירת הספר, ובהן צביעת אחד הציורים מתוכו, שהודפס בהגדלה. כשראיתי את זה הבנתי פתאום מה פירוש קריאה, ולא רק בספרות ילדים: נפרשת בפניך מפה, ואם היא הופכת לְעולם אתה יכול ללכת עליה ולהיכנס לתוכה. בעצם, בכל דף בספר שאנו נשאבים אליו אנו נוהגים כמו הילדים האלה שקפצו אל הדף פשוטו כמשמעו, והתערבבו בדמויות שבספר. אחת הילדות אף ניסתה להיכנס מתחת לציור והכניסה את כפות רגליה מתחת לדמות המצוירת בפינה השמאלית התחתונה. לרגע נוצרה דמות שחציה מצוירת וחציה חיה. האם לא בדיוק כך אנו מתחברים אל דמויות בסיפור?
—
מרית בן ישראל במסה מרחיבת דעת על הספר >>>
ראיון על הספר >>>
דף הספר בהוצאת "כתר" >>>
היא עומדת במרפסת ומביטה. השמש שוקעת באופק, אבל כמעט אפשר לחשוב, על פי צבע השמש, שזה ירח גדול במיוחד. האישה אינה מביטה בשקיעה הגם שהצדודית שלה, בהדפס, קרובה מאוד אל השמש. השמש לבנה כמעט, קרובה מאוד אל האישה, שהפכה לצללית. השחור פעור בתמונה. אולי חתימת האמן השחורה, הקרובה אל שולי שמלתה, מביעה קִרבה. מה הסיפור לא ידוע. אבל האופק המאוזן עומד מול אלכסון המעקה, שגורם למרחב הבנוי להיראות רעוע, נוטה על צדו, מדרוני, משרה תחושה קלה של אי שקט.
מעל ראשה נדלק פנס. אבל הוא לא מאיר אותה. וזה מטריד ומוזר. לא השמש, לא בן דמותה העגלגל, מצליחים לשפוך אור על האפלה שהדמות הזאת עטופה בה. אין זאת אפלה מפחידה, אלא מלנכולית. אפשר רק לנחש מה האישה הזאת עברה בחיים, ומה צפוי לה בלילה היורד עכשיו. עכשיו היא עצמה לילה בעינינו. גיישה לא עוסקת בהכרח בזנות אבל גם לארח גברים יום אחרי יום זה תענוג מפוקפק מאוד. באנגלית כותרת ההדפס תורגמה ל"קוֹרְטִיזָנָה", שהיא מילה בוטה יותר. בין הכינויים המוקדמים ביפן לנשים שירדו מנכסיהן ונדחקו לזנוּת נמצא את הכינוי "אישה נודדת" ו"אישה צפה".
שובל הקימונו נשרך לאחור. אולי זאת תמונה על רצון לברוח. פניה לא מביטים אל האופק, אולי מפני שהיא יודעת שבריחה אינה אפשרית. אבל ריצודי אור השקיעה על פני המים ממשיכים את שובל הקימונו וכמו יוצאים מתוך גוף האישה הצפה הזאת, מובילים אותה כגשר אור כהה אל הסירות העוגנות והשקיעה.
זהו ככל הנראה הינשוף המכונה בעברית שָׂעִיר (Scops owl). יש כ-45 מינים חיים של הינשוף הזה. הערב יורד על העץ העירום בצבעים שכּמו שאולים מֵחָזָן של הציפורים. ככל הנראה הינשוף ירד ותפס את מקומו של הדרור שבאוויר. שני הדרורים גוערים בינשוף. נסו לדמיין את זה: מישהו שגודלו ומשקלו פי כמה משלכם מגיע אליכם הביתה ותופס את המקום. המישהו הזה דומה לכם, אבל יכול להרוג אתכם במכה אחת. נגיד, גורילה. יש לכם אב קדמון משותף אבל התרחקתם כבר מאוד. ינשוף ודרור רחוקים כל כך: ציפור שיר מול ציפור טרף, ציפור יום מול ציפור לילה. קוסון הקפיד, כמדומה, לצייר אותן מאותה פָּלֶטָה של צבעים כדי להדגיש את הדמיון ולא רק את השוני הברור.
בתמונה, הכנף של הדרור סמוכה לכנף של הינשוף, אבל המרווח הזה נוצר במשך מיליוני שנים, שמפרידות בין הדרורים ודורסי הלילה על ה"עץ הביולוגי". הינשופים התקיימו לפחות לפני כ-25 מיליון שנה (The House of Owls, טוני אנג'ל); יש אף המקדימים את ראשיתם סמוך לסוף עידן הדינוזאורים, 67 מיליון שנה לפני ההווה (The Hidden Lives of Owls, לי קלווז) והם נמנים על אחת משושלות הציפורים העתיקות ביותר. השעיר הוא ינשוף פחות עתיק, אבל אלו סדרי הגודל; על פי ג'ניפר אקרמן (The Genius of Birds) יש הסבורים שהדרורים הפכו למין מובחן רק לפני 10,000 שנה, בסמיכות ובזיקה למהפכה החקלאית של בני האדם. לפי גישה אחרת הדרורים הם כבני 500,000 שנה. כך או אחרת, בהשוואה לינשופים – הדרורים זה מקרוב באו.
התמונה מדמה מצב בלתי אפשרי: קשה לדמיין דרור שיישב כך ליד ינשוף [* הערה מאוחרת: ראו דיון וקישורים בתגובות]. מצבו של הדרור שמתחת לענף מייצג את התגובה הטבעית של ציפור מול עוף דורס: מנוסה. אבל נדמה שקוסון החליט להקנות לדרור שעל הענף אומץ חריג. הוא גוער בינשוף ללא מורא ומקרוב, בעוד הינשוף נועץ מבט נִכחו, כמי שאין בפיו מענה. זוהי פנטזיה במסווה של ציור-טבע, פנטזיה על יכולת עמידה מול כוח עדיף, דורס. קוסון מראה כי למרות אמצעי הקטילה של הינשוף (טפרים, שמיעה חדה, ראיית לילה, מקור מאונקל, מעוף חרישי) אין הוא יצור אחר לחלוטין מהדרור. הדרור והוא הם קרובי משפחה רחוקים. לשניהם כנפיים, זנב, מקור, אחיזה דומה בעץ ובעיקר צבעים דומים מאוד. בתמונה אחרת, דומה, של קוסון, דרור אחד בורח והדרור השני כבר לפות, מת, בכפו של נץ גדול.
מה שעושה אוהרה קוסון הוא לאפשר את הדיבור, את התוכחה, מן הצד החלש. הבריחה אפשרית ואינסטינקטיבית, אבל בציור היא אינה הכרחית. האם חשב קוסון על הֶקשר פוליטי יפני? איני יודע. אבל הציור הזה רלבנטי לימינו אנו ויהיה תמיד רלבנטי בכל מקום שבו תהיה היררכיה של כוח. ראו את הפרט הפשוט הזה: מה שנראה כאוזני הינשוף – מול פיו של הדרור, במיוחד הדרור המעופף. שני "סהרים" דומים בצורתם, קטן וגדול. לאמיתו של דבר הציצות שנראות כאוזניים אינן אוזני הינשוף, אבל המבט של רוב המתבוננים בציור יראה בהן אוזניים, ונראה שכך גם התייחס אליהן הצייר. הינשוף לא מגיב, ואולי בעוד רגע ישסע את הדרורים. אבל בינתיים, להרף-העין המתמשך שהאמנות מאפשרת, המקור הקטן וה"אוזניים" הגדולות דומות ומתאימות, ויש ענף אחד שאפשר לשבת עליו ולהטיח ביקורת.
וכמה הודעות:
קְרִיאוֹת הַקּוֹפִים
מִן הַפְּסָגוֹת
מְהַדְהֲדוֹת בָּעֵמֶק בְּרַכּוּת
לִדְרָשָׁה זוֹ
הַקְשֵׁב הֵיטֵב
(בתוך השלג הדק: שירת הזן של דוגן וריוקאן, תירגם מיפנית: איתן בולוקן, הוצאת קשב)
*
קריאה לפעולת חירום: השר אלקין מרעיב את 1,250 הקופים הניצולים בחוות מזור!
לאחר שהגשנו את בג״ץ שמורת הקופים נגד המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, ולמרות הודעת המדינה כי תנסה למצוא מקור תקציבי מול משרד האוצר, עד כה לא עשתה המדינה מאומה בנושא וברור כעת כי מטרתה האמיתית היא למשוך זמן ולגרום למצב בו הקופים גוועים ברעב וכך להיפטר מהם.
בינתים, תקציב שמורת הקופים אזל ובחודש הבא לא יהיה עוד הסכם עם החווה.
כל המאמצים שעשינו להעביר אותם לשמורה בחסות המדינה, כולל הבג״ץ שהגשנו, לא צלחו נכון לרגע זה (ראשון 25.1.16 שעה 20:00) ונותרו ימים ספורים. לשמורת הקופים לא תהיה כל יכולת להאכילם או לטפל בהם החל מהחודש הבא.
לכן אנחנו נאלצים בלית ברירה ובצער רב לקרוא לציבור להגיע לפעולת חירום ביום שישי הקרוב (30.12.16) בחוות מזור (המייסדים 10, מזור) על מנת להאכיל את הקופים, וייתכן גם להיפרד מהם לתמיד.
אנא הביאו עימכם ירקות ופירות למאכל עבורם מהרשימה הבאה (נא להביא אך ורק ממנה):
בטטות
מלפפונים
גזר
עגבניות
כרוב
קישואים
תפוחי עץ
אנא הקפידו להגיע בשעה 10:00 בבוקר כדי שנוכל לאסוף את כל המזון במרוכז.
——-
מדינת ישראל שהיתה שותפה מלאה להקמת והפעלת העסק שהיה ״חוות מזור״ היא גם זו שמנסה להיפטר מהקופים הניצולים כעת כאשר הם אינם כדאיים לה. אנחנו ניסינו לעשות כל מה שרק יכולנו למען הקופים ששרדו את התופת של חוות מזור.
לפני שנתיים הצלנו אותם מגורל מר ממוות במעבדות מעבר לים ובכספי תרומות פדינו את כולם, 1,250 במספר, תחת הבטחה מפורשת מהמשרד להגנת הסיבה כי הוא יקח את הקופים תחת חסותו ויקים להם מקלט קבע.
מאז, המשרד לא עשה דבר בנדון ולמרות פניות חוזרות ונשנות שלנו זכינו להתעלמות מוחלטת מבכירי המשרד ומהשרים המתחלפים תדיר. מבחינת המדינה, המצב האידיאלי הוא שהקופים יגוועו ברעב ובחוסר טיפול ולכן היא מנסה למשוך זמן.
לאחר כשנתיים בהן שמורת הקופים מטפלת בקופי מזור בעלויות חודשיות אדירות, ובשל התעלמות המדינה, התרוקנה הקרן שלנו מכספיה האחרונים.
הגשנו בג״ץ דחוף ובתחילת החודש קבע בית המשפט כי על המדינה למצוא פתרון לקופים. בעוד העניין עדיין נידון בבג״ץ ואנחנו מקווים לפתרון בהול בעניין, אנחנו צריכים להציל את הקופים באופן מיידי.
אנא חתמו כעת על המכתב האוטומטי לשר להגנת הסביבה, זאב אלקין: http://www.hovavnuriel.com/save_mazor
אנא התקשרו וסמסו לו בדרישה שיקח אחריות מיידית על קופי חוות מזור:
050-4623582
לא מוותרים על אף קוף!
שמורת הקופים – חיים חדשים לקופי חוות מזור
1
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: נוֹחַ לָהֶן לַבְּרִיּוֹת לְהַגְדִּיל לָהֶן כְּנָפַיִם וְלִפְרֹחַ בָּאֲוִיר, וְאַל יִמָּסְרוּ וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ תַּחַת יַד מֶלֶךְ חָנֵף.
אסתר רבה, פתיחתא, ט (המאה ה-6 לספירה). "חנף": "המרבה להשמיע דברי שבח כוזבים או מוגזמים, דברים חלקלקים וכד' כדי לשאת חן" (מילון רב-מילים)
2
בעשר שנות תצפית צפתה [ג'יין] גודול בשמונה מנהיגי [חבורות שימפנזים], שכל אחד ואחד מהם הגיע לפסגה בדרכו המיוחדת. אחד נדחף על ידי אֵם שתלטנית, שדרשה ממנו לאיים על כל זכר והתערבה בכל מעשיו עד שיריביו קצו בטרחנותה. השני שלט תחילה בִּטְרִיאוּמְוִירָט עם שני שותפים, והצליח לסכסך ביניהם. השלישי עשה רושם אדיר על החבורה על ידי תיפוף בפחים. הרביעי היה אלים ושלט בכוח אגרופיו, ועוד.
אנה בלפר-כהן, תולדות האדם הקדמון, אוניברסיטה משודרת 1992, עמ' 22-23.
3
כדור הארץ הוא בימה קטנה מאוד בתוך זירה קוסמית רחבת ידיים. חשבו על נהרות הדם שנשפכו בידי כל אותם מצביאים וקיסרים על מנת שיוכלו, אפופי תהילה וניצחון, להפוך לאדונים של חלק קטן מנקודה. חשבו על מעשי האכזריות האינסופיים שנעשו בידי תושבי פינה אחת של הפיקסל הזה כלפי התושבים של פינה אחרת של הפיקסל, שכמעט אין להבחין ביניהם. עד כמה תכופות אי-ההבנות שלהם, עד כמה להוטים הם להרוג זה את זה, עד כמה לוהטות שנאותיהם. ההתרברבויות שלנו, החשיבות העצמית המדומיינת שלנו, אשלייתנו לפיה יש לנו מקום מיוחס ביקום – נקודת האור החיוורת הזאת קוראת על כל זה תִּגָּר.
קרל סייגן, מתוך: Pale Blue Dot: A Vision of the Human Future in Space, Random House, 1994
הדברים מתייחסים לתצלום של כדור הארץ שנעשה בידי החללית וויאג'ר 1 בשנת 1990 ממרחק של 6 מיליארד ק"מ:
עורב עומד על ענף בשלג. אבל זה קצת פחות פשוט ממה שהמילים מתארות. מילת היחס "על" היא שמוטלת כאן בספק.
הניגוד בין השחור והלבן אינו צריך שום הסבר. הפלא הוא שיש ציפורים שחורות בשלג. איננו חושבים על עורב כעל ציפור פגיעה, אבל להיות שחור בשלג משמעו להיות מובחן ממרחק, גם על ידי טורפים. התמונה הזאת מתארת זרוּת, חריגוּת, פגיעוּת. עוד לפני שהעורב הזה פוער את פיו לקרוא, גופו קורא. קריאת השחור הָעַז בעולם שהלבין.
מתוך המקור בוקעת הלשון. נדמה שזו דרכו של הצייר להשמיע לנו את הקול שציור משתיק תמיד. צבעוניות הלשון הזאת על רקע הנוף שצבעיו שחור-לבן-אפור היא לא פחות מניצן של פרח שעולה בנוף כזה. אנשים חושבים על קריאת עורב כמוזיקה גרועה, אבל הציור הזה מאפשר לה להופיע במלוא יופייה. בנוף נטוש, קריאת עורב אינה פחות נעימה לאוזן משירת הזמיר, ולשון של עורב אינה פחות יפה מפרח.
העורב לופת את הענף המושלג. הטופֶר האחורי נראה, ואפשר בקלות לחוש ולשמוע את הציפורן על קליפת העץ בקור, ואת רחש מעיכת השלג על ידי האצבעות האחרות. התמונה הקרה הזאת כל כך חיה. אפשר ממש לשמוע אותה.
אצבעותיו של העורב כמעט צומחות מן העץ. הענפים הדקים שמימין לרגליו אינם שונים כל כך מרגל של ציפור על הענף. העץ כמו מחקה את העורב ויוצר רגל בת ארבע אצבעות דקות. העץ, במילים אחרות, מתערב.
הענפים הכבדים משלג נראים במבט ראשון כמצויים לפני גוף העורב, אבל מכוח תחבולה מחוכמת של האמן אפשר לראותם כ"מנסרים" את נוצותיו, תחובים בתוכן. כשרואים את זה כך הופכת קריאת העורב לקריאת מצוקה. הקור מורגש אז כקור חודר פשוטו כמשמעו. הענפים נראים כמאיימים לפרוס את הציפור לארבע פרוסות.
ואפשר לראות זאת גם אחרת. הגזע בימין מתפצל לשניים. הדמיון למקור הפעור – ברור. העץ והעורב קוראים ביחד. זה דואט. העורב לא עומד על העץ אלא עִם העץ. עורב ועץ הם דברים שונים, אבל המרווח שיוצר המקור הפעור והמרווח שיוצר הענף הפעור – זהה. שניהם קוראים בעת ובעונה אחת אל – אל מה? אל הריקוּת? אל הקור? אל עצמם? אלינו?
זוהי חרטומית. עוף שרגליו קצרות יחסית ומקורו ארוך במיוחד. הוא מקנן בביצות או בשדות לחים. מדריך הציפורים הישן (היינצל-פיטר-פרסלאו, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1975, עמ' 140) מספר על "שירה מפכפכת" של מין אחד (חרטומית בינונית); מין אחר (חרטומית גמדית), "כשהיא מוחרדת ומתעופפת ממקומה אינה משמיעה קול כלל, או שקול קריאתה חלש ונמוך", אך במעוף הכלולות היא משמיעה "קול כדהרת סוס רחוקה". חרטומית הביצות, שנראית לעיני הלא-מקצועית כקרובה ביותר לעוף שצייר אוהרה קוסון, "קריאתה רמה וצרודה, 'קריץ', כשהיא נחרדת ממקומה, וגורמת בנוצותיה למשק אוויר הנשמע כקול תוף". פכפוך, סוסים, תיפוף – מגדירי הציפורים מזכירים לא אחת מדריכי יין במטפוריקה הנהדרת והבלתי אפשרית שלהם.
בסרטון הקצר הזה אפשר לראות את החרטומית בפעולה, כפי שצולמה ביפן. מעניין להשוות את תיעוד הטבע והעוף כפי שהוא "מתועד" ביצירת האמנות. בסרטון אפשר לראות את ה"עצבנות" שבחיפוש מתמיד אחר מזון המסתתר מתחת לעלים. בהדפס התנועה המתמדת נעצרת. לא רק שהעוף נעצר, אלא גם מרים את ראשו. הוא עומד, רגליו במים. גשם אנכי יורד. דומה שהאמן ניצל את תנועת סיבי העץ כדי ליצור את תחושת הגשם. הקווים האנכיים של הממטר מוּפָרִים בבת אחת בתנועת הראש של העוף, הפונה למעלה והצידה, באלכסון. התנועה הזאת עוצרת נשימה כי לא ברור מה גרם לה ולאן היא פונה. הוא מביט אל תוך הריק. האם הוא שמע עוף דורס? האם שמע משהו אחר? הוא עוצר לרגע ופנה את מבטו מהמקום שאליו אמור היה לפנות כדי לאכול – למטה. מזונו נמצא למטה, אבל מבטו פונה למעלה, חורג מהחיצים שהגשם כביכול מתווה בעבורו – גשם שכמו אומר לו להביט למטה, אל המים.
במילים אחרות, העוף חורג לשנייה אחת מה"גריד" של סדר העולם שקובע את תנאי הישרדותו. מבט אלכסוני כזה דומה מאוד למבט האמן שיצר את התמונה הזאת. להתבונן כך בציפור מִגַּבָּהּ אך לא כטורף/צייד אלא כצייר, זהו מבט "אלכסוני" ביחס למבט האנושי-התועלתני ההרגלי. עין העוף פונה למעלה, אבל כמעט אל הצייר, כמעט אלינו. אני מציע להתמקד בעין הזאת לכמה שניות, לראותה שם כמעט מרחפת במרכז, כמעט כמו חריר הצצה בדלת עץ.
צמחים ספורים נעוצים במים, קרובים ודומים לרגלי החרטומית. החלק התחתון של רגליה נראה כמחובר לפני האדמה הרטובים, כמו הצמחים. אבל קוסון, בגאונותו, ראה איך הצמחים עצמם מפנים ראש, יחד עם הציפור. הדבר בולט במיוחד אצל השניים בצד שמאל. ברגע הזה, גם הם פונים למעלה ובאלכסון. ואם כל העולם פונה כך וזוקף ראשו עכשיו, לא יהיה זה מן הנימוס שלא להצטרף גם אנו.
מתחת לשולחן 