מחבר דרור בורשטיין

אצלנו חצי-שרב בנובמבר. ככה זה. נזכרתי באנפה בשלג שראיתי לפני שבועיים בספרייה של הרייקסמוזיאום באמסטרדם. אוהרה קוסון (לעתים שמו נכתב: שוסון) צייר ציפורים רבות, ובהם אנפות רבות. הדבר הראשון שתופס את תשומת הלב הוא הלבן. לא "לבן על לבן" בסגנון המודרניסטי הגיאומטרי ה"קר" של מאלביץ', 1918 – מאותה תקופה של תמונה זאת), אלא לבן האנפה העומדת על רגל אחת על גזע מכוסה שלג. אם שוהים מספיק מול התמונה מתחילים לחוש את הקור העולה מן הרגל הזאת. נוצות הן מבודד מעולה מפני קור. אבל הרגל חשופה. מהלבן של השלג ללבן של הנוצות, מקור העץ שהשלג השתלט עליו אל הגוף השומר על חומו בלילה חורפי. השלג עוטף את העץ ב"פלומה" של קור. התמונה מציגה דמיון של צבע אבל הסיפור של הציפור ושל העץ הפוכים ומשלימים. לבן מקרר מול לבן מחמם.

ברקע יורד שלג. נקודות לבנות. אבל האם זה שלג או הכוכבים? ואולי – וזה סביר ביותר – שילוב של שניהם. באופן מפליא, הדרמה של החום והקור חוזרת כאן. הכוכבים הבוערים מול פתותי השלג הקרים. הרחוקים והקרובים שהתמונה מקפיאה על משטח אחד. הם מתאחדים לרקע אחיד, עד שאפשר לחשוב על כוכבים נושרים, או על פתותי שלג מאירים ורחוקים. העולם משתחרר קצת מניגודיו.

זו לבנית קטנה שאפשר לראות גם אצלנו. הלובן הזה לא צריך להטעות. אין זה מלאך; מדובר בעוף קטלני. אבל בציור היא מופרדת מחייה הטבעיים, הרעבתניים. לצד הרגל של האנפה יש ענף שמוט, מכוסה אף הוא שלג. במבט ראשון נראה שהוא הרגל השנייה של האנפה. זה אולי המפתח להדפס הזה. הציפור והעץ הופכות לזוג. גם כשרואים את הרגל המקופלת מבינים כי העץ הוא באמת הרגל שלה: הארכה של הרגל הגלויה דווקא. ואז רואים שענף נוסף, לבן אף הוא, רוצה להיות נוצה שלה, מלפנים. העץ רוצה לעוף, להיות ציפור; הציפור נוטעת רגל כמו גזע או ענף.

כל זה מסומן בלבן על הדף השחור של הלילה: שלג, כוכבים, נוצות. האמן משקף את זה בהיפוך סימטרי בחתימה בשחור על הלבן הזה. החתימה קוראת ללילה מהצד השני של העץ.

—

עִשְּׂבֵי החֹרֶף
אֵינָם נִרְאִים בַּשֶּׁלֶג
אֲנָפָה לְבָנָה
בְּשָׂדֶה קָטָן  
מַסְתִּירָה דְּמוּתָהּ

(דוגן, מיפנית: איתן בולוקן. לדיון בשיר >>>>)

• המטרה בדבריי אינה לדבר על הספר החדש של יחיל צבן, אלא לדבר מכוח הספר. כל העניין בספרי עיון הוא שהם עשויים ללמד אותנו לחשוב אחרת על משהו. הספר של יחיל בפירוש עושה זאת ביחס לאוכל. ולהגיד אוכל זה להגיד "עצמנו". אוכל הוא אוכל רק לרגע. הוא זורם כל הזמן לכיוון גופנו וממנו.
• בחרתי לחשוב בקול רם על מאכל אחד מוכר לכולנו, מתוך מחשבה מה היה יחיל כותב עליו.
• מדי כמה שבתות אני נעצר מול הדלת של הבת שלי ואנו מחליפים מבטים בשתיקה. שנינו יודעים מה עומד על הפרק. השאלה היא: האם להזמין ג'חנון. המשא ומתן מתרחש בפנטומימה.
• השאלה היא למה הג'חנון הוא משהו שלא מדברים עליו בקול רם אצלנו.
• הג'חנון הוא מאכל שמתקפל לתוך עצמו. אבל הוא לא מסתיר דבר. העלה הפנימי הכמוס במרכז והעלה החיצוני על ההיקף – זהים. כלומר זהו מאכל חסר עומק. הוא הופך דו ממד (משטח בצק משומן) לתלת ממד, אבל העובי שלו הוא שטיחות במסווה של עובי. הוא ההפך ממאכל שמנוני דומה -לכאורה כמו בורקס שיש בו ממד של עומק ואף של הצפנה.
• לאכול ג'חנון זה לאכול מסמן שמסמן את עצמו. יש בזה משהו שמנוגד למסתורין ולעומק. הג'חנון ביחס לבורקס הוא כמו הנעליים של אנדי וורהול ביחס לנעליים של ון גוך במאמר הידוע של פרדריק ג'יימסון על הפוסטמודרניזם. וכך כותב ג'יימסון על הרוח הפוסטמודרנית: "לפי שעה די אם נציין שגם כאן מוחלף העומק במעטפת או בריבוי של מעטפות", והרי דברים אלו מוסבים על הג'חנון ממש (פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תרגמה עדי גינצבורג-הירש, רסלינג 2002, עמ' 28-29).
• ג'חנון הוא כמו ציורו של גיזברכטס המתאר צד אחורי של ציור. זוהי מעטפה שאתה פותח ומוצא מעטפה נוספת, ובתוכה עוד מעטפה, ועוד אחת, עד שזה נגמר ואתה מבין שאין מכתב, רק מעטפות. בניסוח אחר, אם סלט ירקות קצוץ הוא ציור קוביסטי כמו שיחיל כותב, הרי שג'חנון הוא קנווס מגולגל בלי כל ציור.
• השוואה אפשרית היא לגליל סושי, לפני שחותכים אותו לפרוסות. ג'חנון הוא כמו סושי שיש בו רק אורז דביק. בלי כל מילוי. הסושי עוטף – וחושף, קצת ברוח זן, "איני מסתיר ממך דבר".
• הג'חנון הוא הלא-בריא המוחלט. הדבר הכי בריא בג׳חנון זה רסק העגבניות שלצדו. הוא גלגל ההצלה שלו והאליבי שמאפשר בכלל לחשוב על אכילת הג׳חנון. מעבר לכך, הגרסה הישראלית של המאכל היא גרסה מרודדת למאכל התימני שגם בגרסתו המסורתית לא היה עשיר בערכים תזונתיים אך לפחות ניסה להפיק את המיטב מ"לחם העניים" הזה: בישראל את הקמח המלא החליף קמח לבן ואת החמאה המזוקקת החליפה המרגרינה. מי שאוכל ג'חנון מביע מחאה כלפי המחשבה על ערך תזונתי. זה כמו נערים שמעשנים כדי להוכיח אינדיבידואליות. ג'חנון הוא מעין סיגר מגולגל גדול עם שומן במקום עשן. ההנאה היא מהנזק שהמאכל גורם ומהיכולת להפעיל רצון כנגד משטרת התזונה הבריאותנית.
• הלא-טבעונים אוכלים גם ביצה קשה עם הג'חנון. העגבנייה והביצה הם שרידים מעולמה של הסעודה הקיבוצית, של ׳הסלט הגדול׳. העגבנייה והביצה הם מרכיבים מרכזיים בארוחה הפועלית שעברו מרגינליזציה והורשו להיכנס כמשרתים מהדלת הצדדית (צריך לבדוק האם רכיבים אלו היו במקום התימני או שנוספו בישראל. ההימור שלי שזו תוספת ישראלית).
• בימינו הג'חנון בא אליך עם שליח. הספָּקית העיקרית היא "הג'חנון של אמא". האמא הזאת נמצאת בכל הארץ. לאמא של הג'חנון יש צי שליחים על קטנועים והיא מיניקה אותנו בחלב של שומן ופחמימות בעזרתם. אך זוהי פרודיה על הנקה ועל אמא; אמא שלא באים אליה לעולם אלא אמא שבאה אליך – בטרטור קטנוע. הנקה על ידי שליח בקסדה. יש בזה מן היתמות.
• הג׳חנון בגרסתו הישראלית מבוסס על טעם דומה למה שיחיל מתאר כטעם של החמין, הלא הוא ההמְתנה, אבל, וזה החשוב, בג'חנון הישראלי הטעם כולל את ביטול ההמתנה, על ידי השליח על הקטנוע. העסקה היא שאנו שאנו רוכשים את הילת זמן ההמתנה בלי להמתין בפועל. קונים מאכל של בישול אטי – בן רגע.
• הג׳חנון ממתין אצל מישהו אחר ובכל רגע נתון הוא יכול להיות שלנו. בעצם התבלין של ג'חנון זה זמן משפחתי שנחסך. זוהי המְתנה אינסטנט. אתה קונה את תחושת הביתיות, כלומר את ה"אמא" ואת ההתבשלות המשפחתית לצד המזון (כפי שיחיל מציין ביחס לחמין) בלי לשלם את ה"מחיר" של לעשות שבת ארוכה אצל אמא שלך, ובלי לעבור את התהליך.
• הג׳חנון אמור היה להיות דומה לגעפילטע פיש. יחיל מנתח את המצלול של הגפילטע, ואילו הג׳חנון ממש הפוך במצלול. ג׳ח הוא צליל שאיני חושב שיש מילה בעברית שכוללת אותו. אלא שבאורח פלא הג׳חנון לא נתפס כמאכל גלותי תימני "הטומן בחובו את קלקולי הגלות", כדברי יחיל על הגעפילטע. מדוע? כי הג'חנון הוא געפילטע שהשתזף. הוא לא "גלותי" כי הוא נענה כלפי חוץ לאסתטיקה הצברית.
• באופן מוזר, וכאן אני חוזר אל משפחתי, ג'חנון חביב על אשכנזים כי הוא קישקע שעבר לוונטיניזציה. הוא מקנה לגיטימציה לאשכנזים שאינם אוכלים חמין לקחת חלק במעין טקסט של "זכר לחמין" הגלותי, במסווה של שלילת הגלות. הג'חנון, במילים אחרות, הוא קישקע אסלי.

—

דברים שנאמרו בהשקת ספרו המבריק של יחיל צבן ארץ אוכלת (בעריכתי), הוצאת אפיק, מוזיאון נחום גוטמן, 28.10.16.

לראיון עם יחיל על הספר >>>

לדף הפייסבוק של המחבר >>>

 

היום היה היום הבינלאומי נגד מקדונלד'ס. הרשת הזאת היא כמובן רק אגף אחד בתעשיית ותרבות הרצח וההרס שהקים האדם נגד בעלי החיים, אבל חלק משמעותי מאוד ולכן ראוי לתגובה. הנה תרגיל מעניין בתיאור. בידיעה בקישור הקודם יש אזכור של "התעללות בבעלי חיים". אורנה רינת כתבה על אותו דבר, אלא שהרזולוציה אצלה גבוהה קצת יותר. היא רואה את ההתעללות מקרוב. את הבוץ, הצמא. הפחד.

המדיה החדשה ביטלה את האפשרות לא לדעת. יש הרבה עוולות בעולמנו, אבל אנו מוגבלים ביכולתנו למנוע רבות מהן. מה שמעניין ביחס לבעלי החיים הוא שכל אחד יכול למנוע את חלקו בעוול בכל רגע נתון. פשוט הוא צריך להפסיק לרכוש מוצרים מסוימים. איש לא ימנע לבדו את השואה, אבל הוא ימנע בבת אחת את השתתפותו בה. יש עוולות רבות שאינן מאפשרות לנו אפילו את זה מפני שהן נעשות מכספי המסים שלנו ובלי השתתפותנו הישירה והיומיומית בהן.

אפשר להבין איך אפשרית שואה כמו שואת בעלי החיים אם חושבים על מסעדת המבורגר, או אגף בשר במרכול, או פרסומות לבשר. המטרה היא להפריד את המציאות מהמזון. להפריד את הבוץ, הצרחות, המכות, המחנק, הצמא, הרעב, האימה – מהמזון שמוכרים לסועדים. צריך צינור תודעתי לשטוף את הבוץ שאפשר לראות ברשימתה של אורנה רינת. את זה עושים על ידי עיצוב פְּנים, סניפים נוצצים, חלוקת כתרי קרטון, הטבות בדמות קפה זול ומזון עתיר סוכר בזול לקינוח, תצלומי ענק של המנות, טקסטים מתוחכמים בגיר על לוח במזנוני הבוטיק… כמו שפירורי הלחם עוטפים את בשר התרנגולת, גם כאן יש שכבה עבה של פירורי לחם תודעתיים על הבשר. אני מניח שבעבור חלק מהילדים האסוציאציה ל"המבורגר" זה "כתר מקרטון", לא "עגל צמא מבוֹסס באימה בתוך בוץ".

בחלק ממחנות המוות ניגנו מוזיקה, ואפשר להבין את זה. זה אולי רעיון גם לבתי המטבחיים – לנגן שם וגנר, כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", וגנר עם הפצצות הנפּלם. המוזיקה יכולה להביא את האדם לפסגות של קיומו, אך גם להסוות את זעקות המעונים. זה מזכיר לי את המשנה במסכת קינים (ג, ו):

אמר רבי יהושע, זה הוא שאמרו: כשהוא [=הכבשׂ] חי – קולו אחד, וכשהוא מת קולו שִבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו, שתי חצוצרות. שתי שוקיו, שני חלילין. עורו לַתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו  לכנורות. ויש אומרים, אף צַמְרוֹ לַתכלת.

עמדה זאת, שהיא עמדת רוב האנושות בימינו, רואה בבעלי החיים מעין מחסן של חומרים מועילים, זמינים לשימוש. קולו הייחודי של הכבש החי נחות, לפי תפיסה זו, מהקולות שאפשר להפיק באמצעות אברי גופו המת: חצוצרות, חלילים, כינורות ונבלים. במשנה זאת כבש הוא ארוחה ומוזיקה בעתיד. השמעת המוזיקה בכלי הנגינה האלה מנותקת מהגוף שאִפשר אותה, ונעלה עליו. המוזיקה מכסה על קול הפעייה של הכבש, מבטלת ומשכיחה אותו. לפי תפיסה זו, גם צמרו של הכבש אינו "בגד" של החיה, אלא פוטנציאל לבגד (ה"תכלת") של הכהן. הכבש "לבוש" רק כשלב ביניים בדרך ללבוּש האדם; קול פעייתו אינו נשמע כלל, מפני שמביטים בו וחושבים כבר על מוזיקה. הפיכת 1 ל-7 היא רווח, לפי התפיסה זאת.

הסוד הגדול והמביך של האנושות הוא שכך בדיוק מתייחסים המוני בני אדם לבני אדם אחרים. מי שחשב לקיים הומניזם נאור תוך ניצול בעלי החיים – נכשל. הבעיה היא ביסודות. איני מאמין שאי פעם תיפטר האנושות מבעיותיה בלי להיפטר מיחסה המחפיר לבעלי החיים. ולאור הנתונים – 69 מיליון סועדים במקדונלד'ס מדי יום – דומה שהדרך עוד ארוכה, אם בכלל יש לה סוף. כמו עם החניון ברמת החייל שהתמוטט על פועלי הבניין, הבעיה היא ככל הנראה ביסודות ("השערה נוספת לסיבת ההרס, שייתכן שמצטרפת לסיבה הראשונה, היא היסודות מהם מתרוממים העמודים.")

כתבתי שהאדם הקים את תעשיית הרצח כנגד בעלי החיים, אבל היום אנו יודעים שמה שפוגע בהם פוגע גם באדם. האקולוגיה היא ה"מידה כנגד מידה" האמיתית. יש קשר (כמובן שיש גורמים נוספים על התזונה) בין העגל הסובל בבוץ ובין העובדה ש-30,000 ישראלים חוטפים התקף לב מדי שנה, 2.3 מיליון איש בעולם כולו. יש עוד מחלות המושפעות מתזונה מן החי, כמובן. הלב הוא רק איבר אחד.

כולם מדברים על זמר ש"קרע להם את הלב", אבל במִשנה הביטוי הזה מופיע כפשוטו (תמיד, ד): "קרע את הלב, והוציא את דמו". הכהן עושה זאת לטלה.

הידיעות ב"הארץ" על ציוני הבגרות בספרות ועל דלות חומרי החובה לבחינה לא מפתיעות. השיטה כל כך חורקת, מהיכן שלא מסתכלים עליה. החומר לבחינה כולל מין תרכובת מוזרה של רומן רוסי ("החטא ועונשו" – אוי לאותה ישישה, כמה פעמים נרצחה כבר!), רומן עברי, מחזה יווני ("חוק האלים או חוק המלך?"), סיפור של עגנון, שני שירים מימי הביניים, ועוד. זוהי פרודיה על קאנון. מין אוסף של קרעים שאינם מתחברים לשום דבר. וכאמור באחת הכתבות, הכול ממילא נקרא בצורת סיכומים שקיימים ככל הנראה באינטרנט, משונן איכשהו, מועבר למחברת הבחינה ונשכח. חייה ומותה של הספרות: "כִּי בַהֶבֶל בָּא, וּבַחֹשֶׁךְ יֵלֵךְ, וּבַחֹשֶׁךְ שְׁמוֹ יְכֻסֶּה".

אין בכוונתי לקונן על המצב הזה. אני חושב שהוא אינו גזרת גורל. היות שמבנה תכנית הלימודים המתוארת ב"הארץ" דומה מאוד למה שלמדתי אני בבית הספר התיכון, וזה היה לפני שלושים שנה (!), ברור שהשיטה הזאת פשטה את הרגל, וגם אילו היתה נפלאה היה מקום להחליפה כבר. לא בגלל הציונים הנמוכים. תכנית הלימודים הזאת מוטעית לדעתי. לא מפני שהיא מצומצמת מדי, אלא, במובן מסוים, משום שהיא דורשת יותר מדי מתלמיד. את "החטא ועונשו", ובעצם כל רומן, לא צריך ללמד בבית ספר תיכון. כן: אני מציע לוותר לגמרי על ז'אנר הרומן בלימודי הספרות הבסיסיים (מי שרוצה ללמוד ספרות ברמה מוגברת, זה עניין אחר). דוסטוייבסקי יותר מדי מורכב לנער ממוצע בן 17-18. על רומן כה מורכב, בהקשר של לימודים לבגרות, נגזר רידוד של תמצות וסיכום, מפני שאי אפשר להכיל כל כך הרבה חומר בזיכרון.

אני מציע גם לוותר על השירה. כן! מעטים המורים שיכולים ללמד שירה כראוי, בלי להרוס. הרגישות הנדרשת אינה נרכשת בסמינר למורים. גם כאן, הרידוד המתבקש ל"מה התכוון המשורר" ולתכני השיר גרועים מאי-קריאה. בחירה בשני שירים, נגיד אחד של אבן גבירול ואחד של ביאליק, היא חסרת משמעות. שניים זה לא יותר טוב מאפס, זה פחות טוב מאפס. כי שני שירים שיילמדו באופן סיכומי וללא רוח השירה הם היכרות מרתיעה עם עולם השירה.

ליל הסכינים הארוכות! אני מציע גם לוותר על מחזות. לימוד של מחזה אחד – משהו של שייקספיר (בתרגום, מה שנוטל את העוקץ) למשל – מתרדד ל"דילמות", מעין "מי נגד מי". אני מניח שלרוב לא רואים את ההצגה, ולהישאר עם מחזה על הדף זה די עגום. מחזה צריך לראות, כמו שמוזיקה צריך לשמוע ולא רק לקרוא מהדף. מעבר לזה, התיאטרון הוא עניין בפני עצמו ואי אפשר לתחוב אותו כנוסע על הדופן החיצונית של אוטובוס גדוש בהודו לתוך מערך לימודים שיש בו גם סיפורת ושירה. שוב: זה יותר מדי, והתלמיד מסיים את לימודיו עם פיסת תיאטרון שאינה מתחברת בשום אופן לשירה ולסיפורת שלמד או לעולם התאטרון הכללי.

אני מציע לוותר גם על ספרות בלשונות שאינן עברית. יש כל כך הרבה ספרות זרה שם בחוץ, שאין שום משמעות ללימוד של יצירה או אפילו עשר יצירות מרחבי העולם וההיסטוריה. זאת רק אשליה של בקיאות. החורים גדולים בהרבה מהחומר. מה המשמעות של לימוד שירה אם אין בה שירה סינית ויפנית? מה המשמעות של לימוד רומן רוסי בן המאה ה-19 אם אינך לומד רומן אנגלי וצרפתי ואמריקאי מאותה מאה? תחושת ה"היכרות עם ספרות העולם" היא אשליה במסגרת כזאת. קריאת רומן רוסי אחד לא מביא תלמיד ל"היכרות" עם הספרות הרוסית. זו רמייה עצמית של המערכת. והכי חשוב: קודם שישלטו בעברית. אחר כך נדבר על תרגום שלונסקי ל"מלך ליר".

הוויתורים האלה אינם אידיאלים. הם כורח המציאות. הם נובעים מזמן הלימוד המוגבל לספרות, מאי נחת מהאופי הלקטני, המפורר והחוזר-על-עצמו של חומרי הלימוד, מ"שלטון הסיכומים" המבזה את המחשבה העצמאית. כל פעולה צריכה להתחשב במגבלות היכולת ולנסות להשיג תוצאה שיש בה טעם במסגרת מגבלות אלה. יש לי הצעה.

עם מה נשארנו אחרי הוויתור על השירה, הרומן והדרמה וכל ספרות העולם? עם סיפורים קצרים בעברית. אני מתכוון לסיפורים קצרים מאוד, כאלו שאפשר לצלם על צד אחד או שני צדדים של דף A4. לא יותר. בעזרת כמה חברים אני יכול לבנות רשימת קריאה כזאת תוך 24 שעות. לפי הצעתי, כל תלמיד יִלמד בערך 20 יצירות כאלה. אך ורק מהספרות שנכתבה בעברית. הוא יקבל מקראה מודפסת דקה של סיפורים – 20 דפים יהיו בה לכל היותר. המקראה תסודר היסטורית, כרונולוגית. זה ייתן לתלמיד משהו שמתקרב לפחות ל"גוף ידע". הסיפורים יעבירו אותו במעין חתך אורך של הספרות של לשונו. הוא יוכל "להשתלט" על הטקסטים האלה, להפנים אותם. לא לבלוע ולהקיא. המקראה תשתנה ותתאוורר כל הזמן. משנה לשנה.

המקראה תתחיל מסיפור מקראי, שיילמד כספרות. למשל – סיפור עקדת יצחק. זה חצי עמוד. המורים יוכלו ללמדו עם הפרק הראשון מ"מימזיס" של אוארבך. את סיפור דוד ובת שבע יוכלו ללמוד עם מאמרם של פרי ושטרנברג "המלך במבט אירוני". זה בהיר ומעניין. בהמשך יהיו טקסטים שיתקדמו הדרגתית עם ההיסטוריה. זה גם ייתן לתלמידים תחושה של רבדי הלשון העברית – וזה רווח צדדי עצום. פרק מהספרים החיצונים, למשל פרק מספר היובלים (באופן חריג יהיה זה טקסט בתרגום חוזר). פרק סיפורִי מהתלמוד (רצוי בעברית) ומשהו מהמדרש המוקדם ("בראשית רבה"). מקאמה נרטיבית מימי הביניים ("תחכמוני" של אלחריזי). פרק מהמדרש המאוחר (למשל, "ספר הישר"). סיפור של ר' נחמן מברסלב ועוד 2-3 סיפורים חסידיים. מן המאה העשרים (הפירוט אינו כרונולוגי) – סיפורים כמו "נמוך, קרוב לרצפה" של יהודית הנדל; "הוספיס" של ישעיהו קורן; "עקבות" של אידה פינק (בתרגום); "אל הרופא" של עגנון; קצרצר כלשהו של שופמן; "בין השמשות" של יעקב שבתאי. יש עוד.

חוברת כזאת תיתן לתלמיד מעין תמצית של הספרות הקצרה העברית. מובן שמה ששלפתי בפִּסקה הקודמת אינו מדגים מייצג, והוא חלקי וחסר ומה לא. אבל יש בו היגיון פנימי ורציפות כרונולוגית כלשהי; הוא מייצג את העברית בהתפתחותה (כולל לשון התרגום העברי, ביצירה או שתיים); הוא לא דורש לימוד של טקסטים מורכבים מדי; הוא בר תפיסה, ללא צורך בשינון מעיק. ולבסוף, זאת תכנית שיכולה וצריכה להתאים לכל תלמידי התיכון בארץ, במערכת החינוך הממלכתית והממלכתית-דתית כאחת. אין שום סיבה שתלמיד חילוני לא ילמד מקרא ותלמוד, ואין שום סיבה שתלמיד דתי לא ילמד יהודית הנדל ואידה פינק.

והבונוס: אין צורך ואין טעם בסיכומים, משתי סיבות: אחת, כי הטקסט בעצמו קצר. שתיים, בבחינת הבגרות, לפי הצעתי, לא יישאלו התלמידים על אחד מסיפורי החוברת! הם פטורים לגמרי מן השינון. הם יקבלו סיפור באורך דומה, unseen, ויוכלו לכתוב עליו מה שהם רוצים. אולי תהיינה שאלות רְשות מסייעות למניעת "בלקאאוט". הנה, בבת אחת התפוגגה תעשיית סיכומי הספרות המבישה. אם יתבשלו עם עשרים הסיפורים יש לקוות שיוכלו לומר משהו משמעותי על הסיפור ה-21. אם ייצרו זיקות מעניינות בין הסיפור ה-21 לאחד מסיפורי החוברת, יקבלו בונוס. שהתלמידים יזכרו רק מה שנחרט בהם ממילא. בלי מאמץ.

מי שיבחר בלימודי ספרות מוגברים יקבל גם חוברת שירה דומה. עשרים שירים קצרים. מתחילים בתהילים ק"ד.

מה שחשוב הוא, כמובן – וכאן נכנסים לשדה מוקשים של הערכה אסתטית – הוא בחירת סיפורים ממש טובים. לא לפי מפתח עדתי או מגדרי ולא לפי מה ש"ידבר" אל הסטודנטים, כלומר יהיה קל. זו מקראה שתחילתה בתנ"ך, וזה מחייב את המקראה עד לסיפור האחרון.

האם זאת הצעה מושלמת? כמובן שלא. האם היא יכולה לתת נשימה חדשה ללימודי הספרות? אני מאמין שכן.

 

 

 

ב'אבות דרבי נתן' (זמן חיבורו בערך בין שנת 700 ל-900 לספירה) מובא, בין שאר מדרשים על פרשת גן עדן, המדרש הבא:

כיוון שבא [אדם הראשון] לעת ערב, ראה את העולם כלפי מַעֲרָב שמחשיך ובא. אמר: אוי לי, כי בשביל שסרחתי הקדוש ברוך הוא מחשיך עלי את העולם. והוא [לא ידע] שכּן דרך העולם. לשחרית, כיוון שראה העולם שמאיר ובא למזרח, שמח שמחה גדולה (א, ח).

אדם הראשון מגיע לערב היורד הראשון – ונבהל. הוא בטוח שסוף העולם מגיע. בצדק. אפשר לדמיין את זה. יורד חושך אחרי ששעות ארוכות לא היה חושך וידעת רק אור. למה אפשר לדמות את זה? למוות עצמו? אבל כאן כל העולם נדמה כגוסס. הוא רק נברא, וכבר נראה שהכול נעלם. והוא מאשים את עצמו. למחרת, כשעולה האור (ושימו לב שהמדרש אינו אומר דבר על איך עבר עליו הלילה; מה חשב למראה הכוכבים או הירח; היו אלו ודאי שמַים אדירים) – הוא שוב שמח. הוא אינו מבין עדיין שכך "דרך העולם", שזו מחזוריות, ושהלילה אינו עונש. בגרסה המוקדמת יותר של המדרש, זאת המופיעה בתלמוד הבבלי (עבודה זרה ח, ע"א) יש גם תיאור של הלילה הזה ופרט אינטימי יפה ש'אבות דרבי נתן' משמיט, להערכתי בהיותו נוטה לצניעות קיצונית ("אל תלך בשוק זה ואל תיכנס במבוי זה, שזונה יש שם נאה ומשובחת" ועוד כהנה וכהנה. ב, ז):

יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי, ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמַים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיוון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם.

 בגרסת התלמוד, אדם – עם חווה מולו, יושבים בלילה ובוכים ביחד מתחת לשביל החלב. הם יודעים (איך?) על "תוהו ובוהו" ומזהים בין הלילה שנפל עליהם ובין המצב ההוא, שקדם להם.

חשבתי על המדרש הזה כמפתח טוב להבנת שירה. המבט של אדם הראשון בערב היורד, בשני המקורות, מתואר כרגע של אימה. הוא רואה את הערב וחושב על משהו טוטלי. "מחשיך עלי את העולם", "יחזור עולם לתוהו ובוהו". האמת, שיש להתקנא באדם הראשון. הוא חוֹוה את הלילה (=העולם) כפשוטו ובמלוא עוצמתו, שאנו כבר שכחנו מרוב רגילוּת, מרוב "מנהגו של עולם". הוא רואה את העולם לא כ"מנהג" שגור, אלא כחד-פעמיות מהדהדת. הוא מבין שלילה זה עניין רציני. שלילה הוא קְצה האינסוף החשוך. הוא צודק לגמרי בפחד מחזרה ל"תוהו ובוהו", מפני שהלילה הוא באמת חזרה לשם, חזרה אל החיבור לחלל הריק שבו אנו שטים כגרגר אבק זניח.

כתיבת שירה דומה לפעמים לרגעי התַבהלה או השמחה של אדם הראשון. ברגע בהלה כתב אבן גבירול את "ראה שמש", וברגע שמחה כתב משה אבן עזרא את "כתנות פסים לבש הגן". וכך כתב יעקב שטיינברג: "המשורר, הרואה כל דבר כאילו הוא שלו, קונה לעצמו זכות פלאים להיות בבת אחת אדם יחידי ואדם ראשון בעולם" ("השוּרה"). שטיינברג תופס את השילוב המיוחד של רגעי השירה – שילוב של ראשוניות – ולבדוּת. הדבר הקשה בשירה כטקסט הנכתב עבור קורא הוא בדיוק הפרדוקס שבשילוב הזה: איך דבר ראשוני יכול להיקרא בשנית מבלי שיחדל להיות ראשוני? ואיך דבר שיסודו ברגע של "לבדוּת" יכול להפוך לתקשורת עם זולת, כלומר לקריאה?

ואכן לרוב זה לא קורא. הראשוני נותר כמוס בעצמו, ראשוני רק לכותבו, ולא הופך לנחלתו של הזולת. שוב שטיינברג: "רוב השורות נשארות בשבילנו זרות פחות או יותר, הן נשמעות לאוזנינו כמוצָא שפתיים של אנשים זרים". איני יודע מה גורם לשיר או לשורת שיר לחרוג מהכלל הזה ולהפוך לא ל"מוצא שפתיים של אנשים זרים", אלא לדבר הפוך, שהוא אולי "מוצָא השפתיים שלך-עצמך, הקורא". כלומר לקרוא משהו שבעצם נהיה דיבורך-שלך (=אתה) תוך כדי קריאתו; בין אם הוא שלך כי הוא קרוב אליך מלכתחילה, ובין אם הוא שלך כי אתה נעשה שלו, מתקדם אליו, תוך כדי השהייה במחיצתו, כמו אוויר של מקום חדש שרק הגעת וכבר הוא בריאותייך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(לקראת קורס על ספרות וציפורים באוניברסיטת תל אביב בשנה הבאה)

 

אדום החזה:

עורב:

הציפור כנביא (מין לא ידוע):

תוכי:

שחרור:

עוד עורב:

עוד אדום חזה:

ציפורי ונוס (מין לא ידוע):

• ישנו החלום הזה, שהולכים עירומים ברחובות. לפרסם ספר שירה זה להגשים את החלום הזה.
• הרבה שעונים יש במערכת השמש. כבר בבראשית רבה זה מתואר. המדידות לא מדויקות, אבל העיקרון נכון: "עַד שֶׁלֹא חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת. מִשֶּׁחָטָא סִבְּבָן דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וּבִמְתִינוּת. יֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לְי"ב חֹדֶשׁ, כְּגוֹן כּוֹכָב חַמָּה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים יוֹם, וְהִיא לְבָנָה. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁגּוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהוּא צֶדֶק. וְיֵשׁ מַזָּל שֶׁהוּא גוֹמֵר הִלּוּכוֹ לִשְׁלשִׁים שָׁנָה, וְהוּא שַׁבְּתָי. חוּץ מִן כּוֹכָב נֹגַהּ וּמַאְדִּים, שֶׁאֵין גּוֹמְרִין הִלּוּכָן אֶלָּא לְאַרְבַּע מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה". כך גם בחיים: יש דברים שנעשים כל יום, ויש דברים שנעשים אחת לזמן רב. במדרש הזה חושבים שככל שזה לאט יותר זה סימן לבעיה. לפני החטא "הָיוּ הַמַּזָּלוֹת מְהַלְּכִין דֶּרֶךְ קְצָרָה וּבִמְהִירוּת". אולי האטיות היא תולדה של איזה חטא (כלפי עצמך), אצלי זה לקח 17 שנה מספר שירה אחד לשני. הספר הראשון שפרסמתי ב"אבן חושן" יצא ב-1999 והוא היה החמישי בסדרת ספרי המקור של ההוצאה. הספר החדש הוא הספר המאה בסדרה.
• 17 שנה הוא מחזור הזמן של כמה מיני ציקדות. את זה אני יודע משירת הייקו. יש ציקדות שממתינות 17 שנה באדמה, ואז מגיחות ממנה, שרות בקול מחריש אוזניים ואז מתות ונושרות לאדמה כחומר דומם.
• הספר הזה יצא באותה שנה עם רומן שכתבתי ועם ספר שתרגמתי (גארי הותם). זה כמו לראות בשמַים את הירח וכוכב שביט. הם שניהם בהווה, אבל אחד נע במחזורים קצרים של חודש, ואחד עשוי להופיע פעם במאות שנים. התהליכים הנפשיים של מחזור בן 17 שנה שונים מאוד מאלו של תהליכים של 6-8 חודשים (התרגום) או של שלוש שנים (הרומן). אני חושב שזה מאוד ניכר בטקסטים, אבל שאחרים יגידו.

• חלק גדול משירי הספר נכתב בבית או ממש בקרבתו, בעיקר בשדרות סמטס, וחלק אחר דווקא רחוק מאוד, בשטחים הפתוחים של מסצ'וסטס וסביבתה, לפני שלוש שנים. קייפ קוד, מישורי אילינוי, אגם ווֹלדן, הר וושינגטון, ורמונט. העלים החלודים, השלג הראשון, מֵי האגם הצלולים שצללתי בהם בעיניים פקוחות. הייתי שם ארבעה חודשים, חודשיים וחצי לבד. לאט-לאט המקום מחלחל ונכנס פנימה ומאפשר לך לבטא אותו. שירה היא עניין של עולם פנימי, אבל העצים אינם "בחוץ", גם לא המים. "'וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה' (בראשית ב, ה): כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין אֵלּוּ עִם אֵלּוּ; כָּל הָאִילָנוֹת כְּאִלּוּ מְשִׂיחִין עִם הַבְּרִיּוֹת" (בראשית רבה יג, ב).

• מכונת ההטבעה שהכינה את עטיפת הספר היא מעין סמל של תהליך הכתיבה-קריאה. יש לה זרועות מתכת ארוכות ודקות כמו רגלי חסידה. היא לוקחת את הקרטון ומעבירה אותו למכבש. המכבש יורד ומטביע את גלופת הטקסט הצבועה, זרועות ארוכות מן הצד השני לוקחות את העטיפה ומוציאות. איש בקרת-האיכות מביט לרגע בטקסט ושומט אותו. ככה זה: אתה לוקח דף חלק, ומשהו מלמעלה, לא ממש מתוכךָ, מטביע עליו מילים. אתה רק יד לזה. פתאום הן מופיעות שם. הרף עין לפני כן לא היה שם כלום. ואתה מעביר את זה הלאה, ומישהו שדומה לך – גם לו יש שלוש זרועות חסידה ארוכות – לוקח את זה, מביט, שומט. ולפעמים הוא שומט את זה פנימה.

• תודה לליאת קפלן שערכה, לעוזי אגסי שעיצב להפליא, הפיק והוציא לאור, למאיר אפלפלד שיצר את התחריטים, לעמית בן יהודה ("גופנה") שניקד, עימד והציע אותיות, למארג' גולדווטר מה-Israel Institute (קרן שוסטרמן) ששלחה אותי, למרות התנגדותי, לניו-אינגלנד, ולאנשי דפוס כתר שהכניסו הכול, כולל את עצמם, למכונות. כשראיתי את הרגליים מגיחות ממכונת הדפוס הבנתי את הדבר הפשוט: אדם נמצא בתוך הספר שלו.
• תודה לישראל אלירז ז"ל שנתן לי את הכותרת לספר – שורה משיר שלו.

[נכתב בבוקר צאת הספר 'אלה כרגע חיי', בהוצאת 'אבן חושן'. את הספר אפשר כרגע להשיג ישירות בהוצאה (בהנחה): בקישור, או בטלפון/פקס/מייל האלו. אפשר גם באינדיבוק. בהמשך יגיע לחנויות.]

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁבָּנָה פָּלָטִין [=ארמון] וְהַבְּרִיּוֹת נִכְנָסִין לְתוֹכָהּ וְאוֹמְרִים: אִלּוּ הָיָה הָעַמּוּדִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיוּ הַכְּתָלִים גְּבוֹהִין הָיְתָה נָאָה. אִלּוּ הָיְתָה תִּקְרָה גְּבוֹהָה הָיְתָה נָאָה. שֶׁמָּא יָבוֹא אָדָם וְיֹאמַר אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ עֵינַיִם, אִלּוּ הָיוּ לִי שָׁלשׁ רַגְלַיִם הָיָה יָפֶה לִי?

(בראשית רבה יב, א)

היתה לנו דודה שבכל יום שישי היתה דופקת בדלת. חשבנו שהיא גרה בקריוֹת, אבל היא לא. תמיד היתה מזכירה לנו שעברה כבר מזמן לנתניה. "הגעת מהקריות ביום שישי?", היינו תמהים כל שבוע מחדש. "מה, יש עוד רכבות?". היא היתה מְדדה פנימה בקרטוע, היא הלכה כמו עגלה שאחד מגלגליה קיבל מכה והתעקם, וכל הזמן היתה נתקעת בדברים כאילו לא הבחינה שהם שָם. ועוד לפני שהתיישבה זה היה מתחיל. היא אהבה להתלונן על הארכיטקטורה. השאלה היתה רק לְמה היא תיטפל הפעם. לרוב זה היה מתחיל בגובה התקרה. תראו איזו תקרה נמוכה יש לכם. אצלנו בקריות יש עוד מטר גובה לכל הדירות. כאן אצלכם הראש שלי נוגע בשפריץ. זה סכנת מוות ללכת כאן, המוח בסיכון. היא היתה מתכופפת במופגן ופוסעת אל הסלון. לא יכולתי שלא להבחין, אמרה, בעמודים של הבניין. הרימו לכם בניין מודרני, על עמודים, אבל העמודים בחצי מהגובה שצריך. לא נעים לי, אני רק אורחת, אבל כמו שאומרים, אורחת לרגע רואה את הארכיטקטורה. כל הארכיטקטים הכי גדולים מהטכניון גרים בקריות, לכן בקריות העמודים של כל הבניינים הם בגובה שתיים-שלוש קומות. ואצלכם? בקושי אפשר להכניס מכונית מתחת לבניין בלי לדפוק את הגגון. קנית פרייבט חדשה וכל הפח הלך, זה טוטל לוס, מי יפצה אותי? תלמה, אתם רימיתם אותי, פנתה לאמי. אמרתם שיהיה מקום, אז למה הכול נמוך אצלךְ? שלא לדבר על הקרמיקה. לזה את קוראת קרמיקה? פנתה לאמי. לא פלא שיש כתמים של עובש. איך אתם מצפים שאני אוכל כאן ארוחת ערב מתחת לכתמים? אולי תתנו לי גם בננה דבש? אולי את שוב תגישי מילון קָלָוָסָה עם סוכרזית? את חושבת שלא הרגשתי את הטעם של הסוכרזית שבוע שעבר?! אפשר להתפוצץ, מילון כזה גרוע, עדיף כבר להגיש עוגה ולא פירות תפלים, מילון אבן-שושן יותר מתוק מזה. אחר כך התיישבנו לאכול. ממקומה אצל השולחן היתה מבחינה בתמונות שעל הקיר. ראו שזה קשה לה, שהיא צריכה להתאפק לא להשחיל מילה. כמו את עצמה היתה שואלת, האם התמונות עקומות או שהקיר עקום. לא, כי זה פשוט עושה לה בחילה. היא מרגישה שהמרק זז לה בצלחת. אם התמונות ישרות אז היא עקומה, זה או-או. לא באתי כאן להפלגה בים סוער. ים סוער יש במפרץ חיפה ברוך השם. די, תיישרו את הקירות, זה בשבילכם, לא בשבילי, תזמינו מהנדס, תזמינו את הקונסטרוקטור לארוחת ערב ותראו לו איך המרק זז בצלחת. התמונות אצלכם באלכסון כמו אצל רב-חובל בתא. אני פשוט לא רגילה לאכול בהפלגה, כל כף מרק עולָה לי, צעקה, וניגשה להקיא הכול מעבר לסיפּון. אתם גרים בבית נמוך ועקום, והגימור שלו עולה לי בבריאות, אמרה אחרי שרחצה פנים, פלא שאתם חולים כל הזמן, פלא שאתם לא מרוצים מהחיים? יושבים חיוורים ולא אומרים מילה, נותנים לדודה לנהל את השיחה, שתתביישו לכם, גם הכיור תמיד סתום אצלךְ בשערות, חבל שמחכים לדודה שתצביע על סתימות, חבל שלא בודקים לבד. אחרי זה היא היתה הולכת למטבח ופוסלת את התבשילים, זה לא היה עשוי, המלח לא מלוח לי, הפלפל השחור פג תוקף, הכורכום משתלט, הפטרוזיליה כוסברה, הפפריקה זה לא הפפריקש שהיא אכלה בבודפשט בשנות החמישים.

ויום שישי אחד היא הגיעה כהרגלה. לא יכולנו שלא לשים לב שהיו לה שלוש עיניים. נוספה לה עין אחת על הלחי. ובאמת ההתנודדות שלה נפסקה והיא נהייתה יציבה מאוד, והיא גם כבר לא נתקעה בשום דבר, התחדדה לה כנראה הראיה. ישבנו לשולחן כולנו, וכמו תמיד הוגש מרק. ישבנו בדממה, איש לא אמר דבר ולא שאל. היא נעצה בו, במרק, עיניים, ואז הושיטה יד אחת אל המזלג.

…מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה נָשׂוּי לְמַטְרוֹנָה אַחַת, וְלֹא הָיָה לוֹ מִמֶּנָּה בֵּן. פַּעַם אַחַת נִמְצָא הַמֶּלֶּךְ עוֹבֵר בַּשּׁוּק. אָמַר: טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין (=דיו וקולמוס [יוונית]) זוֹ לִבְנִי. וְהָיוּ הַכֹּל אוֹמְרִין: בֵּן אֵין לוֹ וְהוּא אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין זוֹ לִבְנִי?! חָזְרוּ וְאָמְרוּ, הַמֶּלֶךְ אַסְטְרוֹלוֹגוּס גָּדוֹל הוּא. אִלּוּלֵי שֶׁצָּפָה הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא עָתִיד לְהַעֲמִיד מִמֶּנָּה בֵּן לֹא הָיָה אוֹמֵר טְלוּ מִילָנִין וְקַלְמִין לִבְנִי.

(בראשית רבה א, ד. נערך בסביבות שנת 400 באזור טבריה).

—

יש מלכה אך לא יודעים עליה כלום. המלך נשוי לה, אבל לשוק הוא יוצא עם יועציו ומשרתיו. היא – במקום אחר. אפילו שֵם אין לה. היא "מטרונה", גברת. לא "מלכה". – "למי אתה נשוי?". – "לגברת אחת".

יום אחד יצא המלך מהארמון. אין לו בן. למצוא בן בשוק אי אפשר. ובכל זאת, כמו בחלום, ״פעם אחת נמצא עובר בשוק״. היועצים מסתערים על חנות מכשירי הכתיבה. איזה קולמוס הילד צריך? איזה דיו? שעות הם מבלים בוויכוחים על ציפורן העט, על עומק השחור. ולבסוף הם גם קונים, או שלוקחים, אולי מעט דיו ואולי כמות גדולה יותר. אפשר לראות את חדר ילדים בארמון ויש בו הר של מכשירי כתיבה. ואולי דווקא גיליון נייר אחד ועט אחד בלבד על השולחן.

השמועה על הרכישה המוזרה מתפשטת והכול חוששים שהמלך השתגע. הוא קונה מכשירי כתיבה לבֵן שאין לו… מה עוד הוא יעשה בממלכה? לא רק זה, הוא אומר ״לבני״, הוא מתייחס אליו לא רק כמי שכבר נולד אלא כמי שכבר יודע לכתוב. היה סריס שטען שראה במו עיניו איך המלך מלמד את בנו שלא נולד כתיבה. ראיתי: המלך ישב ליד כיסא קטן ריק. ראיתי: המלך כתב צורת אות, וחיכה.

אבל מלך מטורף זה רע לממלכה. לכן מוצאים הסבר. זה קל יותר מלטפל במלך, כמובן. כן-כן, המלך אסטרולוג, גדול, והוא חזה שייוולד לו בן. ההיגיון פשוט: אם המלך מדבר על בן, משמע שהוא קרא בכוכבים על בנו. ויש להתכונן אל העתיד הוודאִי. אבל האם הם לועגים לו כשהם חוזרים שוב ושוב על מילותיו: ״קְנוּ דיו ועט לבני״? והאם נבדו יכולותיו האסטרולוגיות המופלגות רק כדי לפתור את בעיית התדמית? ממטורף הפך לחוזה. איש לא ראה אותו יוצא אף פעם אל הלילה. מלך שֶמרים את הראש? קשה לדמיין. הרי הכתר יישמט לו לאחור.

מלכנו יושב ומחכה. לפניו מכשירי הכתיבה. הוא כמו סופר שכבר קנה את כל הניירות והעטים והוא צריך רק לשבת ולכתוב את זה. והוא יישב, ממש מיד, הכוכבים אמרו לו שזה תיכף בא. למעשה, הוא כבר החל לכתוב את הסיפור על בנו: איך שקנה לו מכשירי כתיבה. איך שחזה בכוכבים. איך איש לא האמין לו וחשבו שמשוגע. איך בא לחדר הלידה ובידו קסת הדיו.

הוא יושב באחד מחדרי הארמון ונזכר בגברת שאמורה להיות אמו של הנסיך. הוא משוכנע שהיא תלד. צריך רק להזמין אותה ולקחת אותה למיטה הענקית שלהם. המיטה בגודל של מגרש טניס קטן, אפשר לצאת בה למסע רגלי. גם הרשת שבאמצע כמו בטניס. וגבוהה הרבה יותר. מכל מקום, הוא לא זוכר באיזה חדר היא סגורה. הוא לא זוכר גם איך קוראים לה, ולא נעים לשאול. גם אין את מי. שנים הוא לא ראה אותה מאז החל לצאת אל השווקים ולכתוב.

 

בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה, דִּכְתִיב (תהלים יט, ז):  "וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ", גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יט, ה): "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם", וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְעַרְטְלוֹ מִנַּרְתִּיקוֹ, וּמְלַהֵט בּוֹ אֶת הָרְשָׁעִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, יט): "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא". רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן תַּרְוֵיהוֹן אָמְרִין אֵין גֵּיהִנֹּם אֶלָּא יוֹם שֶׁהוּא מְלַהֵט אֶת הָרְשָׁעִים. מַה טַּעַם? (מלאכי ג, יט):  "הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר" וגו'. רַבָּנָן אָמְרֵי, יֵשׁ גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לא, ט):  "נְאֻם ה' אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן" וגו'. רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם, מַה טַּעַם, דִּכְתִיב (ישעיה לג, יא) "תַּהֲרוּ חֲשַׁשׁ תֵּלְדוּ קַשׁ רוּחֲכֶם אֵשׁ תֹּאכַלְכֶם". רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין אָמַר (תהלים נ, ו): "וַיַּגִּידוּ שָׁמַיִם צִדְקוֹ", לֶעָתִיד לָבוֹא שָׁמַיִם מְתַנִּים צְדָקָה שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם עוֹלָמוֹ, שֶׁלֹא נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן, שֶׁאִלּוּ נְתָנָם בָּרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לֹא הָיְתָה בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד מֵאִשּׁוֹ שֶׁל יוֹם.

(בראשית רבה ו, ו)

ראש חודש תמוז, שחל ביום חמישי האחרון, הוא סיבה טובה לפתוח את המדרש ולראות שגם לפני 1,600 שנה (זמן עריכת המדרש) היה כאן חם אש. נזכרתי במדרש, שנערך בגליל, כנראה באזור טבריה, כששהיתי בגליל בשבוע שעבר בחום של 36 מעלות. "בְּאֶחָד בִּתְקוּפַת תַּמּוּז אֵין צֵל לְכָל בְּרִיָּה", כלומר, הצל כבר לא מועיל לאף אחד. זה אולי קצת מוגזם, והצל יש בו הקלה גדולה. מישהו ישב בחום הזה וחשב על השמש. והוא הבין, באינטואיציה הנסמכת על פסוקים, שהחום הזה שאנו מרגישים וסובלים ממנו הוא עוד כלום. "גַּלְגַּל חַמָּה יֵשׁ לוֹ נַרְתִּיק… וּבְרֵכָה שֶׁל מַיִם לְפָנָיו, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹצֵא, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתִּישׁ כֹּחוֹ בַּמַּיִם, שֶׁלֹא יֵצֵא וְיִשְׂרֹף אֶת הָעוֹלָם". הוא הבין שהשמש יש בה כוח הרבה מעבר להשפעה שאנו חשים. הוא צדק, גם אם טעה במנגנון הקירור של השמש: הוא חשב שאלוהים מתיש את השמש בברכת מים (אולי הכוונה לים שבתוכו היא שוקעת כביכול). אנו יודעים ש"בריכת המים" הזו עשויה מחלל ריק, מֵרֶוַח של כ-150 מיליון ק"מ.

בעתיד יהיה יותר חם הרבה יותר. חז"ל קוראים לזה "גיהינום". אנו לא שם עדיין. מהו הגיהינום? שמש בלי שיש משהו ש"מתיש כוחה". על פי כמה דעות המובאות במדרש, השמש הלא-מותשת תשרוף את הרשעים. גם כאן הבינו חכמים בחוש שהשמש הזאת יכולה לצאת משליטה. אפשר להבין מנין בא הרעיון הזה בטבריה, בתמוז. "אילו היתה מסתה של השמש גדולה ב-50 אחוזים – גודל כוכבי מצוי למדי – היא היתה מגיעה כבר כיום לסוף דלק המימן שלה, והופכת לענק אדום השורף את עולמנו". וגם בתנאי המסה הנוכחיים, בסופו של דבר, "עקב החיכוך עם האטמוספרה של השמש ילך ויצנח כדור הארץ במסלול ספירלי הולך וקטן, עד כי יתאדה לחלוטין, בחום גבוה מ-100,000 מעלות צלזיוס. כל קשר כימי שהחזיק את חומרי הפלנטה, כל בדל מידע על עברה ותולדותיה – יהיו כלא היו. שנים-עשר ביליוני שנות היסטוריה פלנטרית יתפרדו לאטוֹמים יחידים, אשר רבים מהם ייזרקו בחזרה אל החלל כשתשיל השמש את מעטפת הגז שלה. בעתיד הרחוק אולי ישובו ויהיו חלק ממערכות שמש חדשות, מפלנטות חדשות, אולי מחיים חדשים". (פיטר ד' וורד ודונלד בראונלי, 'חייו ומותו של כדור הארץ', תרגום איתמר פרת, אופקים-מדע, עם עובד, 2006, עמ' 129, 132).

חז"ל מתנחמים בהפרדה בין "רשעים" ו"צדיקים" לנוכח השמש שדבר אינו מתיש את כוחה. אבל יש להניח כי כרכי המדרש הזה, כמו יתר הדברים, ייזרקו לחלל כאטומים עם האטומים של הספרוּת הפחותה יותר, בלי הבחנות מוסריות ואסתטיות. בחום המתון הנוכחי הבחנות כאלה עוד אפשריות, אבל למקרא העיתונים מדי יום אתה מבין שיש בסביבה גורמים רבים שרוצים לקרב את הקץ ולהגביר את החום. קצת כל יום.

רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי אוֹמֵר: "לֹא יוֹם וְלֹא גֵּיהִנֹּם, אֶלָּא אֵשׁ שֶׁהִיא יוֹצֵאת מִגּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים וּמְלַהֶטֶת אוֹתָם". ר' יהודה מחזיר את השריפה אל הפרט. זאת לא השמש, ולא יום הדין, הוא אומר, זאת האש הפנימית השחורה ששורפת את האדם שאינו יודע "להתיש" אותה. המילה "חשש" בפסוק מישעיהו היא יחידאית במקרא, ורש"י מתרגמה: "מין מוץ, דבר שנוח לידלק", וממשיך רש"י בפירוש הפסוק: "מגופכם תצא רוח אש ותאכל החשש והקש" (כל ההדגשות שלי). זה תיאור נהדר של הידלקות ספונטנית. הנפש הבוערת יולדת ("תהרו" מלשון היריון, היריון של מוץ) את חומרי הבערה הדליקים ונפשכם הבוערת כבר תצית את זה. והכול עולה בלהבות מעצמו, לא צריך שמש, בבחינת "גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ" (קהלת ב, כג). והרי אם מסתכלים סביב אפשר לראות את הבוערים האלה בכל מקום. יחידות עצמאיות שמספקות לעצמן את הלהבות ואת הקש, וכבדרך נס "וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל" (שמות ג, ב). הם קמים בבוקר ומוצאים מישהו לשרוף. היות שהם כבר בוערים שָנים, הם סבורים שזה לא יכול להזיק להם. הם לא מכירים מציאות אחרת מלבד אש. הלפיד מכור לאש שלו, כי בלי האש הוא יהיה סתם מוט קצר. אולי הם חוששים שבלי האש הם ייכבו וייעלמו. "אני שורף, משמע אני קיים".