מחבר דרור בורשטיין

סבתא אמרה, את המטבעות האלה שמרתי לכם, כמה? שישים? שבעים שנה? זה מטבע של שניים וחצי דולר. זה מאה פֶּזוֹס מקסיקני. הכול זהב טהור. היא ביטאה את המילה "זהב" – "זהף". יש כאן בטח מאתיים אונקיות. היום הזהב בשמַים. היום אונקיה זה שלוש מאות דולר. קניתי בזול, עכשיו אני מעבירה לכם. הנה גם כל התכשיטים שלי. גם אתם התכשיטים שלי, אבל אלו תכשיטים מזהב, ואתם לא מזהב, אמרה. טבעת נישואין. מבעלי הראשון. שנרצח. שנוֹרה. בצד הפנימי חקוק המשפט שהוא היה אומר. כבר אי אפשר לקרוא, היו לו משפטים די עמומים. בכל אופן, ברור שמדובר פה בזהב. הגרף של הזהב עולה, שנים אני עוקבת. שישים, שבעים שנה, אני שומרת את המטבעות הנדירים האלה, את התכשיטים. בכלל, אני אוהבת להגיד את המילה "תכשיט". בכל מקום שהיינו מבקרים, היינו קונים זהב. המקומות שונים מאוד, כן, עד שזה מגיע לזהב. זהב זה זהב. את רואה את השרשרת הזו? היא בת מאתיים, השרשרת, אבל הזהב עצמו הוא בן מאות מיליוני שנים. עד שנוצר זהב עובר קצת זמן. זה לא מהיום למחר. אני שומרת את המטבעות-זהב האלה כבר שבעים שנה, אבל זה רק קצה הקרחון. "קרחון", אין שום קרחון. זה רק ביטוי. קרחון זהב. למה לא. אני שומרת. בשבילכם. ואתם תשמרו את זה הלאה. הנה הקופסה. גם הקופסה – קופסת זהב. תסתכלו ואז תסגרו ותשמרו את זה לילדים שלכם, לנכדים שלכם. הזהב אוהב לשבת בחושך. לחכות. "תני לזהב לחכות", בעלי הראשון אהב לומר. הוא היה מדבר אל הזהב. תפסתי אותו לא פעם. נכנס לחדר, מכבה את האור, פותח את הקופסה, מדבר אל הזהב כמו לפסיכולוג. וגם אני אל הזהב דיברתי.

זהב לא אוהב שמסתכלים בו. זהב אוהב זמן. זמן וזהב, זה בגימטרייה אותו מספר יוצא, אמרה, וחישבה בראש כדי לוודא ואמרה, כן, בדיוק. בעלי הראשון נרצח עם הטבעת על האצבע. בגלל הטבעת הוא נרצח. הרי סיפרתי את זה כבר אלף פעמים. אבל להוריד את הטבעת הם לא הצליחו להוריד. מצאתי אותו לפני המשטרה, תמיד אני מגיעה לפני המשטרה. הוא עוד מלמל, "פֶּסְיָה, הטבעת". לא משנה. עכשיו אני נותנת את הכול. בשעה טובה. גם הטבעת שם, ודאי. השודדים לא הצליחו להוריד, אני הורדתי בלי בעיה. בבית עלמין, כשבאתי לזהות אותו, זיהיתי אותו לפי הטבעת, הרי ירו בו מקרוב. זהב יש ביקום מעט מאוד. הרוב זה הליום ומימן. אני הלא הייתי לבּורנטית. זהב יש רק פתיתים. טבעת הֶלְיוּם, זה היה אפשר למכור בזול. אני אומרת, הזהב הוא חומר די נדיר. כמה זהב יש כבר בכל כדור הארץ, אולי בניין מלא זהב אם ימלאו. לא ימלאו, זה מפוזר, למרות שבעלי, וגם אני, היה לנו חלום להשתלט על הזהב של העולם. הכול. מי שאוהב זהב רוצה את הכמות כולה, מי שאוהב זהב רוצה שלא יהיה לאחרים. זהב זה לא יהלומים מלוטשים, יהלומים זה אבנים קטנות, מפוזרות, אבל זהב, יש הרצון לקחת את הכול ולהתיך הכול לבלוק אחד. בעיקרון זה אפשרי. אחד. כמו אלוהים, אני אומרת, ככה הזהב. אבל פיזרו את הזהב, וחלק קטן ממה שפיזרו נמצא אצלי כאן בקופסה. שעות של חרדה, ימים של חרדה, יכול לישון רק מי שאין לו שום זהב בבית. עכשיו אולי אצליח קצת לישון סוף-סוף, שבעים שנה שלא עצמתי עין. עכשיו אני אישן. אני אישן – אתם תתעוררו. כן, הזהב שלי יעיר אתכם, ירתיח מלמטה כמו מרק מתחת למזרון. תיקחו הכול, תציצו מה יש בקופסה ואז תשימו בכספת, בעוד שישים-שבעים שנה תציצו שוב לבדוק, תיתנו לנכדים. – אבל אנחנו, כמובן, לקחנו את כל הזהב שלה ובריצה, בדהרה ממש, שעטנו לסוחר התכשיטים הכי קרוב. מכרנו לו הכול. חזרנו עם הכסף המזומן אל הדירה, ישבנו וספרנו שוב ושוב, התחלנו לחלק את הזהב בין כל הנכדים. זה לא היה זהב כבר, אבל כך אמרנו, "נחלק את הזהב". ידינו רעדו. שמענו קול במדרגות. הקול עָלָה. באתי לבדוק מה שלום כל הזהב שלי, אמרה בקושי והלמה בדלת, תפתחו.

4.3.11

http://alllies.org/blog/archives/2049

יש בבובות תאטרון מסוימות משהו שמעלה דמעות בעיניים עוד בטרם אמרו משהו. האיכות הזו, הנמצאת על סף האנושי, מעין שליחת יד מגששת קדימה אל עבר האנושיוּת, שעל סִפה הן נמצאות. הבובה של פלורה היא כזו. אני חושב שאילו הייתי רואה את ידיה בלבד, באפלולית של הבימה, הייתי עשוי לטעות שהן ידי סבתי.

היא נכנסת אל הבימה מלווה בשלוש מפעילות (יפעת ויינר, מוריה בן אבות, אורית ליבוביץ'-נוביץ'). גם מפעילי בובות (בובנאים/ות) הם יצורים משונים. הם נוכחים ובהצגה הזו רואים אותן. אבל משהו בתכונת הריכוז האנושי להתמקד בדבר אחד מאפשרים להם להיעלם ככל שהבובה דורשת יותר תשומת לב. בפתיחת ההצגה הזו קרה משהו אחר: מכיוון שהבובה היא של אישה זקנה, ומכיוון ששלוש נשים מפעילות אותה, ולא אחת, הן מקבלות תשומת לב רבה. מכיוון שזו אישה זקנה, אמרה לי אשתי, ההולכה על ידי הצעירות נראית מציאותית דווקא: כמו מטפלות של ישישה, שגם במציאות זקוקה לתמיכה. וכך, עם הרגעים הראשונים ממש, אינך יודע היכן אתה נמצא. הרי יש ישישים שמבחינה פיזית זקוקים לתמיכה כזו לא פחות מבובות תיאטרון. חשבתי פתאום, הבובות הללו נוגעות ללבנו לא בגלל הדמיון החיצוני אלינו, אלא בגלל שהן זוכרות את עברנו ואת עתידנו, את הילדוּת המוקדמת ואת הזקנה. מבובה באת ואל בובה תשוב.

זו הצגה קצרה והיא חולפת כבחלום. מה שמתחיל כעלייה מסורה של ישישה לקבר בעלה מתגלגל והופך למאבק. האם זה מאבק פנימי של המת השוכן בחיה ומפציר בה להצטרף אליו, או שמא המאבק היה ממשי, ומתרחש בזיכרון – האם לפנינו עלילת רצח? החלום לא מאפשר תשובה ברורה. כך או אחרת, כמה יפה שמזיכרונה של בובה עולה דמות אנושית ורוקדת. אולי כולנו איננו אלא חלום של בובה גדולה השקועה בשינה.

אני זוכר במיוחד כמה רגעים שבהם המאבק בין אישה לבובה הטיל צל על הכותל העמוק של הבימה. הכול גדל אז לממדי ענק, תאטרון צלליות נפער בתוך תאטרון בובות. הצלליות מטשטשות את ההבדל בין הבובה לאדם, ושוב אינך יכול להבחין ולא להזדהות בבירור. יש משהו בצל הזה שנחרת בזיכרוני, כאיזה עומק בלתי מושג ותקף השוכן מאחורי האנושי ומאחורי הבובתי ומאחד אותן, מוחק את ההבדלים.

הכול קודר למדי. אבל ברגע האחרון ממש של ההצגה צחקתי בקול. הצחוק נולד ונתלה באוויר כמו כדור טניס שנתמלט בבת אחת מגרוני, ממש כמו איזה ניתור שקרה על הבמה, ולא אתארו כאן. איני יודע אם הצחוק שלי הוא משהו שאפשר לסמוך עליו, אבל אולי הוא סימן לכך שמשהו נכון קרה שם, מין הדהוד מדויק לגמרי בין גוף הבובה וגופי, שנכח שם מולה.

*

הריקוד של פלורה, יצירה ובימוי: אביטל דבורי, צוותא, 18.5. לקרדיטים מלאים ולמועדי הצגות נוספות

 28.4.2012

*

*

–        עֵצִים וּמֵאֲחוֹרֵיהֶם עֵצִים

–        מְכוֹנִיּוֹת נוֹסְעוֹת חֶלְקָן נוֹשְׂאוֹת אוֹרוֹת חֶלְקָן לְלֹא

–        פַּעֲמוֹן שֶׁנָּע שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים

–        נוֹצָה נִסְחֶפֶת בְּנָהָר – מֵאֲחוֹרֶיהָ עוֹד נוֹצָה

–        פְּרָחִים סְגֻלִים וּצְהֻבִּים בַּגֶּשֶׁם הָאֶחָד

–        שַׁעַר בַּרְזֶל שָׁחֹר פָּתוּחַ לִרְוָחָה

–        גְּזָעִים כְּרוּתִים וּמִתּוֹכָם פּוֹרֶצֶת צִמְחִיָּה

–        עֵצִים שֶׁהֵם גְּבוֹהִים וְעַתִּיקִים כִּכְנֵסִיוֹת

–        סַפְסָל, מֵאֲחוֹרָיו נָהָר – וּמִלְּפָנָיו הָאֲפָרִים

–        עֵץ – לְמַרְגְּלוֹתָיו הֻפְתַעְתִּי: עֲרוּגַת פְּרָחִים

–        שׁוֹבָךְ שֶׁל עֵץ תָּלוּי עַל עֵץ לְלֹא יוֹנִים

         (הָלַכְתִּי בְּפִנְקָס פָּתוּחַ כָּל הַגַּן)

–        שְׁבִיל מִתְעַקֵּל קְצָת לַיָּמִין וְאַחַר-כָּךְ נִמְשַׁךְ

–        שׁוּרָה קָצְרָה שֶׁל אַרְבַּע כַּוָּרוֹת בְּגֶשֶׁם רַךְ, כִּמְעַט בִּלְתִּי-קַיָּם

–        סְנָאִי רָץ עַל עָנָף, מִן הַקָּצֶה אַל תּוֹךְ הָעֵץ

–        עוֹרֵב שָׁחֹר כֻּלּוֹ דּוֹאֶה אַל תּוֹךְ הָאֲפָרִים הַמּוֹרִיקִים שֶׁשָּׁם

–        שְׁבִיל בֹּץ רָטֹב מִתַּחַת עֲנָנִים כְּבֵדִים עַד שֶׁנָּפַל הָאוֹר

–        רָאִיתִי אֶת עַצְמִי חוֹלֵף לְרֶגַע בִּשְׁלוּלִית שֶׁצּוּרָתָהּ חֲצִי עִגּוּל

–        רָאִיתִי אֶת הַצִּפֳּרִים שָׁרוֹת

דוד פוגל, רומן וינאי, עריכה: לילך נתנאל ויובל שמעוני, עם עובד, ספריה לעם, 2012.

רשימה להרצאה בבית ביאליק, 19.4.12

**

1. הנשיקה

את הרומן של פוגל כדאי לקרוא בהקשר של מהלך שנפתח בספרות העברית עם כמה סיפורים של ברדיצ'בסקי בשנת 1900. זהו מהלך של גילוי הארוטיקה, מהלך שהתקדם יד ביד עם גילוי אפשרויות של כתיבה, של ארוטיקה יצירתית. אצל ברדיצ'בסקי, בסיפורים של 1900, כמו למשל "עורבא פרח", הארוטיקה מהוססת מאוד. כותב גיבורו של ברדיצ'בסקי,

הנשיקה בכלל היתה חלומי היותר גדול בין משאות נפשי ותענוגותיה הרוחניים. לנשק נערה אשר אוהַב אותה ולהשתעשע בידה הרכה, זאת היתה תשוקתי היותר גדולה בהלך-נפשי.

שימו לב שברדיצ'בסקי מדבר על הנשיקה לאישה כתענוג רוחני ובלשון יחיד. נשיקה אחת. רוסט לעומתו "כיסה בנשיקות [את] תלולית הבטן" של גברת שטיפט, וזה עוד לפני שהוא מתפשט. אם ברדיצ'בסקי חפץ בנשיקה אחת, וגם אותה לא ממש קיבל, מיכאל רוסט מנשק ומנושק עשרות פעמים בספר הזה. כמות הנשיקות של רוסט הייתה יכולה לפרנס את כל גיבורי ברדיצ'בסקי המוקדם גם יחד ואת יורשיהם שלושה דורות.

אם זו נקודת הפתיחה של המהלך, הרי שאת הסיפור של פוגל, שנכתב ככל הנראה 10-12 שנה אחרי ברדיצ'בסקי, אפשר לתאר כהגשמה מלאה של כל הציפיות שאצל ברדיצ'בסקי רק מתחילות ללבלב. מדהים למדי איזה מרחק גמאה הספרות העברית תוך עשר שנים מבחינת הארוטיקה. לפנינו סיפור של אוטופיה מינית שהוגשמה במלואה. אם מיכאל, גיבור "מחניים" של ברדיצ'בסקי הוא הרצל, מיכאל רוסט של פוגל הוא בן גוריון. להמשיך לקרוא אוטופיה מינית שהוגשמה: על "רומן וינאי" של דוד פוגל

אנו מדברים על הרי האנדים "האדירים" או על הרי ההימלאיה "המתנשאים", כאילו היו בליטוֹת משמעותיות על פני כדור הארץ. אבל פני האדמה מחוספסים רק בקנה מידה אנושי. אם כדור הארץ הוא כדור באולינג, והאוורסט יונח עליו לפי אותו קנה מידה, גובהו של ההר יהיה פחות ממאית האינץ': בערך בעובי של נייר טישו. אם פני כדור הבאולינג יעוצבו כך שהם ייצגו בדיוק את פני כדור הארץ, מפסגות ההרים הגבוהות ביותר ועד לתהומות האוקיאניים העמוקים ביותר, עינינו לא יבחינו בהן, ואצבעותינו לא יחושו בחספוס; נוכל להשתמש בכדור הזה למשחק […]. על כדור באולינג, האטמוספרה לא תהיה עבה יותר מכמה גיליונות נייר, ואם נטביל את הכדור בקערת מים וננער אותו, שִכבת הרטיבות שתישאר צמודה לפני הכדור תהיה עבה דיה על מנת לייצג את האוקיאנוסים.

*

צ'ט ריימו, The Virgin and the Mousetrap, 1991.

הקישור באדיבות >>>

דורית מאירוביץ, הנוף הוא הנפש: מסות ומאמרים על משוררים ושירה, הוצאת קשב, 2011, 154 עמ', 84 ש"ח

אחרי שמתה דורית מאירוביץ – בתם של הצייר צבי מאירוביץ ז"ל ושל הסופרת יהודית הנדל – הזמין אותי אחיה של דורית, שוקי, לדירתה, על מנת לקחת ספרים מן המדף. דורית הייתה מבקרת וחוקרת ספרות, והמדפים היו גדושים אוצרות, שמהם בחרתי רק את ספריו של אבות ישורון במהדורות המקוריות, שאזלו מזמן. זה היה ב-2007. דורית, שלא פגשתי בה מעולם, הייתה בת 57 במותה. אני זוכר שסבבתי בדירה הריקה, והסתכלתי במדפים ובתיקיות הקרטון, ופתאום, להרף עין, הצטייר לי מקצוע הכתיבה על הספרות בצבעים קודרים ומייאשים, כאילו היו כל הרשימות שהושארו שם, וכל הספרים הישנים, לא מקור של עניין ושמחת המחשבה, כפי שאמורים היו להיות, אלא כארכיון של בית משפט המלא גזרי דין.

הספר שלפנינו מכנס כמה מהמאמרים שנותרו בתיקיות האלו, מאמרים של ראש מבריק ולב רגיש. תכננתי לסקור כמה ממאמרי הספר, אבל נבלמתי מיד במאמר הפותח, הדן בשיר אחד של המשורר והסופר הדגול יעקב שטיינברג. זהו מאמר מצמרר. לא רק בשל הניתוח החד כתער של השיר. זהו מאמר שראוי להילמד כמופת לקשב מקסימלי של קוראת, קוראת שניחנה הן בעין שרואה את ציורי השיר (למשל, ערב המתואר "כספוֹג-ענקים נורא"), והן באוזן ששומעת את קולו, את "סיפורו", ירושת שני הוריה, בלי ספק. אבל המצמרר במאמר אינו הדיון בשיר, אלא היותו וידוי מוצפן של המבקרת, וידוי נואש במסווה של מאמר ביקורת ענייני ומנומק.

להמשיך לקרוא "כדברי אהבה על שפתי איש מנוּגע"