44 הערות על דבורים

מוריס מטרלינק, חיי הדבורים, מצרפתית חיים אברבאיה, הוצאת הדר 1988 [1901]

1. "זה מכבר חדלתי לבקש בעולם זה פלאים נעלים יותר מן המציאות עצמה".
2. "הביבליוגרפיה על הדבורים נרחבת עד מאוד". (מצחיק)
3. הכחול הוא הצבע החביב ביותר על הדבורים.
4. "כשהיא מבודדת, אפילו מובטחת היא במזון בשפע ובטמפרטורה נוחה ביותר, סופה לגווע מקץ ימים ספורים, ולא מחמת רעב או קור כי אם מעקת הבדידות. [הכוורת מעניקה] לה איזה מזון סמוי, אשר לו היא זקוקה ממש כמו לדבש".
5. יש תפקידים בכוורת. למשל: מאווררות שמנפנפות בכנפיים לקרר את המלכה בימי חום, בנאיות, אוגרות צוף, כימאיות (שמזריקות חומצה משמרת לדבש), מפנות-מתים, שומרות.
6. יש מועד בו כמעט כל הכוורת – "הדור הישן" – מניח לפתע לדור הבא את כל נכסיו ואת כל פירות עמלו ועוזב למקום אחר. איש אינו מצווה עליהם. אבל יום אחד זה קורה.
7. 60-70 אלף דבורים מתוך אוכלוסיה כוללת בת 80-90 אלף שבכוורת כולה נוטשות בשעה אחת את הכוורת. זה לא קורה בגלל מצוקה.
8. רק זכר אחד מבין כמה אלפים מפרה את המלכה.
9. יש שירים שונים לדבורים. שיר תהילה למלכה, פזמוני שפע, קינות כאב, זעקות מלחמה…
10. הדבורים שעוזבות את הכוורת לוקחות עמן דבש לחמישה-שישה ימים וממנו הן מפיקות בהמשך את השעווה הדרושה להקמת מבנים חדשים. כ"כ הן נוטלות עמן פרופוליס לאיטום.
11. הדבורים אוהבות חושך. היציאה לאור (לפרחים) היא חריגה עבורן (לדמיין את המעבר).
12. אין שיתוף פעולה בין קהילות דבורים. אין עזרה הדדית ואין אף קריאה לעזרה.
13. הדבורים יעדיפו למות במקום חדש ובעייתי (קר למשל) מאשר לחזור לכוורת שאותה פינו כמתואר לעיל.
14. הדבורים מתנזרות מן השינה.
15. שמחת הדבורים ביום המעבר. מעין יום חג בו לדבורה "אין שום קניין" ולכן היא לא תוקפת ביום הזה.
16. יש דבורים שתפקידן לנקות את הצואה של המלכה.
17. אם המלכה נעלמת הכוורת מתפרקת תוך כמה שעות. לוקח זמן לשמועה להתפשט, אבל כשזה קורה, אם המלכה לא תחזור תוך זמן מסוים, הכוורת כולה בדיכאון. אם תחזור המלכה יקבלו את פניה בהתלהבות ובליטופים, והסדר יחזור על כנו במהירות.
18. גם אם המלכה מתה או נעלמת אך יש תקווה ליורשת, הכוורת תמשיך להתנהל מכוח אותה תקווה. (הדבורים יודעות לקוות)
19. "כבר אירע למגדלי דבורים כי מצאו על חלת כוורת מלכה נהדרת באביב ימיה, ואילו בירכתיים, בפינה אפלה – את 'האדונית' הזקנה… והיא כחושה ונכה… בדרך זו מבטיחות הדבורים (למלכה) הישישה מעין פרישה צנועה ושקטה".
20. "אולם מדי רגע אנו [בני האדם] משבשים את חוקי הטבע שוודאי נראים להן בלתי ניתנים לערעור. אנו מעמידים אותן, יום-יום, במצב שאפשר להשוותו, לגבינו, כאילו בטלו סביבנו לפתע חוקי הכובד, המרחב, האור או המוות".
21. דבורה אף פעם לא תעקוץ מלכה, גם לא מלכה פולשת. אם בני אדם מכניסים מלכה זרה לכוורת הדבורים לא יידעו מה לעשות. מצד אחד הן חייבות להגן בכל מחיר על מלכתן, ומצד שני אסור להן לפגוע במלכה זרה. לכן הן "עוטפות" את המלכה הפולשת בהמוניהן בבית כלא חי עד שהיא מתה ברעב או נחנקת, אלא אם כן המלכה ה"חוקית" רוצה להילחם בה. אבל מרגע שה"חוקית" נכנסת לקרב, הדבורים שהן הנתינות שלה לא ייתנו לה להימלט ממנו.
22. אם נכנס לכוורת חרק זר והוא מומת אבל אי אפשר לסלק את הפגר הן עוטפות אותו הרמטית בקבר עשוי שעווה ופרופוליס.
23. "היכן משכנה של אותה תבונה, השוקלת היטב כל-כך את ההווה ואת העתיד, ואשר לדידה מה שאינו בתחום הראייה משקלו רב מכל אשר ניתן לשוּרו בעין?".
24. (כל זה, והרבה יותר מזה, ב"רקע" של כפית הדבש שאכלתי היום).
25. מעולם לא נצפו דבורים מאבדות את עשתונותיהן ומתחילות לבנות מבנים יוצאי דופן באופן מקרי. בכל צורת כלי שמכניסים אותן אליו בני האדם הן מוצאות את הדרך האופטימלית לבנות בית. הן מגיעות מכוורת ישנה ומוכרת אל ארץ לא נודעת אחרי שהותירו אחריהן הכול, ומתחילות לבנות מאפס את העולם. ובהצלחה, תמיד.
26. "אין דבר שרירותי יותר מהבחנות… בין האינסטינקט לבין החוכמה [האנושית]".
27. דבורה כלואה בבקבוק תנסה לצאת דרך הזכוכית אם היא מופנית לאור, כי היא לא מבינה מה זה זכוכית אבל יודעת היטב ש"אור=החוצה".
28. דבורים לא מפחדות משום דבר, זולת עשן.
29. 12,000 ריסי מישוש בכל מחוש, 5,000 חרירי הרחה בכל מחוש.
30. כשדבורה מוצאת דבש היא לא אוכלת אותו לקיבה ה"אישית" שלה אלא שמה אותו בזפק מיוחד, שהוא קיבה קולקטיבית. היא תעוף מסביב למקור הדבש, תזכור את מיקומו, תחזור לכוורת, תפרוק את המטען, ותחזור שוב ושוב כל כמה דקות, כל עוד יהיה שם דבש – ללא הפוגה וללא מנוחה.
31. "משמגיע אתה לנקודה מסוימת בחייך, מרגיש אתה שמחה רבה יותר לומר דברים הקולעים לאמת מאשר דברים עושי רושם".
32. "איננו יודעים עדיים בכוחה של איזו אלכימיה נהפך הדבש לדונג".
33. הן עובדות בתיאום משני צדדים של קיר שהן בונות כאילו יכלו לראות דרכו.
34. "אולם מלכת הדבורים, למי היא מצייתת?".
35. המלכה יודעת מראש את מין הביצה שהיא מטילה ולפי זה ממקמת אותה בתא המיוחד לזכר או לנקבה.
36. אחרי מעוף הכלולות של המלכה עם הזכר היא עוקרת ממנו את תאי הזרע – 25 מיליון מספרם, ושומרת אותם בגופה, כ"בנק זרע". עד למעוף הכלולות היא יכולה ללדת רק זכרים. לאחר מכן היא יכולה להחליט על מין היילוד.
37. כשדבורה בוקעת מה"ביצה" מגישים לה מיד דבש ראשון ומנקים אותה. היא מיד ניגשת לתאי הזחלים האחרים שלא בקעו ומנופפת בכנפיה כדי לחמם את אלו שעתידים ללדת.
38. יש לדבורה-זכר רגילה 13,000 עיניים. לנקבות 4,000.
39. תעלומה – כיצד הדבורים מוצאות פתח זעיר של כוורת במרחב עצום ממדים. אפילו אם מרחיקים אותן מהכוורת "בעיניים קשורות" (בקופסה) מרחק של 2-3 ק"מ לרוב יימצאו את דרכן בחזרה.
40. אם שתי "נסיכות" (מלכות מיועדות) בוקעות יחד, מתחיל ביניהן מיד קרב לחיים ולמוות. אבל הן נאבקות כך שלעולם לא ימותו שתיהן (בעקיצה הדדית).
41. כל הזכרים מתים בטבח של הדבורים הנקבות כמה ימים לאחר מעוף הכלולות.
42. המלכה יוצאת למעוף הכלולות יציאה ראשונה בחייה מן הכוורת. היא עפה לאחור כדי לזכור את המקום ממנו יצאה.
43. כעשרת אלפים מיני צמחים ייעלמו מהעולם אם לא יהיו בו דבורים. מובן שהנזק לא ייעצר במינים אלו, שהרי "הכול משתזר בעולם המסתורין הזה".
44. "אל נא נענה נפשנו לדעת מי יפיק תועלת מן הכוח המצטבר [מכוחנו המחשבתי, בכתיבה]. הדבורים אינן יודעות אם תאכלנה את הדבש אשר תלקטנה. גם אנו – נעלם מאתנו מי יפיק רווח מן הכוח הרוחני שאנו משקיעים ביקום".

חמש הערות על שפת הציור

חמישה מפגשים בין מאיר אפלפלד וביני במכללת עלמא, אוקטובר הקרוב. לפרטים: https://www.alma.org.il/event.asp?pageid=92&id=83

קילו ברזל (גבריאל בלחסן, "עתיד")

גבריאל בלחסן, "עתיד", התו השמיני, 2010 – טיוטה לרשימה
 
על עטיפת הדיסק הולך מישהו ושני כלבים מלווים אותו משני צדדיו. מביטים זה בזה. או שהוא מביט בהם. נזכרתי בשוּרת הפתיחה של התקליט הקודם ("בשדות"): "מרחוק זהב קורא לי / מקרוב – פלסטיק מקומט". דבר דומה קורה בין שני השירים בתקליט החדש: שני שירים שכותרתם "דשא". שני שירים הפוכים לגמרי בהלחנה ובטקסט: "ציפורים נפלו כמו אבן" בשיר דשא א' מול "הוא חולם שהוא עף מעל האנשים" בדשא ב'. כל אלו ואחרים הם צורות של תרגום קושי ("בי-פולאר", "מאניה-דפרסיה") לאמנות. לפעמים המבנה הכפול הזה נהיה לפיצול פנימי של הקול והמבט. אפשר למצוא בשיר אחד שירה בשני קולות (נמוך וגבוה), או מבט ב"גבריאל" שבשיר מצד "מישהו אחר", כמו בשיר "עץ אגוז" (בוודאי אחד השירים הגדולים שנכתבו בישראל בעשור האחרון), שבו גבריאל אחד שוכב במיטה ואחר כבר מסתכל בו וקורא לו בשמו, כמו שקוראים למישהו אחר.

לא נוח לי עם הדיבור על "מחלת נפש". כמה מן הגאונים הגדולים של המערב היו ככל הנראה מאנים-דפרסיביים על פי ההגדרה הפסיכיאטרית. בספר "מאניה-דפרסיה ויצירתיות" דנים המחברים בשוּרה של גאונים בהקשר זה – ניוטון, בטהובן, דיקנס, ון גוך. הטענה שלהם מרחיקת לכת – לא רק שיש קשר בין מאניה-דפרסיה וגאונות, אלא שסוג מסוים של מאניה-דפרסיה הוא הכרחי למה שאנו תופסים כיצירה גאונית. בלי להיכנס להגדרות ולהכתרות, ברור שבלחסן הוא אחד הכותבים הכי מעניינים ומוכשרים בישראל היום, גם בהקשר הכותבים לספרים (סופרים, משוררים), וקל וחומר שבהקשר של הכותבים לתקליטים.    

אבל העניין של בלחסן אינו רק במוזיקה ובטקסטים על החיים שלו עם מחלה מייאשת. המחלה הופכת אצלו למטפורה חברתית. כלומר, אפשר היה בטעות להקשיב לתקליט הזה כתקליט של חריג (סובל, מאושפז, מטופל) מול נורמה חברתית (בריאה). אבל כשבלחסן מדבר על החברה הישראלית הוא מדבר עליה בסמכותיות של מי שמחלתו הפרטית דומה לנורמה החברתית ואולי גם נובעת ממנה. כך, המחלה הופכת למקור הסמכות ולמקור הלגיטימציה של הזעם. ההבדל בינו ובין החברה הוא, שהוא יודע שהוא סובל, והחברה – לא יודעת. החברה שמפציצה ("ניצחנו") אבל קוראת הורוסקופים בעיתוני ימי שישי מתוך חרדה לבאות; שסוגדת לכוח (הדוגמאות מ"כדורי הרגעה בדבש", ויש המון אחרות), אבל מכורה לתענוגות שמעלימים את תוצאות הכוח ההרסניות מתמונת המציאות, וכו'.

השיר האחרון בתקליט (נדמה לי שהוא הופיע באחד מהתקליטים המוקדמים שלו? אני לא מוצא את הדיסק) הוא תיאור של רשת אימתנית של שנאה, ניוול, אכזריות, טינופת וכו' וכו'. הנקודה היא שבלחסן אורג את עצמו לתוך הרשת הזו, ולא מדבר עליה כמטיף מבחוץ. הוא יורד עם מגזין פורנו לשירותים של התחנה המרכזית בתל אביב, וכאילו מציב את עצמו בזה בתחתית הגיהינום, צומת הדרכים והתנועה החברתית – משם הוא רואה את "הכול", כלומר את היותו במרכז חברה מדורדרת. משם הוא כותב. הוא לא "מציל" את עצמו על ידי הבדלתו מן הכלל. זה היה הרבה יותר קל, לו ולנו, לקבל "דמות נביא" נקייה. וראו גם כאן [מחשבה לפיתוח: השוואה לשירים הברלינאיים של אצ"ג ב"אימה גדולה וירח"].

אם היו מאזניים לתרבות הישראלית אפשר היה לשים גרם אחד מהתקליט הזה מול כמה מאות של יצירות אחרות, של תוכניות טלוויזיה, של ריאליטי, של מוזיקה "רגועה" (כדורי ההרגעה בדבש שמספקת התחנה הצבאית). מול כל כך הרבה קלוּת דעת מעמיד התקליט הזה כובד עצום. כמו בשאלה הידועה, מה יותר כבר, קילו ברזל או קילו נוצות. מובן שהמשקל זהה. אבל צריך הרבה נוצות כדי לאזן מטיל ברזל אחד.

עוצמה רגשית כזו מוכרת לי ברוק הישראלי רק בחלק משירי "אפר ואבק". מאז עברו 20 שנה. יותר מזה: לתקליט של פוליקר-גלעד היתה השואה כולה כ"בסיס" או כ"תנור" רגשי. לבלחסן יש רק את עצמו. ללמדך שכאב של אדם אחד עוצמתו רבה כמו כאב של מיליונים. כללי האלגברה לא חלים כאן.

הביטוי של כובד הברזל הוא בדחיסוּת. כבר בשיר הראשון זה קורה. אורך השיר הוא 8 דקות. אבל כבר אחרי 5 דקות אתה מרגיש כאילו אתה כבר שומע מוזיקה חצי שעה. המילים בחצי השני של השיר מכוסות במוזיקה ולא ניתנות כמעט לקליטה (הן גם לא מודפסות בחוברת של הדיסק). זה יוצר הרגשה של מחיקה, כאילו המילים קשות מדי, כבדות מדי לאוזנינו. מרוטשות. מדי פעם אתה קולט מילה, ברור שזה וידוי שורף. ברור כבר מן ההתחלה שבצמוד למה שהתקליט אומר יש גם דברים שהוא לא מסוגל לומר, שהוא מחק. כלומר, שהמוזיקה של התקליט היא גם "גרסת כיסוי" של משהו שאי אפשר באמת לבטא אותו. השיר נושא עליו את המחיקה הזו, ובהיותה בלתי מוגדרת, הוא הופך לדחוס הרבה יותר ממשקל המילים שנאמרו בו.

המעבר מהזהב הרחוק לפלסטיק המקומט קורה בשירים האלו בכל מיני צורות. למשל, "בחושך הוא הגיע, בחושך הוא ילך, ובחושך שמו יכוסה באבן" ("בשדות"). זה ציטוט מקהלת (ו' 4), "כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה". השיבוש הקל של הפסוק, בעיקר בהוספת ה"אבן" בסוף, הוא אופייני לבלחסן. הוא "מקלקל" את הפסוק בכך שהוא זורק בו "אבן". אבל באופן מוזר, האבן הזו מחזקת את הפסוק, לא רק שוברת אותו. הוא שובר את האלגנטיות המסתורית של קוהלת ומוריד אותה לאדמה, ממיר "הבל" ב"אבן", צונח מאזורי הזהב הרחוק למקומו של הפלסטיק המקומט. למרבה הפלא, נוצר זהב חדש. אולי מקומט וקרוב יותר מקוהלת, אבל זהב.

[נקודה למחשבה: האופנה של "חזרה למקורות היהדות" והלחנתם, לפעמים בתמריץ כספי כפי שפורסם לאחרונה, שרק מדגישה את המרחק והפער מן המקורות הללו, שהרי אנו חוזרים רק למשהו רחוק מאתנו; לעומת זאת דווקא השימוש ההרסני של בלחסן במקורות כמביע קִרבה גדולה]
 
 
 
 

18 הערות על הלילה

כמה פרפרזות על צֶ'ט ריימוֹ, "נִשמת הלילה" (1985)

1
ללילה יש צורה, והיא חרוט שבסיסו כ-13,000 ק"מ וגובהו כ-1,400,000 ק"מ. חרוט של צל שהארץ מטילה לכיוון האינסוף, הלאה מן השמש. חרוט חשוך בתוך חלל מואר. ריימו מכנה את החרוט מצנפת לילה שהאדמה חובשת, ובתוכה אנו ישנים, ובתוכה חיים ופועלים כל יצורי הלילה.

2
תמונה קשה מאוד לקראת סוף הספר. כמעט איני יכול לכתוב את זה מרוב כאב. זה היקום אחרי שכל אורו כבה. כל השמשות כבו ודעכו. השמש האחרונה עוד הבהבה כנוּרה. קרניים אחרונות. האור דעך והתפזר. ירד החושך, לילה שלא ייגמר בקרוב. אין זה ליקוי חמה זמני. אין זה חורף ארוך של הקוטב. זהו לילה למיליארדים של שנים. אולי לָנצח. השמש, השמשות כולן, גרמי השמיים, הגלקסיות, עוד נעים במסלולם. אלא שהם כבויים ואפלים. חושך מוחלט. לילה מוחלט. כדורים אפלים סובבים בדממה. זריחות ושקיעות של חושך על חושך. עוד יש כְּבִידָה, עוד יש תנועה, אבל אין אור. ממתינים שהיקום יקרוס סוף-סוף לתוך עצמו ושהכול יתחיל מהתחלה. סביר שזה יקרה. אבל זה לא יקרה בעוד שעה ולא מחר. בינתיים סובבים הכדורים הקרים בדממה. למרבה המזל אין מי שיביט בהם. כל העיניים עצומות.

3
יש שביטים שמרחיקים פי 40 ממרחקו של פלוטו מן השמש, ובכל זאת חוזרים אליה בסופו של דבר. משהו אוחז בהם ממרחק שלא ישוער. יש רגע שהם מתחילים לשבור את ההגה ולחזור. חלקם משלימים הקפה פעם ב-80,000 שנה.

4
אנו רואים את ביתלג'וז באוריון, למרות מרחקו העצום מאתנו, בגלל גודלו ועוצמת קרינתו. מי שיביט מביתלג'וז לא יראה את השמש שלנו, החלשה ממנו בהרבה.

5
אם M81 היתה ממוקמת בדובה הגדולה, הרחוקה מאתנו מרחק בל ישוער, היא היתה מציפה אותנו באור מסנוור.

6
הלילה אפל מפני שהיקום מתרחק מאתנו.

7
בניגוד לדימוי הרווח של "המפץ הגדול" כ"גרגר" קטן שמתפוצץ בתוך חלל ריק: לפני המפץ הגדול אותו "גרגר" הוא-הוא החלל, כל מה שיש. אין חלל ריק מחוצה לו. החלל נוצר במפץ הגדול.

8
קווזארים: קטנים כמערכת השמש שלנו, רחוקים מאוד ועתיקים מאוד, ומאירים כמאה מיליארד שמשות.

9
יש פרפרים שחורפים (ישנים שנת חורף) בתנאי קור שדובים שמנים ומכוסי פרווה מותאמים להם. בלי פרווה, בלי שכבת שומן. בכלל, פרפרים. הפרחים ממתינים לגולם שיבקע.

10
ניסוי מחשבתי: לסמן אטום פחמן כמו רגל של ציפור ולעקוב אחרי נדודיו. מקבוצות כוכבים רחוקות (ענקים אדומים הם יצרני פחמן) עד לחוד העיפרון והלאה.

11
ככל שאנו למדים יותר ויותר על היקום שאנו חיים בו כך הולך ומתברר שחיינו בו הם בלתי הגיוניים.

12
השמש עושה סיבוב סביב מרכז הגלקסיה פעם ב-250 מיליון שנה. אפשר לומר שזהו אורך השנה שלה. אם חישבתי נכון, שניית שמש, לפי זה, אורכה 8 שנים שלנו.

13
במרכז שביל החלב שלנו – חור שחור שהיקפו כמסלול כדור הארץ סביב השמש, ומסתו מאה מיליון שמשות.

14
"בייאושי, אני פונה ללילה".

15
אנו רואים את רוב הכוכבים כמאירים באור לבן מפני שקולטני הצבע בעינינו לא מגיבים לאור חלש. "מציאות אובייקטיבית".

16
זה לא רק שהכוכבים רחוקים – הם מתרחקים. זה לא שאיננו מהירים מספיק כדי להגיע אליהם – הם בורחים מאתנו. בלילה אחד ויחיד, כל לילה, מתרחקת מאתנו גלקסיית "המערבולת" בעוד 50 מיליון קילומטר.

17
יתכן שהיוונים הבינו כי כדור הארץ עגול כשראו את צלו על הירח בליקוי לבנה. אם אכן הבינו שזהו צל, ושהארץ מטילה אותו. למה הדבר דומה? לאדם שרואה את צל ידו מוטל על קיר וחושב על מפלצת, על סנפירי דרקון.

18
אלביראו (ביתא ברבור): כוכב כפול שלעין בלתי מזוינת נראה ככוכב אחד. אבל הם צמד של שמשות. ברווח ביניהם, בין הכחול לזהב, אפשר להכניס 55 מערכות שמש כמו שלנו. אני מתאר לעצמי שאם יש תושבים על פלנטה סביב אחת מהשמשות הללו הם כלל לא יודעים שיש להם כוכב תאום. רק מרחוק זה מתברר.

2 חלומות, הערה

אנו יכולים לדמיין יקום אינסופי – אך לא יקום סופי.  זה משונה, כי אנו חשים בנוח (יחסית) דווקא עם המושג המופשט, הבלתי-נתפס, חסר המשמעות בעבורנו, אך לא עם המושג המוכר לנו, היומיומי.

 

————————-

חלום 1: אני בסטודיו הגדול של הפסָל ד'. אני מבחין שהוא נעשה רזה מאוד. הוא עומד בגבו לחלון פנורמי שממנו נשקף נוף הרים, "סיניים" קצת, כחולים. אני חושב להוציא את הפלאפון ולצלם אותו עם הנוף הזה, התמונה כאילו כבר "מוכנה", מרהיבה – דמות בנוף. אני מתקרב לחלון ורואה שבין הסטודיו להרים הנפלאים, בבקעה, יש מחנה פליטים. הוא אומר לי, "כאן למטה זה חברון".

 

————————-

חלום 2 (6.3.10). אני קובע פגישה עם ישראל פנקס. מגיע לביתו, ברחוב ארלוזורוב ליד הים (איני יודע איפה הוא גר). אבל כשאני בבית זה כבר הבית של רפי לביא. אני שואל מישהו אם אפשר להתבונן בעבודות האמנות שעל הקירות. אני מתחיל לעבור ולהסתכל. כל מיני אובייקטים של אמנות מודרנית, ציורים של "דלות החומר", תלויים בצפיפות. אני ממשיך ללכת בבית ומבין עד כמה הוא גדול, עצום ממדים ממש. עוד ועוד חדרים, אולמות, ואנשים יושבים פה ושם, קוראים ספרים, נחים. מדי פעם מעיפים בי מבט אבל לא פונים אלי. אני כבר לא מביט באמנות, ונדמה לי שברגע מסוים הקירות נהיים ריקים. לבסוף אני מגיע לחדר שגובל בחצר אחורית. יש שם דשא ועץ, והעץ עומד בגשם – גשם דק שממלא את כל השמיים, גשם מקווקוו כמו בהדפס עם הגשר של הירושיגה. אור יפה שפוך על העץ. אני עומד שם ודמעות עולות בעיניי. דממה, רק קול הגשם הרך. ויש שם איזה צינור פשוט שיוצא מן האדמה ופרחים צהובים בו, כמו באגרטל. חרציות אולי. אני חושב, "זה כמו החרציות שהיו בנתניה". אני מסתובב לחזור מהחצר אל הבית, ואני רואה שיש שם בנק. סניף של בנק לאומי. אני נכנס לבנק ומבין שהוא ממש צמוד לבית שיצאתי ממנו. אני מסתכל מתוך הבנק שמאלה אל הבית של רפי לביא, ואז יוצא מהבנק אל החצר (כבר אין גשם ואין שם שום דבר), ונכנס בחזרה לדירה.

 

 

בגדים-שאלה-מחדש-אלמוות-פרויקט הומרוס

בגדים

ראיתי את הווידיאו של הסתערות ההמונים על חנות הבגדים השוודית. לרגע עברה בי אסוציאציה לאיזה סרט על מלחמת וייטנאם, בו מסתערים ההמונים על השגרירות האמריקאית בניסיון להשיג מקום במסוק הפינוי. ואז חשבתי שאולי זה העניין, שאנשים מסתערים על הבגדים האלו לא ככניסה לחנות אלא כיציאה, יציאה סמלית מהארץ. בריחה מהארץ. הימלטות. שאולי הקניות בשנים האחרונות מנגנות על המיתר הסמוי הזה שבנפש הישראלית. מעניין שהקניון מחובר בגשר הן לצבא ("הקריה") והן במסילת ברזל לשדה התעופה.

 

שאלה

"אבא, אתה זוכר?" (מטפלת מהפיליפינים לישיש, היום, אחרי שניגש אליו בן של שָׁכֵן-לשעבר וניסה להזכיר לו מי הוא)

 

מחדש

בִּשְׁנַת 1200
לִפְנֵי הַסְּפִירָה
הָאַרְמוֹנוֹת מִתְמוֹטְטִים
בִּכְרֵתִים
וּבְיָוָן
אֵין צֹרֶךְ עוֹד בִּכְתָב
אָנוּ נִכְנָסִים
מֵחָדָשׁ
אֶל הַפְּרֵהִיסְטוֹרְיָה
 
(תרגום, ניקוד וקיצוץ שורות לפסקה בספר "פרהיסטוריה: מבוא קצר מאוד" מאת כריס גוסדן, אוקספורד 2003).

 

אלמוות
"החיים עצמם התגלו עד כה כבני אלמוות" (מרגוליס וסגן, "מיקרוקוסמוס", מאגנס תש"ס).

 

פרויקט הומרוס
רעיון לפרויקט ספרותי. שם זמני: פרויקט הומרוס. נתונה דמות. נגיד אישה בת 40. כמה פרטים בסיסיים עליה: מקום מגורים, מקום עבודה, 2-3 שורות ביוגרפיות. היא הולכת ביום נתון מנקודה לנקודה בעיר מסוימת. זה הבסיס. הרעיון הוא: לפנות לבערך עשרה כותבים ולכמה צלמים, ציירים, מוזיקאים. אתר אינטרנט. כל אחד יכול לכתוב, בכל רגע, מה שהוא רוצה סביב האישה הזו. מקומות שהיא הייתה בהם, מחשבות שלה, דברים שהיא כתבה, דברים שכתבו אנשים שהכירו אותה. הכול יכול להיכנס, בתנאי שמבחינת המכניס יש קשר לאותה דמות. זה יכול להיות על העבר שלה, על העתיד, על חלומות שלה, על זיכרונות, על ההורים שלה. תמונות, רישומים, מוזיקה. אין צורך בתיאום בין המשתתפים. אין עריכה. סתירות ייתכנו. הרעיון הוא ליצור רומן מצטבר, ענקי, קולקטיבי, של כותבים ויוצרים רבים (בלי קרדיטים לקטעים הספציפיים), סביב דמות בדויה אחת. ממש כמו כתיבת עלילות אודיסיאוס על ידי מחברים רבים, לפי סברה אחת, מחברים שהיום אנו מכנים אותם "הומרוס".