האות א׳ בכתב העברי מבוססת על ציור של ראש שור, ״אלוף״ בלשון המקרא. בכל פעם שאנו כותבים או מקלידים א׳, אנו מציירים שור בעל קרניים. איננו יכולים לחמוק מהשור ומהפרה. נוכחותם בחיינו רבה וקדומה מאוד. הם גועים מתוך הספרים והעיתונים, תובעים תשומת לב. במשפט ״אני אוהבת אותך״ הולכים שלושה שוורים.
בסדרת הרצאות מקוונות חדשה בת שלושה מפגשים נתבונן בפרות לא כמו במזון אלא כביצורים חיים: יצורים אימהיים ואוהבים הראויים לאהבה. נפגוש פרות מהתנ״ך ומאמנות המזרח הקרוב והרחוק, נקרא שירי הייקו יפניים על פרות ונעיין בסיפורי חמלה על בקר מהספרות העברית.
ההרצאה הראשונה תתקיים ביום ראשון ב׳ בחשוון, 3.11, בשעה 18:00 ב-ZOOM. במהלכה נשוחח על פרות ושוורים המופיעים בציורי המערות ובאמנות הקדומה במצרים, בבל ואשור.
ההשתתפות בכל אחת משלוש הרצאות הסדרה כרוכה בתשלום סמלי של 20 ש״ח. מומלץ להירשם מראש לכל הסדרה במחיר מוזל של 50 ש״ח.
תורגם מספרדית בעזרת Chat GPT ונערך קלות. טיוטת ביניים, 22.10.24. להורדת פסק הדין המלא בתרגום לאנגלית ולפרטים נוספים ראו כאן. ההדגשות אינן במקור.
כפי שעולה מהמשך פסק הדין, הפסיקה ושינוי החוקה האקוודורית שעל בסיסה ניתן פסק הדין התרחשו אחרי שב-50 השנים האחרונות חוסלו 96% מהיערות הבראשיתיים של אקוודור. פסק דין זה, שהוא בבחינת הלא-יאמן בעמדתו הנאורה ובהגנה המרבית שהוא מעניק לטבע שמעבר לאדם, צריך להיקרא בהקשר זה, של מאבק על כבשת הרש, אך אין סיבה שהוא לא יהווה השראה ומופת למקומות בעולם שנפגעו פחות. פסק הדין תואר כפסק הדין החשוב ביותר במאה הנוכחית עד כה, ואפשר להבין מדוע. לא נפעמתי משום טקסט ספרותי כתוב בשנים האחרונות כמו מפסק הדין הזה. המחשבה שעלתה בי למקראו היתה, שבמָקום שבית המשפט שלו כך מדבּר הייתי רוצה לגור.
~
28. החוקה האקוודורית מציינת במבוא כי היא מכירה בטבע או בפאצ'ה-מאמה [אֵם העולם, אמא אדמה; ד"ב], כחלק בלתי נפרד מקיומנו. הכרה זו כוללת תפיסה הוליסטית הקושרת את האדם לטבע.
28. במבוא לחוקה האקוודורית נכתב כי הטבע או פאצ'ה-מאמה, שאנו כלולים בהם ושבלעדיהם קיומנו אינו אפשרי, הם יסודות הכרחיים לחיים. בהתאם, תפיסת הטבע המפותחת בסעיף 71 לחוקה כוללת את בני האדם כחלק בלתי נפרד מהטבע ומהחיים המתחדשים והמתגשמים בו.
29. הצהרה זו של העם האקוודורי, השוזרת את הידע של העמים הילידיים ואת המדע המערבי המודרני, מתייחסת לארכיטיפ האוניברסלי של האם, ובכך מזכירה את הקשר ההכרחי בין בני האדם והטבע.
30. ההכרזה מדגישה כי הפצ'אה-מאמה חיונית לקיומנו, וכך מבהירה החוקה כי קיומה של האנושות כרוך באופן בלתי נמנע בקיומו של הטבע. זכויות הטבע כוללות, לפיכך, גם את זכותה של האנושות לקיומה.
31. לא מדובר ברטוריקה פואטית אלא בהכרה משמעותית ומחויבות מבחינה היסטורית, הדורשת, לפי החוקה, יצירת אופן חדש של חיים אזרחיים בהרמוניה עם הטבע.
32. בית המשפט מדגיש כי ערכים אלו נכללים במבוא החוקה, בו מתומצתים הערכים היסודיים של העם האקוודורי, ומבוטאים לאורך כל החוקה, כולל ביחס לתפיסת החיים הטובים ולמודל הפיתוח.
*
זכויות הטבע וצדק אקולוגי
33. בית המשפט מציין שבדיון הקודם של בית המשפט המחוזי הושם דגש על ההתייעצות הסביבתית, בעוד שבית המשפט הראשון לא דן בטענות על הפרת זכויות הטבע ודחה את הבקשות למתן צווים זמניים בטענה כי מדובר בנושא חוקי בלבד שאינו מתאים לתביעה חוקתית.
34. בית המשפט מודאג מכך שזכויות הטבע, שלהן החוקה מעניקה הכרה מפורשת והגנות, אינן נבחנות כראוי ובמועד על ידי שופטים, רשויות ציבוריות ואזרחים.
35. זכויות הטבע, כמו כל הזכויות המעוגנות בחוקה האקוודורית, הן בעלות כוח נורמטיבי מלא. הן אינן אידיאלים או הצהרות רטוריות בלבד, אלא הוראות משפטיות מחייבות. לפי סעיף 11(9), כיבוד והגנה על זכויות אלו היא חובת המדינה העליונה.
36. על המדינה, דרך כל מוסדותיה, לעדכן את כללי המשפט בהתאם לזכויות אלו, ולהתאים את המדיניות הציבורית כדי להבטיח את קיומן של זכויות הטבע.
37. באשר לחובותיהם של האזרחים, סעיף 83(6) לחוקה מציין במפורש את החובה לכבד את זכויות הטבע ולשמור על סביבה בריאה.
38. בית המשפט קובע כי הכוח הנורמטיבי של החוקה חל לא רק על זכויות הטבע, אלא גם על כל ההגנות והעקרונות החוקתיים החלים. סעיף 71 קובע שכל אדם, קהילה או עם יכולים לדרוש מהמדינה להגן על זכויות הטבע, תוך יישום עקרונות החוקה.
39. זכויות הטבע וההגנות עליהן ניתנות ליישום מיידי על ידי כל רשות ציבורית, לרבות שופטים, בהתאם לסעיף 11(3).
40. עקרון "פרו נאטורה" ["לטובת הטבע"] קובע כי יש להעדיף את הפרשנות המיטיבה ביותר עם זכויות הטבע, ויש ליישם עקרון זה גם על פרשנות הוראות החוקה עצמה.
41. כאשר שופטים דנים בתביעות על הפרת זכויות הטבע, עליהם לערוך בחינה קפדנית של הטענות, ואין לדחותן בטענה שמדובר בנושאים מנהליים בלבד.
*
הערך הפנימי של הטבע
42. זכויות הטבע מבוססות על ההכרה שיש לטבע ערך פנימי משלו, ללא קשר לתועלתו לבני האדם. סעיף 71 מבהיר זאת באופן ברור.
43. מדובר בתפיסה מערכתית המגינה על תהליכים טבעיים בזכות ערכם העצמי. המערכת האקולוגית מוגדרת כמערכת חיים שמגיעה לה ההגנה המקסימלית האפשרית.
44. בית המשפט מבהיר כי התפיסה של הטבע כבעל ערך עצמי מחייבת הגנה על מערכות אקולוגיות ספציפיות כמו היער המוגן "לוס סדרוס".
45. יש להבין את עקרון הסובלנות האקולוגית, שמסביר כי מערכות טבעיות פועלות באופן מיטבי בתנאים סביבתיים שלא השתנו מעבר לגבולות הסיבולת שלהן.
46. המערכת האקולוגית מוגדרת כקבוצה של אורגניזמים שמתקיימת באזור מסוים ובעלת מאפיינים משותפים. האורגניזמים מהווים את המרכיב הביוטי של המערכת.
47. מערכת אקולוגית מגוונת היא מערכת הכוללת מספר רב של מינים באינטראקציה ביניהם, מה שמקנה לה עמידות גבוהה.
48. תפיסת הערך הפנימי של הטבע קשה להבנה בגישה אנתרופוצנטרית, הרואה בטבע רק מקור למשאבים לשימוש האדם.
49. גישה זו, הרואה בטבע משאב בלבד, מאתגרת את הבסיס עליו נשענות זכויות הטבע.
50. הכרת הערך העצמי של הטבע משקפת תפיסה אחרת של האדם עצמו ושל הקשר שלו עם הטבע.
51. בית המשפט מצטט את פסיקת בית המשפט הבינלאומי לזכויות האדם (IDH) המבהירה כי ההגנה על הטבע אינה רק בגלל התועלת לאדם, אלא גם בשל חשיבותו לקיום כל היצורים החיים.
52. מדובר בשינוי פרדיגמה משפטית, אשר שואפת להסתגלות האדם למערכות הטבע ולא לניצולן.
53. החוקה מכירה בזכות ליהנות מהסביבה ומהמשאבים הטבעיים שיאפשרו חיים טובים ("סומק קאוסאי").
*
בנוגע להכחדת מינים והשמדת מערכות אקולוגיות
68. הפרה בוטה של זכות הטבע לכיבוד מלא של קיומו מתבצעת בפעילויות המובילות להכחדת מינים. אלו הפרות בהיקף ששקול לרצח עַם בתחום של זכויות האדם. הכחדת מין, שהתהליך הממושך שהטבע השקיע בו לעיתים מיליוני שנים, גורמת לאובדן בלתי הפיך של מגוון וידע. בשל חומרתו ואי ההפיכוּת של נזק של הכחדת מינים, סעיף 73 לחוקה מיישם את עקרון הזהירות במקרים אלה.
69. בנוסף, לאור הקשרים המערכתיים שמקיימים כל מיני בעלי החיים והצמחים, היעלמותם של אחד או יותר מהם עלולה להוביל להכחדת מינים אחרים. ולכן להשמדת מערכות אקולוגיות שלמות או לשינוי קבוע של מחזורים טבעיים, כפי שמוזכר בסעיף 73 לאותה חוקה. השמדה או שינוי זה עלולים להיגרם גם מסיבות אחרות מלבד הכחדת מינים, אך בית המשפט מבקש להדגיש כאן את האופי המערכתי של תופעות אלו. בנוסף, הפרות אלו של זכויות הטבע עשויות לגרום להשפעות שליליות בלתי צפויות על בני האדם, מה שעלול להוביל גם להפרות זכויות נוספות, כמו הזכות למים ולסביבה בריאה, כפי שנדון בהמשך פסק דין זה.
כדאי מאוד לצפות, גם כדי להיזכר בסוג אחר של טלוויזיה, טלוויזיה הגותית ועמוקה, וגם בהקשר של זמננו ומקומנו. הילמן מעיר בתחילת הדברים שהגיבור של תרבותנו, כמו סטאלון או שוורצנגר (זה משנות ה-90) אף פעם לא עוצר לנוח. אף פעם לא מתעייף. לעולם לא תתפוס אותו מפהק. זה גיבור שנמצא במאניה מתמדת. וזה תיאור לא רע, נדמה לי, להנהגת המדינה. אין מקום לעצור, להסתכל פנימה, להיות בעצב עמוק על החטופים שבאחריותך ולהסיק מסקנות מהעצב הזה, לחשוב על הנפגעים החפים מפשע, הרבים מספור, משני עברי הגבול. יש מקום רק להתקדמות בלתי פוסקת. יום כיפור והעצירה שלו, והסוכה על הארעיות שלה, היו יכולים להיות זמן לזה. אבל אני מניח שהם יהיו רק הפוגה יחסית כדי לחזור למאניה. והעצב לסוגיו למול מציאות כזו הוא מתבקש, וזה הנושא של הסרט היפה הזה.
רוג'ום אל הירי (גלגל רפאים), מבט על, תצלום: mosherf, ויקיפדיה
הטוראי עמד מעל מדיו, מכנסיים וחולצה. הרס"ר מסר לו את הלפיד ואמר, "עכשיו תשרוף".
"אבל מה אני אלבש?"
"על זה היית צריך לחשוב לפני שנרדמת, לפני ששברת שמירה. תשרוף את המדים. אתה לא ראוי ללבוש אותם. למען יראו וייראו״.
מאז החל מבצע שלום הגליל סבב הרס"ר בלילות בין עמדות השמירה בבסיס ברמת הגולן. ביד אחת אחז מקל של מטאטא ובידו השנייה אבוקה דולקת. גבו של הטוראי כאב מחבטת המקל.
"אני עושה לך כאן ביעור חמץ", אמר הרס"ר למפקד הבסיס. "צה"ל מלא חמץ. בפסח ובכל השנה. אתם חושבים שיש לכם צבא, אני אומר שיש לכם חמץ. לחמניות. רובם שוברים שמירה, עולים לשמור ונרדמים מיד. רק תן להם לישון. אנחנו בקצה כאן, חשופים, אבל אנחנו נרדמים. ולא לחמש דקות, זה לא נמנום קצר. לא-לא, הם אוהבים לישון שעות בשמירה. הם חושבים שהם גונבים את השינה הזאת מהצבא. שהצבא גנב להם את החיים והם גונבים מהגנב. שמעתי חיילים אומרים את זה".
המפקד אמר, "מים גנובים ימתָּקו, רס״ר רוּג'וּם".
"זה לא מצחיק", הרס"ר אמר.
"מי צוחק?".
"אתה".
"לא אמת".
"חכֵּה חכֵּה".
"חכֵּה לְמה?"
"חכֵּה ותראה".
"השיחה הזאת לא הולכת לשום מקום, רוּג'וּם".
"ככה זה בחיים".
"אתה מתחצף?".
"אני קובע עובדה".
המפקד אמר משפט שאביו היה חוזר עליו וממנו למד אותו, "אין עובדות, יש רק פרשנויות". אביו היה הפילוסוף של הקיבוץ.
"זאת הפרשנות שלך שאין עובדות", הרס"ר אמר. "לנו יש אמת אחרת. אנחנו חונכנו על ערכים מסוימים. העולם אינו הפקר. יש בורא לעולם".
"כן? ומה עם השואה?".
"ומה עם השמש, הירח והכוכבים?".
״אתה מזיע, רוג׳ום״.
״שפעת״.
״תהיה בריא, בפקודה״.
הרס״ר השתעל.
הרס״ר היה מסתפק בחבטת מקל ובאזהרה בפעם הראשונה. בפעם השנייה היה מפעיל את סמכותו. הטוראי רכן, בתחתונים בלבד, וקירב את הלפיד אל צווארון החולצה הירקרק. הבד עלה בלהבות. הרס״ר הפך את המדים בנעל השחורה ואמר, ״עדיף שהמדים ייראו ככה ולא אתה, בפעם הבאה תישאר ער״. העשן עלה בגרונו והוא השתעל בחוזקה וירק הצידה.
הטוראי הביט בו מתרחק לקצה המזרחי של הבסיס ויוצא מן הגדר בשער שרק לו היה המפתח למנעולו. הטוראי נשאר לשמור בתחתונים, גופייה ונעליים בעמדתו. היה לו קר. הוא חבש את הכומתה. הוא ידע היטב שהרס״ר נהג להביא לשוברי השמירה מדים חדשים אחרי כמה דקות. הוא עצמו כבר עבר את הטקס הזה לפני חודשיים. הרס״ר כנראה לא זכר אותו.
הרס״ר יצא מהשער אל השדה. מצחו להט מחום, והוא קירב את המפתח הגדול הקר אל מצחו.
פגז נתקע בדופן המשוריינת של הטנק וקרע אותה. הטען-קשר שישב לצדו נשאר לשבת זקוף אבל לא ענה כשפנו אליו בצעקות. אחר כך הם ראו שדופן הטנק נפערה וחתכה לו את עורק הצוואר. ואז הם נפגעו פעם שנייה. היה שם רעש אכזרי, כמו פטיש פלדה מכה בפעמון גדול. רק מהרעש שם אפשר היה למות. הוא איכשהו נזרק החוצה, התגלגל וזחל בין אבנים וחושך וקוצים.
הוא התעורר בלילה לתוך הדממה. ציפור בהירה גדולה חלפה נמוך מעל סלעי בזלת. פתאום הבין לחרדתו שהוא אינו יודע מי הוא. שהוא אינו יודע מה שמו ושם משפחתו. הוא טלטל את ראשו כמו בניסיון לשחרר את המחסום הזה, אבל זה לא עזר. הוא לא זכר לא את שם אביו ולא את שם אמו ולא את שמה של אחותו. זה לא נורא, זה לא נורא. זה עוד מעט יחזור. השמות עוד מעט יחזרו. זה לא יד או רגל שאיבדת. רק מילים. רק שמות. אל תיבהל. תנשום. הם עוד מעט יחזרו. והוא גישש אחר הדיסקית כדי לקרוא מה שמו, אבל היה שם כה חשוך עד שהוא לא ראה דבר. מישש את הבליטות. אצבעותיו לא פענחו את הכתוב. שכב בין אבנים. הוא לא יכול היה לזוז. גופו היה תקוע בפינה מתחת לשמיים.
אחרי שנה, כשהוא יחזור לשם עם צוות טלוויזיה, יראה שזה מעין מבנה עגול וקדמוני שהוא נתקל בו או זחל אליו. זה היה רוּג'וּם אל הירי, מבנה אבן עתיק ומעגלי, שבשוליו היו כמה דוֹלְמֶנים, ובאחד מהם כנראה מצא מסתור.
גם אחרי המלחמה הוא לא הצליח לשחזר את שמו. מובן, אמרו לו מהו שמו, וכשעלה האור הוא גם ראה את הדיסקית. אבל הוא לא זכר שזה היה השם שלו. הוא לא מצא שום וו חיבור לשתי המילים האלה. וכשקראו לו בשם הזה הוא לא הגיב. אחרי הכתבה שעשה עליו מוטי קירשנבאום בטלוויזיה, התחילו לכנות אותו רוּג'וּם. אפילו אמו ואביו. מכל עבר נשמעה המילה. רוּג'וּם במכולת. רוּג'וּם במוסך. רוּג'וּם אצל רופא המשפחה.
הוא אמר למוטי קירשנבאום, ״רק מהרעש שם אפשר היה למות״, ומוטי קירשנבאום חזר על המילים האלה בסוף הכתבה והשתתק.
הוא התעורר עם שחר, מכוסה שמיכה צבאית עד סנטרו. חייל עמד לידו עטוף שמיכה צבאית זהה והסתכל בו מלמעלה. הוא לא זכר כמה ישן ואיפה הוא נמצא. מבעד ערפילים, שכמו עטפו את ראשו ואת אוזניו, שמע מישהו קורא בשמו, שב וקורא בשמו. אך לא היה זה השם רוּג'וּם אלא שמו האמיתי, שבמלחמת יום כיפור נמחק. ואז הניחו אלונקה מתחת לגופו, חיברו עירוי ופערו את עפעפיו. הן נטרקו מיד. הוא התאמץ מאוד לראות. מבעד לסדקי עיניו הכאובות ראה ענן בולע את השמש העולה.
*
[פורסם במוסף לספרות של "ידיעות אחרונות", ערב יום כיפור תשפ"ה]
בהוצאת "ספרי בלימה" רואה אור ספר חדש שעניינו הגשם, הספרות ודרך השירה. כך כתוב על דש הספר:
להבות הלב וענני הגשם מציע התבוננות בתופעת טבע מוכּרת: מים מן השמיים. את ההתבוננות הזו מלמדים משוררים. ההתבוננות נובעת מדרך חיים שאפשר לכנותה "דרך השירה", דרך חיים המבוססת על האמונה או על ההבנה ששום דבר אינו סתמי.
אפשר להבין את האמירה הזו בשתי דרכים: כקביעת עובדה ששום דבר בעולם אינו סתמי, או כהחלטה להתייחס לעולם כאל עולם ששום דבר בו אינו סתמי. זה גם ההסבר ליופייה של השירה: עבור המשוררים גם המילים אינן דבר סתמי, לא רק הדברים שהן מתארות.
הספר מציע הליכה בלי מטרייה בין כמה מהטיפות היפות ביותר של גשמי הספרות העברית – בתנ"ך, בספרות האגדה, בשירת ספרד ובשירת משוררים בני זמננו. אבל קריאת הספרות אינה תכליתו היחידה: זהו ספר שמבקש להיעזר בספרות כדי לשמור על נוכחוּת בחיי היומיום, ולא רק בעונת הגשמים.
מישהו בחדר, מייקל סוונברג, ניגש אלי וסיפר לי שהוא היה אח ב"חיל השלום" בבורקינה פאסו (ווֹלטה עילית). רק הבנים הלכו שם לבית הספר. תפקידן של הבנות הצעירות היה ללכת בבקרים לבאֵר ולשאוב מים עבור משפחותיהן.
מייקל עמד מדי יום ליד הבאר, בידו לוח וגיר, וכתב עליו אות אחת מהאלפבית. זה היה כל מה שהנערות יכלו ללמוד בזמן שחיכו בתור לבאר.
ביום השמונה-עשרה, אחרי שהציג את האות R, למרים, שהיתה בת עשר, היו מספיק אותיות כדי לכתוב את שמה. הוא נכח ברגע שמרים, בפעם הראשונה, אחזה בלוח וכתבה את שמה: M-I-R-I-A-M. הוא ראה אור מבליח בעיניה, אור שלעולם לא ידעך. לפתע לסימנים השרירותיים הללו הייתה משמעות. היא הייתה הראשונה, מפני שנערות רבות נקראו למשל Bintou או Zenabou, ואותיותיהן היו ממוקמות במורד האלפבית. הן נאלצו להמתין עד שיוכלו להשלים את שמן.
[…] אבל מייקל רצה לומר לי עוד משהו על הרגע ההוא עם מרים, מפני שזה היה גם הרגע שלו. "הייתי אח וחשבתי לפתוח מרפאה, אבל באותו רגע הבנתי מה חינוך יכול להגשים, ושחינוך הוא אבן יסוד שקודמת לטיפול רפואי. פתחתי בית ספר בכפר עבור הנערות".
בשבט האפריקאי הזה, שכחתי את שמו כרגע, יום ההולדת של ילד נקבע לא ביום שבו הילד נולד לפי המושגים שלנו, וגם לא על פי מועד תחילת ההיריון, כמו בתרבויות אחרות. יום ההולדת של ילד בשבט הזה נחשב היום שבו הילד עלה במחשבה בתודעתה של אמו. זה היום שבו הילד נהרה או נולד באמת.
כשאישה מחליטה שהיא תהיה אם לילד, והרעיון ממלא אותה, היא ניגשת ויושבת לבדה מתחת לעץ. היא מאזינה עד שהיא שומעת את שירו של הילד שרוצה לבוא.
אחרי ששמעה את שירו של הילד הזה היא חוזרת אל הגבר שיהיה אביו של הילד ומלמדת אותו את השיר. וכשהם שוכבים, כדי להרות את הילד באופן גופני, בחלק מהזמן הם שרים את שירו של הילד. זו דרכם להזמינו.
ואז האמא מלמדת את שירו של הילד למיילדות ולזקנות הכפר בעודה הרה, על מנת שכשהילד יגיע וייוולד, ישירו הזקנות ואנשי הכפר האחרים שסביבה את שירו של הילד וכך יקבלו את פניו.
כשהילד גדל שאר אנשי הכפר לומדים את שירו. אם הילד נופל ונחבל בברך, מישהו ירים אותו וישיר לו את שירו. וכך כשהילד יעשה משהו יפה, למשל בטקסי ההתבגרות; כדי לכבד אותו או אותה, ישירו לו או לה את שירם.
זה ממשיך כך לאורך חייהם.
בחתונה, שירי שני בני הזוג מושרים ביחד.
ולבסוף, כשהילד הזה עומד למות, כל אנשי הכפר יודעים את שירו. כשהילד שוכב, נכון למות, כולם שרים, בפעם האחרונה, את שירו של האדם הזה.
מתחת לשולחן 