ההרגשה הזו של קבלת הרבה כסף מזומן במעטפה, איך האיש נכנס, תמיד אני מופתע, אבל תמיד גם מצפה לזה, והוא סוגר את הדלת מאחוריו, שלום, בוקר טוב, גם כשאמצע הלילה, "בוקר טוב", ולא ניגשים מיד לעניין, אבל אני מסתכל עליו, איפה הוא שׂם את המעטפה, בכיס, בתיק, אין לו תיק, וכמה הוא הביא הפעם, מעניין כמה הביא, אני יודע שאני אופתע, לטובה או לרעה, אבל השאלה כמה אופתע, אם ממש אופתע או שאתאכזב קלות רק בגלל שלא אופתע מאוד אלא אופתע רק הפתעה מתונה שכמוה כאכזבה, והוא מסתכל על הקירות, על התמונות, הוא אוהב לגעת בקצות האצבעות בתמונות, מי הוא בכלל, אני יודע רק את שמו הפרטי, אלכס, שמו אלכס, והוא מרים איזה ספר, הוא נבוך, גם אני נבוך, הוא נבוך ממבוכתי ואני ממבוכתו, הוא היה רוצה לשים את המעטפה על השולחן וללכת משם, אבל הוא גם היה רוצה לראות אותי פותח את המעטפה, כמו ביום הולדת של ילדים, שנשארים לפתיחת המתנות, הוא אמר לי מפורשות עוד מזמן, שאל אם מותר לו להישאר, לא ידעתי מה לענות, והוא התנצל, הוא הביך אותי, הוא רגיש למבוכה, אני שואל את עצמי אם הוא לפעמים מציץ במעטפות, אם הוא לוקח לעצמו, כי לפעמים המעטפות סגורות, אבל לפעמים אני כמעט בטוח שפתחו וסגרו בסלוטייפ, אבל אולי פתח רק כדי לבדוק כמה, רק מסקרנות, לא על מנת לסחוב, ספר והחזיר, אבל אני לא יכול לשאול שום דבר, זה לא-לעניין לשאול, הוא שואל אותי פתאום בצעקה מה עם הילדים, עדיין כותב שירה?, הוא צועק, אני ממלמל משהו, אני רואה שהוא מזיע בבתי השחי, שהמעטפה מעיקה עליו, ואני רוצה לשחרר אותו מהנטל, לא בגלל הכסף, לא, הרי את הכסף אני אקבל ואני יודע את זה, והוא יודע, אין כאן אלמנט של משא ומתן כמו, נגיד, במכירת מכונית, שלא ברור אם תימכר או לא, ויהיה ויכוח על המחיר; לא, כאן ברור שאין שום ויכוח, שהסכום כבר קבוע, אם כי לפעמים יש הפתעות, כל מיני מטבעות זרים שההוא שמשלם צריך להיפטר מהם דחוּף, לרוב ירוק, אבל לפעמים מטבעות אחרים, ובהתחלה לא ברור כמה זה שווה, ואני סופר מהר, קודם לסגור את הדלת, ברור, ונכנס לאינטרנט וממיר לשקלים, יש לי אתר של המרות ב"שמורים", ויש את השנייה הזו עד שהאתר עולה והסכום בשקלים מופיע, והלב ממש מפסיק לפעום לרגע, כמה זה ייצא, ויש איזה שנייה אחרי שכבר העיניים ראו את הסכום עד שהמוח מעכל את המשמעות, ואז מתפשטת הרגשה נעימה, אני מוצף כולי, כי לרוב יש הפתעה לטובה, לפעמים פי שלושה ממה שחשבתי, כל פעם נשבר שיא חדש, ואני מרגיש פתאום טוב ורגוע אחרי האושר החריף, ואני ניגש ושותה מים ויוצא בחיוך עם המעטפה בכיס הפנימי – אבל אני מבחין פתאום שהשליח עוד אצלי בחדר, יושב ומעיין בספר, יש לי ש"ס ו"שולחן ערוך" על המדף, והוא יושב, הוא לא מגולח, והוא קורא ומניע את השפתיים, וזה מרגיז אותי, ואני טופח לו על הכתף והוא הולך תוך כדי קריאה ומחזיר את הספר למדף ויוצא בלי לומר שלום, ואני עומד קצת ליד הדלת ומחכה בראש מורכן, כמו ברגעים של עצב עמוק, ואז מתיישר ופוקח עיניים ויוצא החוצה, ואני מרגיש רצון גדול להעניק, לתת למישהו אחר דבר-מה קטן, או סתם להתקשר לחבר, או להורים, אבל אני נזכר, קול אומר לי בחלום, שאבא כבר לא, ובכל זאת כן, כן לשאול מה נשמע, להתעניין בשלומו. מקצה המסדרון אני רואה את השליח עומד ליד המעלית, מסדר את הסוודר שלו, או מעשן, מושך את הזמן, הרי יש ארבע מעליות, ואני שונא אותו פתאום אבל שולט בעצמי, ואני חוזר למשרד ומחכה עשר דקות או רבע שעה עד שאני בטוח שהוא הלך כבר ויצא מהבניין, ורק אז קם ויוצא שוב למסדרון ונכנס למעלית, ולפעמים הוא מחכה לי שָם.
מתחת לשולחן 
