מחבר דרור בורשטיין

בָּהֶם
לֹא בַּכּוֹכָבִים
מֻכְרָע
הַגּוֹרָל

(זביגנייב הרברט, על העננים שמעל פררה, בספר "אלגיה לעת פרידה", עמ' 76-79, בתרגום דוד וינפלד)
(קטע מתוך רשימה בלתי גמורה על פררה, שתחילתה בשירו של זביגנייב הרברט "עננים מעל פררה" שפתחתי וקראתי בפררה, 4.4.2007, ובשיר "רוביגו" [כאן התרגום לאנגלית] מתוך אותו ספר, שקראתי בתחנת הרכבת רוביגו, בדרך מפדובה לפררה, כמה ימים לפני כן, 31.3.2007. נזכרתי בעננים בגלל התצלום הזה של יורם קופרמינץ).

– – – – –

השיר "רוביגו", מתוך ספר באותו שם (1992), הוא שיר של היעצרות. היעצרות לא ברורה בתחנת רכבת של עיר נידחת, במונחים של מפת התיירות האיטלקית. רוביגו היא מקום שבין לבין, בין פדובה לפררה. כמו מודיעין בין תל אביב לירושלים. בשתי ערים אלו מבקר התייר; ברוביגו הוא רק עובר, אם בכלל. "מֵעוֹלָם לֹא דָּרְכָה [ברוביגו] כַּף רַגְלִי הַחַיָּה", הרברט כותב, כלומר: כף רגלו הדמיונית דרכה שם. היא דורכת שם עכשיו, כשהוא נעצר ועולות בו "אסוציאציות לא ברורות" בקשר לביירון או לגתה. אולי המחזה "קלוויגו" של גתה.

הוא מדמיין את העיר הזו מבחוץ ולא מבין מדוע: "וְעַל שׁוּם מָה אֲנִי חוֹשֵׁב עָלַיִךְ רוֹבִיגוֹ רוֹבִיגוֹ". תשובה אפשרית לשאלה: כי הוא, כמשורר פולני, הוא למען האמת "אזרח" של רוביגו יותר משל פררה או פדובה או פירנצה, הנזכרות בשיר. זה מקומו ה"נכון", ורק חסד מאפשר לו לחשוב על עצמו כשייך למקומות האחרים (כמו ציורי הקיר של אלטיצ'רו בפדובה). את פררה הוא אוהב כי היא מזכירה לו "את עיר אבותי[ו] השדודה" (לבוב), אבל למען האמת רוביגו היא שהיתה צריכה לעורר בו את הזיכרון הזה.

הוא יודע שהוא היה צריך לרדת כאן, לא בפררה. שזו ה"עיר התאומה" שלו. אבל הוא לא יורד. רוביגו היא החצר האחורית של איטליה ושל מה שהיא מייצגת עבורו: חיים בעבר יפה יותר, חיים בשירה, הרמת הראש אל העננים. בפררה הזיכרון האיום על לבוב ועל פולין עטוף ביופי של העיר, הראש מורם אל העננים, שהרברט מכיר אותם "מציור של גירלנדיו". אולי זה. כן: העננים הם של "מסע רצחני" אמנם, אבל רצחנות שיש לה "תרופה" מסוימת. רצחנות שאינה חזות הכול. וברוביגו אין תרופה, ואם יֵרֵד שם מהרכבת (כתבתי לעצמי בדקות שעמדה הרכבת בתחנה רוביגו, שהשלט הישן שלה הוא בלי ספק השלט שננעצו בו גם עיניו של הרברט) לא ייוותר לו אלא המקום כמות שהוא: "עִיר אֲשֶׁר מִישֶׁהוּ מֵת בָּהּ אֶמֶשׁ מִישֶׁהוּ נִטְרְפֶהָ דַּעְתּוֹ/ מִישֶׁהוּ הִשְׁתַּעֵל כָּל הַלַּיְלָה בְּלֹא תִּקְוָה". לכן הוא נוסע לפררה ומשם, אני משער, כותב את השיר על רוביגו. ברוביגו אין שיר, חשבתי כשנכנסתי למוזיאון של הדואומו בפררה, הספר של הרברט בידי.

במוזיאון, פסל "המדונה של הרימון" (1406) של ג'אקופו דלה קוורצ'ה (1375-1438). היא אוחזת רימון, שהוא בהקשר נוצרי סמל לכנסייה – הגרגרים הם המאמינים המתכנסים תחת גלימת הכנסייה. ובמידה פחות רלבנטית, זהו סמל השפע והפריון. מה טבעי יותר מהמדונה האוחזת בכנסייה ובמאמינים? אבל לא. הרי אין זה רימון פשוט, אלא מפלצת כדורית מלאת שיניים (יש להביט בתמונה בהגדלה). זה הפרי המפחיד ביותר שראיתי מימיי. הרימון הזה מכיל את הזעקה שנמחקה מן האם ומן הילד השלווים. ואם זו הכנסייה, זו כנסיה מבעיתה. זה מפחיד, מפני שלרימון יש אליבי: אין הוא אלא פרי פעור. הוא לא מאפשר לך לפענח אותו כאיום, הוא נסוג בלי הרף אל קליפתו החיצונית, התמימה.

וכך, הפסל הוא משחק נורא בין שלושה כדורים, כשלושה כדורי שיש שלוליין מטיל באוויר: ראש האם, ראש הילד וראש המפלצת. וראש המתבונן המגיש את עצמו אל המערכת הזו. קרוב יותר, קרוב יותר. רוכן להתבונן בפרי, לראות-לנגוס את הרימון שמסתער עליך בנשיכות וכתר. כתר הרימון – כתר המדונה. כדור הרימון – כדור פני התינוק. וכמה אפל החלל שמעל ידה המקופלת, האוחזת ברימון, מנהרה אפלה, תהום.

עוד שירים של הרברט >> – וגם כאן >>>

מַמְתִין לִגְרָר בַּמְּכוֹנִית
מֵרָחוֹק אֲנִי שׁוֹמֵעַ
הֶמְיַית יְלָדִים בַּהַפְסָקָת הַבֹּקֶר

 

(הוראות ההכנה: לוקחים דואר זבל באנגלית ומתרגמים אותו על ידי מכונת תרגום, למשל של בבילון).

בגני קיו (Kew), מרחק כחצי שעה נסיעה ברכבת מלונדון, אחרי הליכה בגן הנפלא המופרעת רק על ידי המטוסים הממריאים אחת לכמה דקות משדה התעופה הסמוך, פורמת את דממת הגן ששב ומתכנס אל שתיקתו, עד לפעם הבאה. בקצה השמאלי, לפתע פתאום, צץ לו גן יפני, בתוך זה האנגלי. הגן היפני מתבשר על ידי אבן קטנה, שעליה חקוק שיר, ביפנית ובאנגלית:

 

Even sparrows

freed from all fear of man

England in Spring

 

את ההייקו הזה כתב קיושי טקהאמה כשעמד במקום הזה עצמו בו השיר חקוק. ואני מרים את מבטי, ולמרות שכבר סתיו באנגליה, אני יכול להבין איזה אביב הוא ראה. זו כנראה הפעם הראשונה שקראתי שיר במקום כתיבתו. כמו לנגן על הפסנתר של מלחין את המוזיקה שהוא כתב עליו.

הגן האנגלי מארח את חברו היפני בטבעיות. ממש שיעור בהכנסת אורחים. אינך יכול לחוש מתי האחד מסתיים ומתי השני מתחיל. פתאום אתה בפנים. מין לחיצת ידיים רכה של שני חברים שלא התראו שנים אך מקורם אחד. כמו הסלעים והעננים בציור של קונסטבל, שראיתי אתמול.

לצד הגן, כמעין הערת שוליים, או הד של פרידה מהגן היפני, עוד מובלעת של חצץ וסלעים. על הסלע – כלומר על ראשו המבצבץ – יש אצטרובל. לצדו, קרוב מאוד, מונח אצטרובל שני. כמו שני צבים שמהדסים, צב ים וצב יבשה לעת עתה, אחד עלה כבר, השני בדרך. זה מול זה, לא נוגעים זה בזה, מופרדים, ובכל זאת אחד, כמו הגן האנגלי ואורחו.

 

(בעקבות ביקור בגלריה הלאומית, לונדון):

 

ציור, אם הוא פועל, פועל בשלושה שלבים, שאפשר לסכמם כך: ! – ? – !?

השלב הראשון הוא נוכחות מיידית (!). השלב השני הוא חידה (?). השלב השלישי הוא הבנת החידה כחלק מהנוכחות המיידית (!+?).

למשל, בציור הזה: ראשית החלל והמבט, האור, הפנינים. אחר כך הקלף המונף בכוח לעברנו, רק כדי להראות לנו שהוא אפור, אטום, שאיננו יכולים לראות. לבסוף: הקלף כמייצג של כל מה שקורה בציור, וכחלק מזה: הנוף שאינו אלא נוף, לא אומר דבר ולא מראה דבר ובכל זאת זוהר בתוך מסגרת הזהב, הקשת הצומחת מתוך ראשה של האישה, הציורים הקטנים על הקרמיקה, המוזיקה שאינה נשמעת, הציור כולו ש"אין בו כלום", ובכל זאת.

בציור אחר בגלריה הזו, ה"קלף" האטום, כלומר התהום של הציור, הבלתי-נאמר בו, הוא העורב שעל הגג: אין לו עין.

וכאן, עדיין בגלריה הלאומית: הגולגולת והצלוב המכוסה – אבל בעיקר, והרבה יותר משני אלו – הלאוטה השחורה, ההפוכה.

הרבה ציורים נעצרים בשלב הראשון. וזה עדיין הרבה מאוד. כמעט בלתי מושג. למשל הרבה ממה שעשה רובנס. הרבה ציורים לא מגיעים אפילו לשלב הראשון. הציירים הגדולים הם אלו שכמעט בכל ציור שלהם מתרחש המהלך הזה. ולסקז למשל.

 

 

 

 

עמוס פרק ה

 

(טז) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֲדֹנָי בְּכָל רְחֹבוֹת מִסְפֵּד וּבְכָל חוּצוֹת יֹאמְרוּ הוֹ הוֹ וְקָרְאוּ אִכָּר אֶל אֵבֶל וּמִסְפֵּד אֶל יוֹדְעֵי נֶהִי:

(יז) וּבְכָל כְּרָמִים מִסְפֵּד כִּי אֶעֱבֹר בְּקִרְבְּךָ אָמַר ה':

(יח) הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר:

(יט) כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ:

(כ) הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם ה' וְלֹא אוֹר וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ:

(כא) שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם:

(כב) כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט:

(כג) הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע:

(כד) וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן:

(כה) הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל:

(כו) וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם:

(כז) וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ:

כאן.

זה היה צפוי, קניתי אייפוד. 30 ג'יגה. שחור. קניתי בשביל המוזיקה, אבל גיליתי אפשרות אחרת: הקלטות של ספרים. מסתבר שבעולם דובר האנגלית קיימים ספרים רבים מוקלטים, בשלמותם. ספרות אנגלית וספרות מתורגמת לאנגלית. אפשר לקנות אותם ולשמוע, וכך, אתה יכול להסתובב שבכיסך ספרייה עצומה: כל שייקספיר, כל קפקא, גוגול, פּרוסט, כל "יוליסס", דוגן, טריסטרם שנדי, "הקול והזעם", ת"ס אליוט, ועוד ועוד. כל אחד לפי העדפותיו.

אדם יכול לשאת את הספרייה של אלכסנדריה בכיסו, ולא כטקסט "יבש" אלא כביצוע חי, כאי מלא קולות. שלא לדבר על הספריה המוזיקלית שאפשר לשאת לצד זה. הנקודה היא, שההאזנה לספרים, שנדמתה לי בתחילה כמשהו מסורבל ולא טבעי, מתבררת בינתיים כדבר שמשנה לגמרי – משפר – את תהליך הקריאה.

 

בפשטות, כמעט שאי אפשר לרפרף. כדי להבין מה קורה, חייבים להיות מרוכזים בהקראה. ויש תמורה מיידית: הטקסט כמו נפתח ונעשה חי, פרטים רבים שבקריאה שקטה בעיניים נעלמו ונשכחו ממני הופכים פתאום בולטים ומשמעותיים מאוד. אני מאזין עכשיו ל"הטירה" של קפקא, וחש כאילו אני קורא את הספר לראשונה. ההאזנה היא קריאה של פרשנות (של קריין), וכל השטיחוּת שאנו נוטים להשית על טקסטים בקריאת העיניים המונוטונית הופכת לתלת ממדית – כל דמות מקבלת קול שונה מעט, אירוניה של המספר נשמעת ככזו. כשזה לא נעשה בצורה מופרזת, כמו בביצוע הזה, זה נפלא.

כך, לצד ההרגשה הנהדרת של ספרים רבים כל כך בכיס (הרגשה פטישיסטית במובן האלילי – כמו בני ישראל הנושאים במדבר את ארון הברית), ההאזנה הזו מחזירה אותך לילדות, למצב של קריאה אלמנטרית – הקראה בקול. ואכן, למרות שאפשר לשמוע את "הטירה" באוטובוס, הרבה יותר טוב לשכב במיטה ולהאזין לסיפור.

האם תהיה חברת תקליטים בישראל שתיקח על עצמה פרויקט כזה בעברית? איך יכול פתאום סופר כמו עגנון – או ספר התנ"ך! – לחזור בהקראה נכונה (נאמר, שלמה ניצן), לחזור – כלומר להיזכר, לבקוע מן הדפים, להישמע.

 

לאתר "שמיע" >>>.

שימו לב לתוכנית  "מאזין הזהב", המאפשרת רכישה מוזלת מאוד של ספר אחד בחודש.