כל המגלשות

 

תמר קפלן, פארק, הדפסה דיגיטלית על פשתן, 2005, 233*177 ס"מ.

 

"כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא", כותב קהלת (א', ז'). קהלת הבין כי יש משימות שאי אפשר להגשים, אפילו אם משתמשים בכל האמצעים. כשקהלת מדבר על נחלים, הוא חושב בלי ספק גם על בני האדם. תמר קפלן ראתה משהו דומה למה שראה קהלת. אבל היא לא מצלמת נחלים וים, אלא מגלשות ובריכה. "כל המגלשות הולכות אל הבריכה".

ההגעה אל הבריכה היא סוף הסיפור. תחילתו נמצאת רחוק יותר, ברקע. ושם אין מקום אחד, אלא מקומות רבים: מי יכול לדעת, שָם, בנקודת המוצא של הנחלים/המגלשות האלה, שבסופו של דבר יגיעו כולם אל מקום אחד? אפשר לדמיין בקלות את תחושת האינסוף וההרפתקה של תחילת הדרך, בעוד הכול פתוח. מגלשה צהובה, אדומה, תכלת, לבנה. באיזו מהן לבחור? כמו ילד בחנות גלידה עומדים הגולשים המדומיינים מול העולם. במציאות שהתמונה הזו יוצרת, אפשר לדמיין בקלות את עלי השלכת האלו בתחילת הדרך: עלים ירוקים וטריים. נסו לספר להם, שם, בהתחלה הרחוקה, על הסוף.

התמונה הזו מציגה גיוון כדי לבטל אותו. הַביטו בעצים. שונים זה מזה בצורה, בגודל, בצבע ובזן. המגלשות הן המשך טבעי של הגיוון החגיגי הזה. אבל התצלום רואה את נקודת ההתחלה והסוף בבת אחת. ובסופו של דבר, צבעי המגלשות מתבטלים. הביטו בהשתקפותם במים. הם מתבטלים כמו גווני העלים השונים ההופכים שלכת חומה.

לכאורה אפשר לעמוד מול התצלום הזה ולראות בו משל על חיינו האוזלים בדרכים שונות אל מקום אחד, אל תהום הנשייה של הקמילה והבזבוז. אבל הבריכה שבתצלום הזה אינה סוף הדרך. היא אינה המילה האחרונה. מכיוון שאין זו בריכה ממשית, אלא בריכה שביצירת אמנות, יש תחנה נוספת, משוערת, בהמשך. והתחנה הזו היא אנחנו, מבטינו ועינינו. ראו כיצד צורת המגלשות קוראת לצורת העין הפקוחה. במילים אחרות, נוזלי העין שלנו ונוזלי הבריכה הזו מתמזגים, והבריכה והמבט הופכים לדבר אחד. לא בזבוז יש כאן, אלא נס של הפיכת דבר מבוזבז (מים ועלי שלכת) למבט ולאמנות. העלים אינם זורמים אל הבריכה ומתים בה, אלא הם זורמים אלינו, עבורנו, והם חיים במבטנו.

נפתח שוב את ספר קהלת, ונעבור לפסוק הבא (א' ח'): "לֹא תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת וְלֹא תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ". התצלום הזה מחבר בין הנחלים הזורמים אל הים ובין תשוקת הראייה בדרך מרגשת ומבריקה: נסו לחשוב על "הים" בפסוק הראשון כ"עין" שבפסוק השני, לחוש את זרימת התצלום הזה אל תוך מבטכם. נכון: יש משימות אינסופיות, ולעולם לא נוכל לראות את היצירה הזו "עד הסוף" (הרי כל עלה כאן הוא סיפור אחר). אבל התצלום הזה מאפשר לנו לא לעמוד מול המצב הזה בייאוש, אלא בשמחה של מי שעומד מול שפע שנמסר לו בנדיבות.

 

 

נוסח אנגלי של הרשימה מופיע באתר Art to Get, שבו אפשר לראות ולרכוש עבודות נוספות של האמנית, ואמנים אחרים.

לראות את העיוורון (סראמאגו)

ז'וזה סראמאגו, "על העיוורון", מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 2000

 

עצם פעולת הקריאה עומדת בניגוד חריף לטקסט הזה: העולם המתואר בעלילה אינו יכול להיראות על ידי החיים בו (למעט דמות אחת, ולמעשה שתיים, ונשוב לזה מיד). האנשים במדינה מסתמאים במגיפת עיוורון משונה, ורואים רק לבן. אם הטקסט הנקרא הוא "העולם", העולם הזה נחלק ביננו, הקוראים, הרואים שחור (האותיות) לבין רואי הלבן, הלבן שסביב האותיות, כלומר סביב המשמעות, "בין השורות" ובינן בלבד. העיוורון מדרדר את המדינה (שהיא "כל מדינה", כלומר "האנושות") לאנרכיה מרושעת, שבה כל יתרון של כוח ממומש על חשבון הזולת. כידוע, בארץ העיוורים בעל העין האחת הוא מלך, אבל ברומן הזה גם עיוור "רגיל", כלומר עיוור שרואה שחור, הוא סגן-מלך אכזר ביחס לעיוורים החדשים (כמה גרוטסקי, מקצועו ברומן בגרסתו העברית הוא "רואה חשבון").

אבל מה שנדמה כריחוק עקרוני של העיוורים מן הקוראים נהרס ברומן הזה, כדי להצביע על זהות עמוקה ביניהם. האנרכיה האלימה שמתוארת ברומן כמו בניסוי פסיכו-סוציולוגי היא מצד אחד בדיונית ומופרזת, אבל מצד שני הרי היא המציאות כפשוטה. למעשה, דבר לא משתנה כאן: בעל האקדח יאכל יותר מזה שאין לו אקדח, הנשים ישלמו מחיר כבד יותר רק בגלל היותן נשים, ולאור הקטסטרופה תבוא התגובה השגרתית: "החדשות לא היו מעודדות, נפוצה שמועה שבקרוב יקימו ממשלת אחדות והצלה לאומית". נשמע מוכּר?

"על העיוורון" גובל לפעמים בטריוויאלי. הסיפור מסתיים במסר דידקטי: "אני חושבת שאנחנו עיוורים שרואים, כן, עיוורים, שגם כשהם רואים, הם לא רואים". כלומר, כמשל על "המצב האנושי" הרומן הזה צפוי למדי. העיוורון כמטפורת-על של הקיום, שמסמנת כל מצב של חציצה בין האדם ל"דבר", בין אם הדבר הזה הוא תודעתו-שלו, או הזולת וסבלו, או "העולם", אינו מחשבה חדשה, גם אם ביצועה ברומן יפה לפעמים: כך, הקורא ינסה לברר לעצמו בלי הרף, מן ההתחלה, מה ה"מכנה המשותף" לעיוורונן של הדמויות, כלומר ינסה להבין את העובדות בראייה מדעית-רציונלית, כראיית רופא-העיניים ברומן. הראייה הזו תיכשל כשיובן לקורא כי המכנה המשותף של הנדבקים במחלת העיוורון הוא עצם אנושיותם. ברגע זה הקורא יבין כי המכנה המשותף של דמויות הרומן הוא-הוא ההופך אותו-עצמו (כבן-אנוש) לחלק מאותה קטגוריה עיוורת. אי-הבנת העיוורון (הקליני) של הדמויות היא-היא הבנת עיוורונו (המנטאלי) של הקורא.

יש שאלה שהקורא יכול לשאול במהלך הקריאה: אם כל תושבי המדינה עיוורים, למעט אשה אחת, מי ראה את כל מה שמסופר? כאן מצוי לדעתי מוקד העניין ברומן, ולא ב"לקח" הקיומי שלו. שהרי אם באמת כולם עיוורים, היחידה שיכולה היתה לספר את הסיפור היא האשה – או המספר, דרך עיניה. מכיוון שקשה לייחס את הסיפור לאשה (למשל משום שהוא מסופר בגוף שלישי), מובן מעמדו של המספר בְּעולם-העיוורים כמעמד מיוחד, מקביל לזה של האשה הרואה: מעמד האדם הרואֶה בעולם של עיוורים. כאן מתבררת העמדה המוסרית של סראמאגו ביחס למעמדו בעולם כמספר סיפורים: מימוש "האחריות שמוטלת עלי כי יש לי עיניים כשהאחרים איבדו אותן" (200), כפי שאומרת האשה הרואָה לחבריה העיוורים. וכך ניסח זאת חומסקי, אחד הרואים הגדולים של עולמנו: "אחריותם של כותבים, כסוכנים מוסריים, היא לנסות להציג את האמת לגבי נושאים בעלי חשיבות אנושית לפני קהל שיכול לעשות משהו בנידון" ("אוטופיה לאדונים", בתרגום דפנה רוזנבליט), כלומר: האחריות לדבר על העיוורון ולראותו.

 

 

פורסם ב"הארץ", תרבות וספרות, 2000

התבשיל

ראיתי אתמול (14.10.05) במקרה כמה דקות מתוכנית שבה בישלו המוסיקאים ארקדי דוכין ומיכה שטרית תבשיל עם חצילים ובשר, ובעוד החומרים על האש ניגשו לבצע שיר שכתבו ביחד, ואז חזרו למטבח והמשיכו לבשל, מעלים זכרונות מימי "החברים של נטאשה". בעצב חשבתי לעצמי, כי בעוד ששני המוסיקאים המוכשרים האלו – שהקליטו בעבר בין השאר משירי ולדימיר ויסוצקי – עומדים ומביטים בחצילים שלהם, קוצצים אותם, מוסיפים להם תבלינים – עומד מישהו אחר מעליהם, גדול מהם וחזק מהם אך בלתי נראה, וקוצץ אותם, מועך אותם, מוסיף אותם לסיר של הטלוויזיה, מבשל אותם על אש קטנה, ואז מוריד אותם מהאש ואוכל אותם. 

יצחק רבין

בעקבות החלטת שר הפנים הישראלי להעניק מעמד של תושב קבע לילד הירדני ששמו יצחק רבין, הוצפו לשכות משרד הפנים הירדני – כמו לשכות משרדי הפנים בארצות ערביות נוספות – בבקשות של מאות אלפי תושבים מוסלמים לשינוי שמם לשמותיהם של קצינים בכירים ישראלים. כעבור כארבעים שנה חתם מר אריאל שרון, שר החוץ של ערב הסעודית, על הסכם השלום ההיסטורי עם עיראק; את ממשלת עיראק ייצג ראש הממשלה מר יצחק רבין, אשר, בניגוד לאותו ילד ירדני, ולמרות השתדלויות עורכי דינו, לא זכה למעמד של תושב קבע במדינת ישראל ולכן בילה – לרוע מזלו – את ילדותו בכפר קטן מדרום לבגדד, שהופצץ בידי מטוסי חיל האוויר הישראלי באחת ההזדמנויות.

טעות היסטורית

טייס חיל האוויר, שבמהלך מטס ראווה שִחרר טיל, פגע בדייקנות בתאי הגזים של מחנה ההשמדה א' והרס אותם עד היסוד, הסביר לאחר מכן בראיון לטלוויזיה הפולנית כי דימה להבחין בתנועה חשודה על הקרקע, ועל מנת לא לחזור על טעות היסטורית פעמיים, כדבריו, החליט לפעול. מאוחר יותר התברר כי באותה עת ביקרה במחנה הנודע לשמצה משלחת של הרשות הפלסטינית, במסגרת תוכנית הדמוקרטיזציה והכרת "נרטיב הצד השני" שנכפתה עליה בידי המעצמות. בין המבקרים, מדווח ה"זיצ'י ורשווי", היו שלושה שהוגדרו על ידי שירותי הבטחון הישראלים כמבוקשים בכירים בארגוני החבלה, ושניים – כפצצה מתקתקת.

הלב והשעון (מערת הנטיפים)

מערת הנטיפים, סמוך לבית שמש

 

יש מקומות של מרחב, ואלו המקומות הרגילים, היומיומיים, יש מקומות של זמן. מערת הנטיפים היא לכאורה מקום מן הסוג הראשון: למראית עין זהו רוקוקו עצום של הטבע או האל: אלפי קתדרלות זעירות וגדולות, ישרות והפוכות, מסועפות עד אין קץ, וילונות של אבן רטובה, צינורות עוּגבים שרק האפלולית מנגנת בהם, יער מחטני ישר והפוך של אבן וחושך.

אבל ברגע מסוים מתברר המקום הזה, התפאורה הענקית הזו, כמסמלת לא רק את עצמה, כמערה, אלא דבר אחר. ודבר זה הוא הזמן. זהו מקום שכל כולו זמן כבד, מחניק, סמיך. נכון, "הזמן זורם". כל הזמן. אבל במקום כזו זה אפשר להביט בשעון היד ולחייך בעצב. מכיוון שאת תקתוק השעון מלווה כאן תקתוק אחר, מונומנטאלי, של טיפות המים המחלחלות דרך האדמה ומטפטפות דרך הסלע הגירי על האבנים ועל עורנו, מושכות אִתן את האדמה ויוצרות את הנטיפים ואת הזקיפים. כאן, הזמן לא זורם אלא מטפטף.

תקתוק מול תקתוק: שני שעונים. והנה, הצורה הבולטת ביותר כאן היא הנטיף שמולו צומח ומתעבה זקיף. שתי שלוחות של אבן המתקדמות בקצב אִטי להדהים זו אל זו, עד להתחברות. סנטימטר אחד של אבן מתווסף כאן בחמישים שנה. כלומר, מטר של מרחב שקול לחמשת אלפים שנה, שזהו, על פי המסורת היהודית, בערך הזמן בו קיים העולם. המהירות כאן היא של קילומטר אחד ב-5,000,000 שעות, או 570 שנה. איזו סבלנות מלמד המקום הזה.

הנטיף מול הזקיף הם גילום טבעי של שעון-חול. חרוט וחרוט הפוך משיקים בנקודה אחת. מכל עבר ניבטים כאן השעונים הללו, ותקתוקם נשמע. טיף. טיף. שעוני אבן עצומים ואיטיים. מכל עבר ניבט כאן זמן מאובן. מתחת לאדמה משהו, או מישהו, עובד כל הזמן, כפי שעבודה עצומת ממדים מתרחשת כל הזמן מעל ראשינו. הטפטוף הזה; מנגנון השעון של תנועת הכוכבים, בין זה לזה פועמים הלב והשעון שלנו.

יוני 2003

רפרודוקציה

היהודי תושב מנהטן שהתעוור כשנפל ממגדל פּיזה וכתוצאה מכך ניסה להתאבד בקפיצה מגג האמפייר סטייט בילדינג, ניסיון שנכשל, סיפר לאחות שחבשה את קרסולו הנקוע כי לא יכול היה לעמוד בידיעה שלא יוכל עוד לראות את הציור "נוף טולדו" של אל גרקו, המוצג במוזיאון המטרופוליטן, ציור שאותו הלך לראות מדי בוקר במשך שלושים השנים האחרונות. האחות הרגיעה אותו בספּרה לו כי הציור "נוף טולדו" מאת אל גרקו נשדד באותו בוקר מן המוזיאון והושחת לבלי הכר. הניו יורק טיימס, שדיווח על התקרית, הוסיפה האחות, הדפיס רפרודוקציה גדולה של "נוף טולדו" בשחור-לבן בעמודו הראשון.

 

 

 

נינו של ורמר

מצית-הציורים הסִדרתי שכּונה בעיתונות ההולנדית "נינו של ורמר" טען בחקירתו הראשונית במשטרה כי שרף את כל אותם ציורים בגלל שלא תמיד הצליח, למרות מאמציו, להגיע לשלמות הציורית של סב-סב-סבו הנודע, יוהנס. במהלך המשפט התברר כי לטענת הקשר-המשפחתי של הנין, פלוני ניקולס ורמר מן העיר דלפט, אין כל בסיס. אדרבא, כתב השופט בנימוקי גזר הדין, הוכח לבית המשפט כי הנאשם הוא בן-דודו של אמן מיצג קונספטואלי ובלגי מצליח, ששינה את שם משפחתו במסגרת אחת מיצירותיו המוקדמות.

 

 

 

דיסקים

1. אוֹבּרכט / מיסה Maria Zart, טאליס סקולארס, פיטר פיליפס
2. באך / המיסה בסי מינור / מקהלת מונטוורדי, ג'ון אליוט גרדינר
3. באך / הפסנתר המושווה / גלן גולד, פסנתר
4. באך / מוסיקה לכינור סולו / יצחק פרלמן, כינור
5. בטהובן / הקונצ'רטי לפסנתר / דניאל בארנבוים, תזמורת פילהרמוניה, אוטו קלמפרר
6. היידן / רביעיות מיתרים אופ' 33 / רביעיית מוזאיק
7. היידן / רביעיות מיתרים אופ' 76 / רביעיית מוזאיק
8. היידן / שלישיות הפסנתר / שלישיית בוזאר
9. ואגנר / טנהויזר / פילהרמונית וינה, גיאורג שולטי
10. ויקטוריה / רקוויאם / מקהלת קתדרלת ווסטמינסטר, דיוויד היל
11. מהלר / סימפוניה מס' 9 / הפילהרמונית של ברלין / קלאודיו אבאדו
12. מונטוורדי / סלווה מוראלה א ספיריטואלה / קנטוס קלן, קונרד יונגהנל
13. מוצרט / הסונטות לפסנתר / מיצוקו אושידה
14. מוצרט / הקונצ'רטי לפסנתר / אנדרש שיף, הקמרטה של המוצרטאום, שנדור וג
15. סאטי / מוסיקה מוקדמת לפסנתר / ריינברט דה לב
16. פייר דה לה רו / מיסה "הגבר החמוש" / אנסמבל קלמן ז'נקן, דומיניק ויס
17. פלסטרינה / מבחר מיסות / טאליס סקולארס, פיטר פיליפס
18. שוברט / מסע חורף / מיכאל שופּר, אנדראס שטייר
19. שוברט / סונטה ד' 960 / סטיבן קובצ'ביץ', פסנתר
20. שוברט / שירת הברבור / דיטריך פישר-דיסקאו ואלפרד ברנדל
21. שומאן / הסימפוניות / פילהרמונית ברלין, הרברט פון קאריין (או ג'יימס לוויין)
22. שוסטקוביץ' / 24 פרלודים ופוגות / קית' ג'ארט, פסנתר
23. שוסטקוביץ' / רביעיית מיתרים מס' 15 / רביעיית סנט פטרסבורג
24. שופן / 24 פרלודים לפסנתר / מרתה ארחריץ'
25. שופן / הנוקטורנים / ארתור רובינשטיין, פסנתר

ספטמבר, שלושה פרקים מאלגיה

 

תצלום: ד"ב

 

~

תַּדְהֵמָת עָרֵי תַּיָּרִים בְּרֵאשִׁית הַחֹרֶף
"סֶפְּטֶמְבֶּר", "אוֹקְטוֹבֶּר" – כָּאן מִלִּים לֹא נוֹחוֹת
יִתְקַבְּלוּ כִּגְזַר-דִּין שֶׁהֻצְמָד אֶל הַקִּיר (אֶל הַגַּב)
נְטוּשׁוֹת כָּמוּבַן תַּדְהֵמָת הַנְּטִישָׁה
שֵׁמוֹת כְּמוֹ גָבִּיצֶ'ה, צֶל אַם זֶה, לִיל סוּר מֶר
רַק בָּא פְּרוֹפֶסוֹר חֹרֶף בְּמִשְׁקפיו אוֹזְנָיו הַשְׂעִירוֹת הַסְוֵדֶר שֶׁסָּרְגָה אִמוֹ
מָתַי קָשֶׁה לוֹמַר אוּלַי הַמֵּאָה ה-15 הוּא מִתְבַּדֵּחַ אוּלַי בָּרֵנֵסַנְס הַצְּחוֹק דּוֹעֵך
הַשְּׁעַרִים נִּסְגָּרִים תְּרִיסי הָעִיר מוּרָדִים בְּקוֹל קִרְקוּשׁ הַקֹּר מִתְדַּפֵּק לֹא
מִתְדַּפֵּק חוֹלֵץ נַעַלַיִם בְּתוֹכְכֵי הַבַּיִת מִתְמָתֵחַ כְּבָר בָּרוּר הוּא כָּאן הוּא כָּאן הוּא כָּאן וְיִשָּׁאֵר
בָּעִיר מוֹכְרֵי הַגְּלִידָה סוֹבֵבִים
בָּרְחוֹבוֹת מַגִּישִׁים גְּבִיעִים אֶל הַתְחָלוֹת שֶׁל שֶׁלֶג הָאֲגַם קָפָא עוֹד טֶרֶם שֶׁקָּפָא
סְפִינוֹת שַׁעֲשׁוּעִים רֵיקוֹת הוֹלְכוֹת מִסַפְסָלֵי הָעֵץ שׁוֹאֲלִים אוֹתָנוּ גֶּרְמַנִית
תַּיָּרִים אִיטַלְקִים קִווּ כְּמוֹתֶנוּ לִמְצֹא "מַשֶּׁהוּ אַחֵר" לָשׁ
ֶבֶת וְלִכְתֹּב

שִׁירָה בַּסִּגְנוֹן הַיָּשָׁן בָּתִּים מְשֻׁלָּשִׁים הִוַּדְעוּת חֲטוּפָה חָרוּזָה בְּשׁוּרַת הַסִּיּוּם
בִּמְקוֹם זֶה מוֹלִיכִים אוֹתָם בְּמַעְגָּלִים סְבִיב הָאֲגַם מַצְבִּיעִים אֶל הַגְרוֹסְגְלוֹקְנֶר מְנִיעִים קְצוֹת
אֶצְבַּעוֹת כְּמוֹ לוֹמַר בְּאִיטַלְקִית "לֹא בְּדִיּוּק… אֵיךְ לוֹמַר זֹאת בִּשְׂפָתְכֶם… אוֹךְ…"
כִּפְתִיתֵי שֶׁלֶג מַבְטִּיחִים מָחָר יִהְיֶה קַר יוֹתֵר אֲבָל
הָעֲנָנִים יִסעוּ מִכָּאן צָפוֹנָה וְהֶהָרִים יִתְבַּהרוּ
עַל חוֹף הַיָּם הַאָדְרִיאָטִי נוֹכַח אֶרֶץ דִּמְיוֹנִית שֶׁשֵּׁם לָהּ יוּגוּסְלָבְיָה
גָבִּיצֶ'ה מָרֶה גָבִּיצֶ'ה הָרֵנֵסַנְס
בְּגָבֵּנוּ לְנֶגְדֶנוּ הַיָּם שֶׁטֶּרֶם נִתָּנָה לוֹ תְּקוּפָה בָּרֶצֶף שֶׁל תּוֹלְדוֹת הָאָמָּנוּת
צַיָּרִים מְצַיְּרִים עֲדַיִן אֶת הַיָּם הֲרֵי לָכֶם עֻבְדָּה לַחֲשֹׁב בָּהּ אֲרֻכּוֹת
תַּיָּרִים אוֹסְטְרִים שֶׁכָּסְפָּם אָזַל מִשְׂתָרְעִים עַל הַחוֹף הַאָדְרִיאָטִי מְדָּמִים לִרְאוֹת מוּלָם
מַה שֶׁנּוֹתָר מִן הַמַּמְלָכָה הַמְּפֹרֶקֶת סֶרְבִּים קְרוֹאָטִים יֵשׁ עָתִיד לִשְׁחִיטַת הָעַמִים לַזְּוָעָה
כָּאן מִכָּל מָקוֹם שָׁקֵט וְקַר כְּלוֹמַר לְעֵת עַתָּה
אוֹקְטוֹבֶּר בָּחוֹף הַמִּזְרָחִי שֶׁל אִיטָלְיָה לֹא ג'וֹטוֹ לֹא פִּיֶרוֹ לֹא אָמָּנוּת הָרֵנֵסַנְס לֹא
פְּסליו שֶׁל דּוֹנָטֶלוֹ הַמִּלָּה קָנָלֶטוֹ נְעוּצָה רְחוֹקָה בִּתְעָלוֹת הַצָּפוֹן הַגַּלֶּרְיָה הַיְּחִידָה
לְצִיּוּר סְגוּרָה מֵאָז 87'
תּוֹשָׁבִים מְגִיחִים יֵשׁ בָּעִיר תֵּבַת דֹּאַר אַחַת יוֹם הָאִסוּף יוֹם רִאשׁוֹן הָרִאשׁוֹן בְּכָל חֹדֶשׁ
הוֹ הַזְּמַן בּוֹ גְּלוּיָה מִגָבִּיצֶ'ה כְּבָר עָזְבָה אֶת הַיָּד אַךְ עֲדַיִן לֹא בָּאָה אֶל יָד הַמְּצַפֶּה לָהּ
הַמִּכְתָּבִים כְּבָר נִשְׁלְחוּ אַךְ תְּשׁוּבָה לֹא הִגִּיעָה
רַק רְצוּעַת הַחוֹף הַזּוֹ הָהַר מִגְדָּל-הַמַּצִּיל שֶׁאֶפְשָׁר לְטַפֵּס וּלְהַרְהֵר בּוֹ כִּמְשׁוֹרֵר רוֹמַנְטִי
כְּאֵלֶּה שֶׁנָּהוּג לָתֵת עַל עֲטִיפוֹת הדִיסְקִים שֶׁל הַמוּסִיקָה שֶׁל בְּרַהְמְס אוֹ שׁוּבֶּרְט מַלְחִינֵי הַסְּתָו
מִי יְנַגֵּן אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּצֶל-אַם-זֶה הָעִיר שֶׁלְמוּלָה אֲגַם בְּמָלוֹן הֶרצוֹג מִתְאַכְסֵן עַל פִּי שְׁמוּעָה
דֻּכָּס ושַׂר הַמַּיִם שֶׁל וָדוּז בַּמִּזְו
ָדָה אֲלְפֵי כְּתָרִים זָהָב לִשְׁפֹּך פֹּה
בַּקָּזִינוֹ
לֹא אָמָּנוּת אֶלָּא הַחוֹל הָרָטֹב הַשָּׁמַיִם הַיּוֹצְרִים אֶת הַמַּלְבֵּן שֶׁל אוֹקְטוֹבֶּר בְּאִיטַלְיָה
הרִפְיוֹן שְׁאֵלוֹת הַיְּלָדִים עַל אוֹדוֹת אֱלֹהִים עוֹנִים לָהֶם אִם עוֹנִים בִּתְנוּעַת יָד קַלָה
פְּסַנְתְּרָנִים בָּרְחוֹב מִתְחַזִּים לִפְסַנְתְּרָנִים שֶׁשְׁמָם אָרָאוּ אוֹ הוֹרוֹבִיץ
מַצִּיעִים בְּטוּרְקִית תַּקְלִיטוֹרִים צְרוּבִים לִמְכִירָה בָּחֲצִי יוּרוֹ שְׁלֹשָׁה תְּמוּרַת מַטְבֵּעַ שֶׁל 1
"וְאֶת הַפַנְטַסְיָה שֶׁל שׁוּמָאן הִקְלַטְתִּי כְּאָשֵׁר עוֹד הָיְתָה תְּהִלָּתִי כָּאן רַבָּה, זֶה הָיָה… אָה, בְּיוּלִי"
וְהוּא מוֹנֶה אֶת הַשָּׁנִים עַל אֶצְבַּעוֹת מְטוּפָּחוֹת בְּעוֹד אַתֶּם הוֹלְכִים מִשָּׁם
מָקוֹם כָּזֶה קָשֶׁה לִתְעוֹת בּוֹ אַךְ אַתֶּם תּוֹעִים וְהִנֵּה מִתְבּרר הֲרֵי זֶה כְּבָר הַחֶדֶר
כָּאן יְשֵׁנִים לֹא בְּשָׁעוֹת אֶלָּא בְּקִילוֹמֶטְרִים חַדְרָנִיוֹת מְרַחֲפוֹת עַל קְצוֹת הָאֶצְבַּעוֹת אוֹרְחֵינוּ
יְקָרִים לָנוּ אוֹמְרִים שֶׁבְּקוֹמַת הַקַּרְקַע יֵשׁ כַּמָּה דּוּבִּים שֶׁמְּנַהֵל גַּן-הַחַיוֹת מָסַר עַד יַחֲלֹף הַחֹרֶף
כְּלוֹמַר בְּהֲנָחָה שֶׁיַּחֲלֹף וְשׁוּב תָּאִיר הַשֶּׁמֶשׁ אֶת הַסַּפְסָלִים בַּ- gardenהָאַנְגְלִי שֶבְּגָבִּיצֶ'ה
בְּתוֹךְ סְנִיפֵי הָאֹכֶל הַמַּהִיר מֶקְדוֹנָלְדְס פִּיצוֹת מֶקְסִיקוֹ הֶחָדָשָׁה נְיוּ-אָמְשְׂטֶרְדָם בֶּרְלִין הַמֻּעְתֶקֶת
צוֹנְחִים אֶל סַפְסָלִים חוֹשְׁבִים שׁוּב עַל הַבַּיִת מִי יוֹדֵעַ מַה קָרָה לְכָל הַנִּשְׁאָרִים מֵאָחוֹרֵינוּ
בִּקְצֶה הַגַּן אָנוּ רוֹאִים מֵעֵין מַלְאָךְ יוֹשֵׁב וּמְדַבֵּר אֶל בִּרְזִיָּה לְצַד בֵּית-כְּנֶסֶת


 

תצלום: יורם קופרמינץ

 

 

~

 

חוֹף קָאבוּר, נוֹרְמָנְדִי. שְׁלוּלִיוֹת אוֹר שֶׁמֵעַל קַו הַחוֹף

בָּהֶן עוֹמְדִים וּמַחֲזִיקִים

כַּדּוּר מִשְׂחָק. בַּשְּׂדֵרָה הָאַנְגְּלִית כְּבָר בּוֹדְקִים מִטְרִיּוֹת

פּוֹתְחִים וְסוֹגְרִים, מַחְלִיקִים עַל הַיְּרִיעָה.

סוֹכְנִים בֶּלְגִים עוֹבְרִים כָּאן בִּמְעוּפָם צָפוֹנָה. מִישֶׁהוּ מַבְחִין בְּעָנָן וְנִשְׁכָּב עַל הַחוֹל.

טִפּוֹת מַיִם מִן הַמִּטְרִיּוֹת הַנִּפְתָחוֹת מַהֵר מִדַּי. הַגְּבֶרֶת הַזְּקֵנָה

צוֹחֶקֶת, גַּם הַשָּׁנָה הִקְדִּים הַחֹרֶף לְהַגִּיעַ אֶל קָאבוּר. טִפּוֹת

הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה אוּלַי? הִיא אֵינָהּ מַשְׁגִּיחָה בַּהֶבְדֵּל.

הַיּוֹם סוֹגְרִים אֶת מוֹעֲדוֹן הָבְּרִידְג'. הַקָּזִינוֹ יַמְתִין לְאַחֲרוֹנֵי הַמְּהַמְּרִים. הַקָּזִינוֹ מַרְוִיחַ אוֹתָנוּ

תָּמִיד. נַמְתִין עַד יַעֲבֹר הַקֹּר הַזֶּה אֲשֶׁר אֵינוֹ יָפֶה לִקְלָפֵינוּ. אֲסִימוֹנֵי הַהִמּוּרִים מִצְטַנְפִים עַל הַבַּד.

כְּבָר רָאִינוּ חוֹלֵף אֶת הַכֹּל. לֹא רָאִינוּ דָּבָר. הִפְסַדְנוּ בְּקַלּוּת

אֶת כֹּל אֲשֶׁר הֻקְצָה לָנוּ לְמַטָּרָה אַחַת וִיחִידָה.

אָנוּ יוֹרְדִים בַּחֲלִיפוֹת אֲשֶׁר הִמְתִינוּ כֹּל הַסְּתָו אֶל הַחוֹלוֹת הָקְרִירִים. חֲלוּדָת הַכִּסְאוֹת מִתַּחַת נַעֲלֵינוּ, נִיעַ הַגַּרְבַּיִם בְּמַשַׁב הַיָּם, מַחְשָׁבוֹת עַל הַפְלָגָה. כָּאן צֻלַּם הַסֶּרֶט

"רוֹקֶמֶת הָתַּחְרָה". הֻפְנָה אֵלֵינוּ מַבָּט. מָרְסֶל עוֹבֵר עַל חֻלְצוֹת הַטְּרִיקוֹ שֶׁל מוֹכְרֵי הַשַּׁמֶּנֶת.

קִוָּה לִמְשֹׁךְ תְּשׂוּמֶת לִבָּם שֶׁל חוֹקְרֵי הַסִּפְרוּת. אַךְ חוֹקְרֵי הַסִּפְרוּת כְּבָר חָזְרוּ אֶל הָעִיר,

פְּתְקָאוֹת בְּכִיסֵי הַמְּעִיל עִם עָלֵי הַשַּׁלֶּכֶת. בַּשָּׁנָה הַבָּאָה יָשׁוּבוּ, הַסְּפָרִים הַיְּשָׁנִים יָשׁוּבוּ לַמַּדָּף.

יָד שְׁמוּטָה אֶל הַחוֹל, הַסֵּפֶר בֵּין אֶצְבַּעוֹת מֵעַל הַשְּׂרוֹכִים. הָעוֹנָה הַמֵּתָה, לֹא בַּזְּמַן. מִסָּבִיב לֹא

שְׁקִיעָה, הֵעָלְמוּת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ. הַנְהָלַת הַמָּלוֹן תְּפַצֶה עַל הָאוֹר הַצָּהֹב בְּיַד נְדִיבָה. פוֹרְס מָז'וֹר.

הִנֵּה לְמָשָׁל, הַמֶּלְצַר יֵחָלֵק סֻכָּרִיּוֹת קָרָמֵל לַיּלָדִים הַמְּעַטִים. שֶׁזֶף סֻכָּר. הַגְּדוֹלִים יְקַבְּלוּ אִם יַרְפּוּ אֶת מִצְחָם. שְׁתֵּי חֻלְצוֹת שֶׁל מָרְסֶל בִּמְחִיר שֶׁל אַחַת. מִן הֶחָזֶה, צָמוּד קְצָת מִדַּי אֶל הָעוֹר, הוּא מַבִּיט אֶל הַיָּם, מַמְשִׁיךְ לְהַבִּיט גַּם כְּשֶׁאָנוּ נֶעֱצָמִים כְּבָר, אֶצְבַּעוֹת רָפוֹת עַל פִּתְחֵי נַעֲלַיִם.


~

 

 

תצלום: ד"ב

 

גשם ראשון של ספטמבר תופס אותנו מול המזח בסכוונינגן, האג. פקחנו עיניים מצהוב אל אפור. בחלונות הזכוכית משתקפות ידי הפסנתרן. בזמנים אחרים הוא היה אולי בטהובן. כן… בשעה חמש יעלה הירח, מכריזה מגדת העתידות מעיתונה הישן. "מאחר וכבר אמצע החודש –" היא אינה מוצאת לה מילים נכונות. טיפות גשם נובטות. "להמשיך לאכול", מוחא-כף רב המלצרים. בחיפזון מתקינים את המרק. מסלקים את הגלידה. הפסנתרן חוזר למקומו. ינגן נא דבר-מה ההולם את הסתיו, מפצירים. מניחים לו שטרות תחת פרוטומת הגבס. סונטה של שוברט, מובן. אנו יושבים סביבו ומביטים בתווים. ידיו נתונות בכיסים. "בִּזמנים אחרים הייתי אולי –". מי יודע מה קרה לכל הנשארים מאחורינו. בדממה אנו עוקבים אחרי התווים. למנוד ראשנו הוא הופך את הדף. קרן אור מבעד לעננים רשומה בשולי הפרטיטורה. המרק, מהביל, מרחף מכיווּן המטבח. התנצלות הטבח הראשי. הקדמה שכזו, איך יכול היה לצפות. עוזרי הטבח ניגשים אל הים, משליכים לגלים מנת-מרק. "וזוהי רק ההתחלה", לוחשת מגדת העתידות אל העיתון הישן. סוכן בלגי נכנס ומבשר: "הוא כבר כאן". הסתיו יגלה מה קיבל הים ומה דחה. ציירים נחפזים להמיר בחנות את סולם הצבעים. שלושה אפורים יינתנו תמורת שפופרת אדום. הצבעים נמסרים. הסוכן הבלגי מנער את נוצותיו. על המזוודה שעל הפסנתר מדבּקה של ספטמבר.