אחד המקומות האהובים עלי ביותר הוא מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית אשר בחיפה. למרות המרחק אני מנסה לעלות על הרכבת להגיע לשם מעת לעת. מעולם לא הצטערתי. כדאי מאוד להגיע לשם עד סוף החודש, וזאת בגלל שתי תערוכות בעיקר: אחת של פסלוני נטסוקה, ואחת של ציורי נוף (לצד כמה פריטים נפלאים – קערות תה ופסלונים – בתצוגת הקבע).
המוזיאון קטן, ויש בו שתי קומות (רק בתחתונה יש מוצגים כרגע), אבל אפשר לשהות בו שעות ארוכות. הממדים מטעים את הצופה המערבי, שרגיל לממדים פיזיים גרנדיוזיים של חללי תצוגה (כנסיות, מוזיאונים, ארמונות) ובהתאמה ליצירות אמנות גדולות ממדים. במוזיאון טיקוטין אין ציורים או פסלים גדולים במיוחד, ולכן בחדר קטן אפשר להציג כמה עשרות פסלוני נטסוקה (אלו פסלונים שבמקורם היוו מעין משקולת שנקשרה כנגד קופסאות לטבק או לשימושים אחרים על אבנט הקימונו, ומשהלך השימוש בקימונו ונעלם, הפכו הפסלונים מפריט המוגדר כ"עיצוב" לסוגה אמנותית).
למעשה, החלל הקטן של תערוכת "אנשי הנטסוקה" מקביל לכנסייה גדולת ממדים או למוזיאון שלם, נגיד לכל המסדרון של האופיצי בפירנצה על פסליו. אבל גודלם הזעיר של המוצגים (כ-3 ס"מ כל אחד) אינו מצריך חלל גדול. הוא כן דורש עיון ותשומת לב, כמו בפסלים הגדולים ואף יותר מהם. לא רק מבט נדרש, אלא רכינה ועיון מדוקדק. מה שברור הוא שהיפנים הצליחו לתפוס הבעה, עוצמה והומור בדמויות הקטנטנות לא פחות מאשר פסלים קולוסאליים של אמנות אירופה, ומי יודע אם לא יותר מהם. אלא שהממדים הזעירים משנים לגמרי את ההתבוננות. אין כאן את תחושת עבודת האלילים המגמדת שיש מול פסל כמו "דוד" של מיקלאנג'לו על ארבעת המטרים שלו או את תרועת הטרומבונים של כמה מפסליו של רודן. הכול מאוד אנושי, מכיוון שהוא קטן כל כך. יש כאן דמות צועקת המחזיקה מסכה מחייכת מאחורי גבה, והופכת כך ליצור דו פרצופי, או קוף זעיר ומדהים מאת טומוקאזו (סוף המאה ה-18, הקוף הוא חלק מתצוגת הקבע), שהבעתו, כנראה ברגע של פליית פרעוש מן הרגל, היא הדבר החכם והנאור ביותר שראיתי זה שנים באמנות; או צמד מופלא של סיני וכלבו, היושב על השׂק של הסיני, ושניהם קצת מגוחכים וחגיגיים (הסיני מרים את רגלו הימנית ואוחז במניפה והכלב מרים קצת את האף: מזמן לא צחקתם כך מול אמנות, באחריות). יש כאן בונה-עגלות רכון על גלגל שהוא בונה, ובונה חביות בתוך החבית; לוכד נחשים מציץ לסל הנחשים כשאחד הנחשים חומק מן המכסה ומתקרב אליו, מסז'יסט עיוור תוקע מרפק בלקוח שלו; ועוד ועוד. באמת, פסלונים רבים חוקרים/מציגים את האופן שבו שני דברים עובדים כשלמות אחת, למשל בעל מלאכה וחומר העבודה, או מוסיקאי וכלי הנגינה שלו. איך ה"מכשיר" והמפעיל שלו אינם סתם 1+1, אלא אחדות. כל זה במלאכת מחשבת מיניאטורית מעוררת השתאות – הביטו ככל שתוכלו באצבעותיו של הקוף, בציפורניו, בשיערו, הכול במקשה אחת של שנהב בגודל חצי ביצה. שילוב של וירטואוזיות גמורה עם צניעות זערורית.
תערוכת הנופים נחלקת להדפסים צבעוניים (בעיקר של הירושיגה) ולציורי דיו. לא מפתיע, שדווקא ההדפסים השפיעו על אמנות המערב (למשל על וויסלר ומאנה) לקראת סוף המאה ה-19, למרות שמבחינת היפנים, ולא קשה להבין למה, מעמדם ביחס לציורי המכחול והדיו היה נחות. הצד המשותף לנטסוקה ולציורי הנוף הוא איזו הכרה נכוחה בדבר מקומו של האדם בטבע וביצירה האמנותית. האדם מצויר באותה דיו שההרים והעצים מצוירים בה, אבל הוא תמיד קטן ביחס אליהם, ויש להודות שזה משכנע אותי בהרבה מאשר כל אותם דיוקנאות של הציור המערבי שחוסמים את הנוף, שמשמש להם רקע (כמו ה"מונה ליזה", למשל).
מול ציורים אלו אתה מבין מובן אחר של "מימזיס" באמנות: לא לחקות את האובייקטים שבטבע, אלא לחקות את הטבע בעצם מעשה הציור, כלומר, מי שהופך דומה לטבע הוא האמן, ולא הציור. ברור לגמרי שכמה מן העצים כאן צוירו מתוך הבנה של מה זה להיות עץ, מתוך מקצב של עץ ברוח, למרות שהם אינם נראים "כמו" עצים מבחינה מימטית.
הציורים האלו בונים גובה בכמה רמות. בייצוג עומק פרספקטיבי של נוף, מהר מאוד הפרטים הופכים להיות זעירים וממילא הקשר ביניהם הופך להיות לקשה לארגון ולתפיסה. ואילו כאן, מכיוון שהמהלך מתרחש על פני הנייר, מלמטה למעלה (עם ממד עומק פחות דרמטי), נשמרת המלאות התמונתית והריתמוס בלי ללכת לאיבוד. יש משהו משקיט מאוד בפרופורציה האנכית הזו, הנגללת לנגד העיניים (הנייר או המשי מודבקים על מגילה), וכלל לא תחושת אימה או שגב "מפחיד". אפשר ממש לחוש את התרוממות הגוף והרוח יחד עם התנועה האנכית של הנייר. כך, למשל, בציור נוף חורפי של האטאיה יושיוּקי (סוף המאה ה-19) הולך הציור מהנהר, אל האדם, אל העץ, אל ההר, אל האוויר-והציפורים ומסתיים, כמו ברוב תמונות הנוף האלו, בריק. האמנים היפנים, בניגוד מוחלט להרבה מאוד אמנים מערביים, ידעו מה לעשות עם שטח ריק. בציורים מערביים רבים, בגלל ש"בחומר" של הציור אין את האיכות ה"ריקה", האזורים הריקים נראים פעמים רבות כמו טעות או מניירה סתמית. כאן, הריק הוא חלק אינטגרלי, הכרחי באמת, של הציור לכל אורכו ורוחבו. בציורים רבים אתה נכנס דרך איזה גשרון (מצויר), מלווה את קצב הטחות המברשת, נעצר באיזה מקום מנוחה (בית, סוכה, מצוירים), מבחין במקומות רחוקים שאין להגיע אליהם – גבוהים מדי, תלולים, מבחין בנוף המרוחק יותר, ממש כמו המטייל המדומיין בנוף, ואז יוצא לאט מהתמונה, מן הצד העליון. זו היא יציאה אל משהו שברור לך שאינו נגמר, והציור נמסך כך אל האינסוף, חורג מעצמו בקלילות ובטבעיות.
אחד הציורים המרגשים כאן הוא "נוף בליל ירח ופריחת השזיף" מאת סוזוקי שונֶן (1849-1918). איש עובר על גשרון מעל לפלג נהר קטן; מעליו ירח מלא ופריחה מלאה לא פחות של השזיף. היחס בין העיגול הירחי הבהיר ובין אינספור העיגולים הלבנים הקטנים של פרחי השזיף הוא אולי מה שראה המשורר בַּנְקוֹקוּ (נפטר 1749) כשכתב את הייקו המוות שלו:
לֵילוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל הַחֹרֶף:
פִּרְחֵי שְׁזִיף נוֹשְׁרִים וּלְבַסּוֹף –
יָרֵחַ בִּשְׁמֵי מַעֲרָב
(מתוך ספר-החובה אומרי שיר על סף המוות, בתרגום יואל הופמן, מסדה 1985, עמ' 119).
ראו, בציור, איך נקודות הפריחה של השזיף עולות אל הירח, מגביהות עוד ועוד, או שמא נאצלות ממנו ויורדות אל האדמה ואל האיש החוצה את הגשר במקלו, עומד, בדיוק כמותנו (מול הציור), בין דבר לדבר.
(נ"ב: ביציאה מהמוזיאון, כדאי ללכת ימינה על גשרון העץ החום, אבל לא לחזור לרחוב הנשיא אלא לפנות בשביל היפה שוב ימינה כחצי דקה. בסופו מחכה לכם הפתעה די מהממת).
מתחת לשולחן 
