קטגוריה: הערות

הידיעות על המשבר ב"סטימצקי", שעד לפני יום נתפסה, אצל ציבור הקוראים הפשוט, כולל כותב שורות אלה, כאימפריה של ספרים, שמכתיבה תנאים נוקשים ("63% אחוזי הנחה") למוציאים לאור ודוחקת את הלא-מסחרי אל השוליים, מזכירה לי את שירו הגדול של זביגנייב הרברט "גלגוליו של ליוויוּס" (מפולנית: דוד וינפלד, בספר "שירים", הוצאת כרמל), שנכתב כאלגוריה על האימפריה הסובייטית. בשיר נאמר, בתחילה, כי

הָאִימְפֶּרְיָה, כְּכָל הָאִימְפֶּרְיוֹת

דּוֹמֶה הָיָה כִּי תַּעֲמֹד לָנֶצַח

הקריסה של סטימצקי אינה שונה מהותית מקריסת הספרות שסטימצקי (יחד שאר מוכרי הספרים, כמובן) היתה מופקדת על שיווקה. סטימצקי (ו"צומת"), שמכרה ספרים ברבע מחיר ("ארבע במאה") נמכרת עכשיו בעצמה ברבע מחיר, מכוח אותו היגיון כלכלי ואותה שיטה. כמה אירוני, ומבהיל, הדיון במוספים הכלכליים, לפיו לא בטוח מה טוב יותר לענף, ש"ידיעות" ירכשו את "סטימצקי" או שמא "שופרסל". שתי הברירות לא נעימות, בלשון המעטה (הוצאת ידיעות ספרים היא כמובן לגיטימית לגמרי כהוצאה, אבל הבעלות האנכית שתוכפל היא בשורה לא טובה), ודבר אחד בטוח לגמרי: הספרות, השירה (כלומר הספרות שהשירה היא נשמתה או לפחות האופק שלה) לא תרוויח מזה דבר. הכול מתנהל מעל ראשה. כלומר ראשינו.

שירו של הרברט מסתיים במילים הבאות:

 

אָבִי יָדַע יָפֶה וְגַם אֲנִי יוֹדֵעַ

כִּי יוֹם אֶחָד בַּסְּפָר הָרָחוֹק

בְּלֹא אוֹתוֹת שְׁמֵימִיִּים

בְּפַּנוֹנְיָה סָרָיֶבוֹ אוֹ אוּלַי טְרֶבִּיזוֹנְד

בְּעִיר עַל שְׂפַת הַיָּם הַקַּר

אוֹ בְּעֵמֶק פַּנְשִׁיר

תִּפְרֹץ דְּלֵקָה מְקוֹמִית

*

וְהָאִימְפֶּרְיָה תִּפֹּל

 

אין בי שמחה לאיד על קריסתה של "סטימצקי", גם מפני שקריסתה היא חדשות רעות לענף הספרים שמצבו ממילא רע. אם "ספרים זה סטימצקי", ויש משהו בסיסמה הזאת במובן הפשוט ביותר (לפחות נכון לומר כי "סטימצקי זה ספרים"), הרי שהספרים קיבלו היום מכה וקריסתה מורגשת בבשר ספרים הקרובים ללבי ובבשר ספרַי, גם אם זה עוד לא ברור איך בדיוק. וגם מפני שאני נוטה, אולי מכוח חשיבה ספרותית מדי, ודרך שירו של הרברט, לחשוב על הקריסה הזאת באופן אלגורי, כלומר כמשהו שיכול לקרות בהקשרים רחבים יותר, של המדינה כולה והלאה מזה. ככה, בן לילה, כל הכוח והתקיפות נעלמים, ומתחילים לדבר על כך שהעובדים קיבלו את השי לחג כעל הישג מדהים.

 

 

רשימה בעקבות דברים שנאמרו בערב ב"סיפור פשוט" לספרה של צ'לה בניה "נעליים: אחד עשר סיפורים ארגנטינאיים", בעריכתי, הוצאת כרמל 2014.

ראשית, הנה סיפור קצר מתוך הספר, בשלמותו:

חלוק

עם הקומקום הקרמי והמגבון לתינוקות נתקענו בקופה המהירה. האיש לפנינו לבש בגדי ספורט אלגנטי ונראה נמרץ. הייתי בטוחה שתוך שניות הקופאית תתפנה אלינו. מאחורינו התאסף תור של קונים. הקופה הרגילה היתה זריזה יותר מהמהירה. קופאית נוספת קראה לנו ואמרה: "בואי, אני פותחת". שמחתי שהיא חילצה אותי מהמצוקה הרגעית. שוב לא בחרתי נכון. יחד עם בתי עקפנו את המבצעים שמאחורי הקופה בדרכנו למצילה שלנו. איש שמן עם חולצה ירקרקה חתך אותי כמו חץ נחוש והעמיד את עצמו מול הקופאית. מלמלתי בקול צרוד, "כזה ישראלי". בתי הסתכלה אלי.
נכנסנו לשוק האיכרים. הריחות מילאו את ריאותַי. הים תמך בגבינו ואנו פנינו לכיוון פארק הירקון. שתינו רצינו לדבר אך המילים נתקעו בפלונטר משותף. נפרדנו. היא, בשמלתה הכחולה, המשיכה לקראת הפגישה עם חבריה, אני המשכתי לשוטט בעיר.
מצאתי את עצמי על אבן גבירול מול חנות בגדים של נשים מבוגרות. שוב הגעתי לכאן. כעת, כשאני מנסה להיזכר בשמה של החנות, עולים כמה שמות, אבל אף אחד לא נראה לי ודאי. אופליה או ורדה, או אולי ויקטוריה? בחלון הראווה לא היה שום בגד שמצא חן בעיני. כל הדגמים שהוצגו שם לא הצליחו לעורר את תשומת-ליבי ובכל זאת נשארתי בלי תנועה, בלי יכולת לזוז משם. בכל פעם שאני יוצאת ללא מטרה לטיול ברחובותיה של תל אביב, אני מוצאת את עצמי נעמדת מול החלון הזה, נטול החן, מביטה על כל בגד. הם נראים ישנים, הצבעים דהויים, המידות גדולות, הרוב שחור-לבן, הכפתורים מפעם. הבחנתי בתריס שהתקפל וגונן על הסחורה. עדיין עמדתי שם. גם בבואנוס איירס התנהגתי כך מול חלונות ראווה של נשים מבוגרות. שתי הערים האלה מתבלבלות אצלי, לפעמים כשאני רוצה להגיד שם של אחת יוצא לי השם של האחרת. פתח קטן, דמוי דלת, נפתח בתריס ואישה נעימה הזמינה אותי להיכנס פנימה, "בואי, נמצא לך איזה בגד אלגנטי", קולה הרך עטף אותי. "שבת היום", ניסיתי להתנגד, "אשוב מחר, אני גרה קרוב". "בואי, אני צריכה רק להראות לך שמלה פרחונית חדשה, היא תהיה תפורה עלייך". היא הסתכלה ובחנה את בגדַי. התלבשתי להליכה, מכנס שחור בלוי במקצת וחולצה רחבה. "אישה יפה, אבל זה לא מספיק, מה עם הבגדים, בגד לא משקר". מדפים צפופֵי סחורה התגלו לפני. היא התקרבה למתלה השמלות והחלה להוריד אותן. "את חייבת ללבוש אך ורק שמלות". פניתי לעברה. היא נעלמה.
בהיסח-הדעת המשכתי למשש את השמלות. מתחתי את ידי ונגעתי בקולב אחד. הוא נראָה מוכר, ולא שייך למקום. פתאום הבנתי: הרי זה החלוק של אימא! איך הוא הגיע לכאן? החלוק-תכלת השנוא עלי! כתמים ישנים היו מפוזרים לאורכו ובכל אחד היה ספוג ריח הבישולים שלה, גפילטע פיש ופרפלעך, עוגת שמרים וקומישברויט, מצה-בריי וכבד קצוץ. הכפתורים, שמונה במספר, אחד לא דומה למשנהו, כל אחד יחיד במינו, כל אחד מתקופה אחרת, כמו בתל שהחפצים מתגודדים בו לערימה אקראית. אין-ספור פעמים ביקשתי ממנה שתוריד אותו, "אימא, את כל כך יפה עם השמלה הפרחונית ונעלי העקב, בבקשה, תלבשי אותם לא רק בערב חג". לאימא היו כמה חלוקים, זה היה האהוב ביותר. איתם היא הסתובבה בבית אך לא פעם הם ליוו אותה החוצה.
עוד שתי נשים נכנסו לחנות. הקשבתי במלוא תשומת-הלב. המוכרת התפנתה אליהן. הן תאומות, אך לא זהות. מיד נוצרה אווירה משפחתית, נעימה. נראה שהן נהגו לבקר בחנות לעתים קרובות. הן מדדו שמלות באותה גזרה בדיוק רק בצבעים שונים. בעוד שהאישה המלאה יותר תבעה את בגדיה בגוֹני סגול, החטובה יותר ביקשה גוני ירוק. לסגלגלה קראה המוכרת בתיה, אך אחותה התאומה קראה לה בת-שבע. היא עצמה הציגה לפני את עצמה כבטי, ואחר-כך צחקה והוסיפה, גם בשקל'ה הוא שמי. הירוקה שמה רבקה, ואחותה קראה לה רבקה'לה. היא היתה שקטה. נדף ממנה ריח מלאכי, עדין וחמקמק כלשהו. לעומתה, השנייה היתה יותר בוטה, גסה ופטפטנית, נראתה כשומרת ראש של אחותה התאומה. שמותיהן היו שמותיהן של אמי ושל אחותה התאומה, זו שמעולם לא פגשתי. אימא, בלבוש של אישה אלגנטית, פנתה אלי. היא לא זיהתה אותי. "מתאימה לך השמלה הפרחונית הזו", אמרה לי. "איך קוראים לך?".
הנשים בחנות המשיכו למדוד שמלות. "תנסי את הכחולה", אמרה המוכרת בניגון יֶקי כבד. האחות הושיטה יד אל החלוק.

 

להמשיך לקרוא מדפים צפופי סחורה (שתי רשימות על "נעליים" של צ'לה בניה)

אני מדווח בהכנעה על ארבעה אירועים בזמן הקרוב. אני מתנצל על הריכוז הגבוה, אבל אילוצי המקומות והזמנים גרמו. שתפו ובואו למה שמתאים.

1. ביום שני הקרוב, 24.3.14, בשעה 20:00 בתולעת ספרים, מזא"ה 7 תל אביב, שיחה על הספר "תמונות של בשר". שמות המשתתפים – במודעה:

2. אפרופו, בחודש הבא ביום שני, 7.4.14, ב-19:00, בבית האמנים בירושלים, אדבר על הספר עם הרחבות לתמונות שלא נידונו בו – דברים שאספתי בארה"ב בחודשים האחרונים אחרי שהספר כבר היה סגור. למשל זה, רצפת מוזיאיקה רומאית מהמאה השישית לספירה, שנמצאה באנטיוכיה והובאה למוזיאון בווסטר (Worcester), מסצ'וסטס, עיר שהיתה ביתי בסתיו האחרון.

3. ביום שישי בשבוע הבא, 28.3.14, ב-12:30, ב"בר קיימא", המשביר 22, פלורנטין תל אביב, ערב לחוברת הליקון 104 "למען החיים הנטבחים בכל רגע נתון". ביקשתי מאפרת בן-צור לשיר, בין היתר, את "רובין" של אמילי דיקנסון שאפרת הלחינה. והנה המודעה:

4. בשבוע הבא, 31.3.14, בשעה 19:00, ב"סיפור פשוט", השקה לספר ביכורים נהדר שערכתי להוצאת "כרמל", "נעליים: אחד עשר סיפורים ארגנטינאיים", מאת צ'לה בניה. פרטים כאן.

5. ותמונה מהיום (מָצוֹר, 2014):

חדוה הרכבי, רָאנָא, שירים 2005-2012, הקיבוץ המאוחד, 2014

יש ברשותי שלושה עותקים של רָאנָא. את הראשון קיבלתי מההוצאה שאני רשום אצלה כנראה כמבקר ספרות, זכר לימים עברו; את השני קיבלתי מ"בית ביאליק" היות שאני אמור להשתתף בערב לכבוד הספר; את השלישי קיבלתי מהמשוררת עצמה עם הקדשה. עותק אחד נתתי כבר. הראשון שיבקש יקבל את העותק השני בדואר. את השלישי אשמור לעצמי, חי נפשי.

לא הייתי מזכיר זאת אילולי יש משהו בשפע הזה שכמו נובע במישרין מהספר עצמו. כשקראתי את הספר חשבתי, אחרי כמה עמודים, על ברליוז. הסימפוניה הפנטסטית במיוחד. השפע הזה שמתחיל וממשיך וממשיך בעוצמה פנימית, דמונית לפעמים, עד שהוא הופך לאיזה יש עצמאי שכמו מכפיל את עצמו מכוח עצמו. כמו שמש שאינה זקוקה לדלק מבחוץ אלא היא עצמה הדלק והמאור. וכמו אצל ברליוז תחושת המבנה או הלכידות היא מסוג אחר, לא גיאומטרי אלא מוזיקלי. החלקים מהדהדים זה את זה ומסתובבים סביב מרכז נעדר, כמו חגורת אסטרואידים מסביב לשמש שקופה. אני משתדל לא להפליג בדימויים. מה שאני מנסה לומר כאן הוא שהשירים עוסקים בדמות מרכזית אחת ופונים אליה, אבל הדמות הזאת נותרת שקופה וחסרה וחידתית ככל שקוראים עוד ועוד בספר. בלעדיה לא היו השירים נכתבים (גם השירים שבהם שְמה לא נזכר), אבל היא עצמה נסתרת שם במרכז. מכאן הממד הדתי של הספר: הפּנייה רבת העוצמה אל מישהו שהוא חשוב לגמרי – ונסתר לגמרי, בעת ובעונה אחת. מין קריאה גדולה אל הפתוח. אני מנסה לומר אולי שהספר הזה, ה"נָא" שלו, הוא ביסודו של דבר ספר תפילה ותחנונים. מין כתב-קודש יחיד של משהו מעין דת פרטית שכרגע יש לה מאמינה אחת (חדוה הרכבי), ותנ"ך שזה מקרוב נדפס.

הספר עולה לעוצמה מרבית עוד לפני השיר הראשון. כמו בסידור תפילה שכבר ריח הכריכה וְצִבְעָהּ והגופנים העתיקים מביאך אל סף בית המדרש. ראשית, הכותרת "רָאנָא". מה זה? שם פרטי? בעברית או בערבית? האם זה השֵם התמים "רנה" ששונתה צורתו? ואם כן, מה עושות שתי ה-א' לרינה שמשמעו בין היתר תפילה וגם שירה) התמים של השם? אני שומע בעיקר את ה"נא", את התחינה שעולה מן השֵם החדש. ולקריאת המוטו לספר, השיר "חיית הלילה" של אבות ישורון, אני שומע את "ראנא" (R,N,A) מהדהד בצליל מילים "הנוראה בנוראותיךָ" שֶבּו.

מכל מקום, הכותרת הטעונה (שמיכאל גורדון עיצב כמעין מראָה אטוּמה מרצדת, כְּסופה) מלווה בשיר הכואב והרועם של אבות ("אל תשליכני במערומים ובברקים וברעמים…"), ואז, ואנו עדיין לפני השיר הראשון, באה כותרת השער הראשון, שהיא קריאה עצומה, מעין "שמע ישראל" גדול: "כל המציאוּת אלי". לא פחות. הרי אפשר היה, כביכול, לסיים כאן את הספר וללכת הביתה ולהישכב על המיטה ולהסתכל בתקרה עד כניסת השבת.

אם לחזור לכותרת הספר, המבנה של הספר דומה לשורת מכתבים על מישהי ואליה. העניין הוא שלא ברור מיהי המישהי הזאת ומה טיבה. השירים מדברים שוב ושוב אל אותה "ראנא", בעשרות שירים (לפעמים בלי להכירה בשמה המפורש). אבל ריבוי הפניות לא מחדד ומבצר איזו דמות ברורה של זו שמדברים אליה ועליה, אלא להיפך, מפרק אותה לגורמים שונים, ובסופו של דבר הופך את ראנא למי שאין לה דמות הגוף, לאישיות שהיא רחבה ומורכבת מכדי להיכלא באיזו מסגרת ביוגרפית. לפעמים ראנא היא מי שאפשר לחבק אותה בדמעות (שיר 6), לפעמים היא דמות חלום (7), לפעמים היא לובשת את דמותה של "חית הלילה" עצמה (10), ודווקא בכך נחשפת מהותה יותר מבשירים אחרים; לפעמים היא שתיקה מוחלטת (12), לפעמים היא "קול מנוסֶה, מאופּק, צלול כמו ים זך, על בקבוקים ריקים" (12, בהמשך), ולפעמים היא הופכת לכלבת-חלל, כלומר לחיית-לילה (133). זה ספר עם הרבה קול, אבל בלי שום רעש.

"אני זוכרת ציפור שנרדמה בצד של החושך" (22). אם אפשר, אניח ליד הפסוק הזה את שֵם מבחר השירים של חדוה, "ציפור שבפנים עומדת בחוץ". ולא ברור אם ראנא בפנים או בחוץ. היא מוגדרת, אולי, על ידי הימצאותה מעבר לחלוקה הזאת. "הדמות האחרת זאת הדמות". זו חדוה מדברת אל ראנא, אבל אולי זאת ראנא מדברת לעצמה, דרך חדוה, בספר. זה לא משנה. יש איזה קול שמדבר כאן. שמתחנן "עני לי". האם המשוררת מבקשת מענה? האם המענה מבוקש ממנה, על ידי קול המדבר אליה מעברה השני של דלת-הדף?

כמו המוזיקה, הקולות בספר הזה, מקהלה שהיא גם קול אחד בלבד (כמו קולות כל הזמרים המצויים בראשו של ברליוז: "הָעַיִן הַדּוֹמַעַת הִיא הַרְבֵּה כְּלֵי נְגִינָה", 151) עומדים, עצמאיים, מין יקום, או גלקסיה. את הספר הזה כדאי לנסות לקרוא בקול, ואי אפשר לעשות זאת מבלי לאבד את הקול. אך מי שיעשה זאת, ולוּ באופן חלקי, ייצא מצדו השני רטוב כולו, כמי שטובל בעומק. עמ' 110: "נִזְכַּרְתִּי בִּמְצוּלַת הַיָּם צָפָה עַל שֻׁלְחָן הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי". זה ספר שיובש דפיו אינו אלא למראית עין. זהו חוף ים שאין בו מציל, ונכנסים למים כי יודעים שהם-הם ההצלה.

לקראת "חוק הספרים" הצפוי להיכנס לתוקף בפברואר מתגבר מאבק כיפוף הידיים בין הרשתות הגדולות ובין הוצאות הספרים על ההנחה שבה יימכרו הספרים מההוצאה לחנות. סטימצקי דורשת 63% הנחה, כלומר לשלם רק 37% ממחיר הספר להוצאה. בעבר היה אחוז ההנחה כמעט 80%. רק לשם הבהרה, כשאתה לוקח למישהו את הסחורה שלו ב-100% הנחה קוראים לזה שוד וזו נחשבת עבירה פלילית. יש עוד כברת דרך עד למצב הפלילי, אבל אי אפשר לומר שלא נעשתה התקדמות יפה. לא שתמורת הנחה עצומה זאת מתחייבות הרשתות לשרת את הספרים באופן יוצא דופן. הן נותנות את המינימום.

אני תוהה אם יש עוד ענף במשק הישראלי שבו תנאים משפילים כאלה מוכתבים ליצרנים. חוק הספרים, מתברר, סתם חור בגודל מטבע אבל הניח פרצה בגודל שטר. מחירי הספרים אכן יוקפאו לתקופה מסוימת, אבל הבעיה המערכתית נותרה בעינה. מן היושר לציין שגם הוצאות הספרים אינן "צדיקות", אם כי בהשוואה לרשתות הספרים הלוחצות אותן הן נראות ככאלה. גם הן משלמות לסופרים סכומים נמוכים מדי, וההישג של החוק לפיו תמלוגי המינימום יהיו 8% אינו מספק לדעתי, או שהוא מספק בבחינת "שכר מינימום". עד כדי כך הגיעו הדברים, שסדר גודל של 12%-15% תמלוגים מהמחיר הקטלוגי של הספר נחשב כיום נדיב.

כשאני שומע על הקרב בין רשתות הספרים למו"לים הגדולים (למעשה יש מעט מאוד מו"לים קטנים בישראל היום) אני נזכר בקרב ענקי ההר ב"הוביט". שני ענקים משליכים זה על זה אבנים גדולות. באמצע, כמו בכל מלחמה, כלואים הגמדים. הגמדים הם החשובים ביותר, זה הסיפור שלהם, אבל את הענקים זה לא מעניין.

אולי צריך לומר את המובן מאליו: הסופר (ובמקרה של תרגום – המתרגם) אחראי, אם אפשר לכמת את זה, ל-90% לפחות מהספר. בספר שהסופר (בהנחה שהוא סופר באמת) סיים את העבודה עליו כבר יש כמעט הכול. אם הספר הוא בניין, הרי שהסופר עשה את הארכיטקטורה, את השלד, את האינסטלציה, את החשמל, את הקרמיקה, את המטבח וכו'. כל השאר – ההוצאה והחנויות – עושים פיניש, ניקיון, משיגים טופס 4, רושמים את הנכס בטאבו ופותחים דירה לדוגמה לשיווק. תארו לעצמכם קבלן, שגם אחראי לארכיטקטורה, שהיה מקבל 8-10% מפרויקט בניה, בעוד קבלן הפיניש והניקיון ועורך-הדין היו חולקים ביתר ה-90%. זה המצב בשוק הספרים הישראלי.

ודאי: צריך (לרוב) לערוך, צריך להכין לדפוס, צריך להדפיס, וצריך לשלוח לחנות בטנדר ולעשות יחסי ציבור. צריך גם למכור בחנות. ועדיין, כל הפעולות האלו, מעריכה ועד המכירה, הן פעולות נלוות ומשניות ל"מוצר" שהוא כבר כמעט מוכן על שולחן הכתיבה.

יוצא שמי שמייצר 90% מהמוצר מקבל פחות מ-10% מהתמורה. זהו מצב של ניצול ושל עוול. הצעת החוק של ח"כ ניצן הורביץ להגביל את אחוז ההנחה של הרשתות ל-40%, אם תתקבל – והיא לא תתקבל כנראה – היא התקדמות, אבל עדיין, לפי הצעה מרחיקת לכת זאת, רשת החנויות תרוויח פי חמישה יותר ממני ככותב (כאמור, האחוז הנדרש כיום [63%] מקנה לרשת פי שמונה מהסופר, ובעבר – פי עשרה!).

אני יכול רק להעיד על הרגשתי הפרטית – אני מתקשה כבר שנים לחצות את סף חנויות הספרים של הרשתות הגדולות. אין מקומות רבים בעיר שאני לא נכנס אליהם מתוך רתיעה. זה אפילו לא עניין של עיקרון. הרי הכתיבה נועדה, בין יתר עניינים, ליצור משהו ששונה ממציאות זו של ענקי הרים המטיחים זה בזה סלעים. היא נועדה לתת גם לגמד מקום בעולם. בחנויות הספרים של הרשתות אני מרגיש כאורח בסלון של אחד הענקים האלה. הוא לא רואה אותי וממילא הוא רומס אותי. הניכור בין שני קצוות פס הייצור – שולחן הכתיבה מכאן ומדף הספרים בחנות שברשת מכאן – הוא עצום.

כשאני שומע על עוד אפיזודה מקרבות הענקים, התגובה הראשונית שלי, שאולי היא היסטרית אך היא בכל זאת התגובה, היא מיאוס ורצון עז לחדול מכל מה שקשור בספרות ובספרים חדשים. פשוט לא לשמוע את המילה "ספר" במובן של העשייה העכשווית. לפנות אל הספרים הישנים. לכתוב – כן. לפרסם ולהדפיס בדרך המקובלת, כשהסלעים מוטחים מכל עבר – לא בטוח. יש לי חוזה אחד לספר עיון שעומד לצאת בקרוב. על החוזה הבא לא אמהר לחתום. 63% הנחה (או כל אחוז מופקע, לצורך העניין) מִסֵּפֶר לא קיים, כלומר מאפס – זה אפס, וזה לפחות משהו שאני יכול לקבוע.

אני נמצא בעיצומה של קריאת הספר הכביר הזה, קריאת חובה, כמו שכתוב על כריכתו, במעשה תרגום (משה רון, מצרפתית) שהיה ודאי קשה מאוד, וכדרכם של מעשי תרגום גדולים יוצר נוסח עברי חדש, אפשרות חדשה של כתיבה בעברית. אפשר לדמות את הספר הזה, מעבר לכל המתואר בו, לזעקה אחת. כאילו אם נתרחק מהמוזיקה הספציפית נשמע מין "לאאאא" מתמשך. אבל בלי להגיד לא במפורש, רק על ידי התיאור, כלומר על ידי ההראיה הישירה הווירטואוזית. המדהים בספר הזה הוא שהזעקה היא רב-זמנית. הוא מונולוג של מעין מרגל, שנוסע כדי למכור סודות ב-300,000$, סודות על סוחרי נשק, חיילי מיליציה, מרגלים אחרים. הוא עצמו לא איזה צדיק אלא אדם שבא מתוך הטינופת. רב הזמניות של הזעקה משמעה שהוא עובר במרחב של איטליה ברכבת אבל גם נוסע במעלית בַּזְּמַן, למעלה ולמטה ובעיקר באלכסונים מרהיבים, וכך הופכת ההיסטוריה הרצחנית של "האזור", המזרח התיכון, הבלקן, אגן הים התיכון, אירופה, להתרחשות אחת בהווה שאינו נגמר. מישהו מאמין שם שהלבנונים הם הפניקים, וזה ההיגיון של הספר בתמצית. שלדי פיליו של חניבעל קבורים מתחת לרגלי חיילי נפוליאון, סרוונטס כחייל יורה בטורקים כשהמספר שותה כוס יין. מין ערימה של הכול, על ראש (או: מראש) של איש אחד, והקורא מוכנס לזה. זה כמו ספריית היסטוריה של אסונות ופשעים שהתמוטטה ברעידת אדמה, והספר הוא תנועת ההתמוטטות הזאת. הולנדי נאצי שנכלא בכלא בקהיר ושוכן בדירה של יהודים שגורשו מקהיר הוא דוגמה טובה לתנועה של הספר, שמקריסה (מלשון קריסה) מקומות וזמנים למין שקשוקה מצמררת וכתובה להפליא של ההיסטוריה של המרחב היחסית-קרוב לנו. יש הספר "מלחמה ומלחמה" של לסלו קרסנהורקאי, וזו היתה יכולה להיות גם הכותרת לספר הזה. אחרי שאתה קורא כמה עשרות עמודים של אנאר אתה נמלא כזאת עוינות לאלימות (אבל עוינות שמאוזנת על ידי כוח סיפורי קליל, דוהר ומענג), שהדבר האחרון שאתה רוצה לשמוע עליו הוא מלחמה או מבצע צבאי או משהו מעין זה. כמו בחילה ממחשבה על סוכריה אחרי אכילת שלוש עוגות קצפת בהיקף מלא. במקרה נתקלתי גם בסרטון הזה במהלך קריאת הספר, והוא גרם לי למחשבה. הבחור הזה שמנגן בוויולה מסרב לשרת בצבא לא בגלל שהוא לא מוכן, נגיד, להרוג מישהו, או להכות מישהו, או להפגיז שכונות. זה בכלל לא עולה על דעתו: מה שמטריד אותו הוא אקט שרוב האנשים היו תופסים כדבר "תמים" – לדרוש ממישהו אחר תעודת זהות. זהו. השפלה קלה יחסית. ואפשר להבין את העמדה הזאת בדיוק לאור המוזיקה שהוא מנגן והמלחינים שתמונותיהם תלויות מאחוריו: כאילו שמנקודת המבט של סוויטה של באך אפילו לעמוד במחסום ולדרוש תעודת זהות ממישהו שנתון לפיקוח שלך, ולכן נמצא כביכול בנחיתות ביחס אליך, הוא מעשה שלא ייעשה. מנקודת המבט של מתיאס אנאר הבעיה היא הרצחנות, לפעמים הרצחנות המשתוללת, שמלחמות מגיעות אליהן; מבחינת עומאר סעד לא צריך להגיע למצב שבו "קשה לדמיין את הצחנה שמפיצות חמש מאות ספינות על אוחזֵי המשוטים בכפייה, על המחלות, הטפילים והמזיקים שהן נושאות" אחרי ש"בתוך שתים-עשרה שעות 30,000 גוויות, כלומר למעלה מ-1,800 טונות של בשר ועצמות הצטרפו לדגים במים השקטים והתכולים" – כדי לסרב להשתתף בלוחמה. מבחינתו של סעד אפילו דיבור גס כלפי הזולת הוא חטא כלפי המוזיקה, או כלפי הרוח האנושית. הוא מעדיף לבלום הרבה לפני מצב שבו מישהו "סיפר לי איך הרג את בן-דודו, רב-טוראי בצבא, ברימון שזרק על הג'יפ שלו שהוביל תחמושת, [ו]שלושת נוסעיו הועפו באוויר בסילון אחד של בשר, מתכת ואש".

אחרי שמיעת ההרצאה המרתקת הזאת של אלכס בן ארי, שעניינה גרסאות כיסוי, נתקלתי במקרה בהופעת גרסאות הכיסוי לשיריו של גבריאל בלחסן ז"ל. ניגשתי להופעה קצת בחשדנות, אבל להפתעתי הכיסויים מצליחים לעמוד ליד המקור באופן די מדהים, אחד אחרי השני. שאלתי את עצמי איך זה קרה, בניגוד לעיוותים (חלקם בבחינת "שדרוג") של כיסויי סמנתה פוקס, למשל, וכפי שקורה לא אחת במקרה של מעשה כיסוי. ואז, אחד הזמרים אמר שהאמן עצמו, גבריאל בלחסן, נמצא שם בקהל. ואז הבנתי, שמה שקרה בהופעה הוא שהכיסויים, בגלל נוכחות המחבר, נועדו לא להבליט איזה צד כשרוני או מבריק באישיות של המכסה, שיראה לנו כביכול, איך הוא מבין טוב יותר את המקור, אלא נועדו להציג את המקור ולשרת אותו. הנוכחות של האמן במקרה זה מבטלת את הפוטנציאל של גרסת כיסוי להפוך לתירוץ ל"הבעה אישית", תוך שימוש במקור. אני חושב שאפשר ללמוד מזה על פרשנות, על אינטר-טקסטואליות, על ביצוע – בכלל. נוכחות המחבר לא חייבת להיות ממשית, די בנוכחות מדומיינת. זאת, אגב, עצה שנתתי בשנים שבהן לימדתי סדנה בכתיבת ביקורת באוניברסיטת תל אביב: לכתוב ביקורת מתוך הנחה שלצדך יושב המחבר. הוא לא קורא מה שאתה כותב אבל הוא נוכח. זה ישנה, ככל הנראה, את מה שתכתוב, את איך שתכתוב.

 

היום שמעתי בתדהמה, מעבר לים, על מותו.