קטגוריה: הערות

המנורה שבטריילר לסרטו החדש של בלה טאר, "הסוס מטורינו", מופיעה גם בסוף הסרט והיא שיאו. בשיחה אחרי ההקרנה בפסטיבל הקולנוע בירושלים בשבת האחרונה רמז טאר באופן די ברור על הזיקה בין המנורה הדועכת ל"ויהי אור" של בריאת העולם בספר "בראשית". הזיקה היא של היפוך, והסרט הוא סרט של "ויהי חושך", וממילא גם סרט המבטל את עצמו, מפני שאין קולנוע בחושך (רק לקהל מותר להיות בחושך, אבל הסרט עצמו הוא מנורה; וכשהמנורה הזו נכבית, והסרט נטמע בחושך של הצופים, אין סרט). טאר אמר שזהו סרטו האחרון, אבל כמעט אפשר לומר שגם בלי ההצהרה הזו היה הסרט עצמו אומר זאת.

המנורה הזו היא ציטוט ברור, שיכול לסייע במקצת בהבנת הסרט. הציטוט הוא של המנורה מציורו של ון גוך "אוכלי תפוחי האדמה". גם בסרט, כמו בציור, מזונן של הדמויות הוא תפוחי אדמה מבושלים. תפוח אדמה אחד ליום עם מעט מלח. אבל בניגוד לציור של ון גוך, שבו יש שיתוף בין האביונים, והמחווה העיקרית בו היא של הענקה של מזון, אצל טאר האחווה הזו חסרה. במהלך הסרט מופיעה סיעה של צוענים ומנסה לשתות מהבאר של האב ובתו, אוכלי תפוחי האדמה. האב ובתו מגרשים את הצוענים. האב ובתו פועלים על פי הקוד של המערבון, של "הטוב והרע" ובלי לברר מי האורחים יוצאים אליהם בצעקות בגרזן. למרבה הפלא, מחוות ההענקה היחידה כמעט בסרט מתרחשת כאשר אחד הצוענים מעניק ספר תיאולוגי לבת בתמורה למים שלא שתה. מיד לאחר מכן מתייבשת הבאר ותהליך הדעיכה מואץ. בלי מי הבאר לא רק שאי אפשר לשתות, גם אי אפשר לבשל את תפוחי האדמה. בעוד שהסוסה של האב ובתו גוססת לאִטה, סוסי הצוענים חיים ובריאים. הצוענים היו יכולים להיות פתח מילוט עבור אוכלי תפוחי האדמה, אבל הם כלל לא שקלו זאת ובחרו לגרשם. אם יש "משגה" טראגי בסרט הזה, כאן הוא טמון: בהתרחקות ממה שוון-גוך מציע, בהתרחקות מהמנורה של ון גוך.

להמשיך לקרוא המנורה של ון גוך (על "הסוס מטורינו", בלה טאר)

יש משהו מוזר בקעקועים. בלי לשפוט את היופי שבהם – זה בוודאי עניין של טעם – יש בקעקוע על גוף אנושי חיבור בין שני תחומים, ובעצם בין שני זמנים: זמן הגוף האנושי, וזמן הציור. במוזיאון אנו מרגישים את ההבדל בין השניים. אנו עומדים מול ציור כלשהו חמש דקות או שעתיים, ולפעמים חוזרים אליו שוב ושוב. אבל בעוד הציור נותר זהה לעצמו (אם מתעלמים משינויים מיקרוסקופיים שעוברים על החומרים שלו, ושבציורים שצוירו בצבעים טובים ונשמרו בסביבה נאותה לא יהיו גלויים לעין) – אנו משתנים בקצב מהיר. בעשר שנים חייך משתנים לרוב שינוי גדול, שלא לדבר על גופך. הציור נותר כמעט זהה בפרק זמן של עשרות ואף מאות שנים. לפעמים הוא גם תלוי באותה נקודה בחלל במוזיאון. להמשיך לקרוא הערה על קעקועים

נתקלתי במקרה בפייסבוק בדף שהוביל לעצומה כנגד חוות הקופים במושב מזור. אני מנסה להתעכב לרגע על השניות הראשונות שבהן מכה הידיעה על המקום הזה, "חוות מזור", שעד לפני כמה דקות לא ידעתי על קיומו. היה עד עכשיו בוקר יפה. הגשם נפסק לרגע והאוויר טוב. סתיו של תחילת אביב. ואז, לפתע, הידיעה הזו. זה מתחיל מהרגשה עמומה בבטן. לא בדיוק חום, מעין קרינה עכורה שמתפשטת שם. ממש כאילו התפוצץ שם משהו בלי קול. כמו כתם דיו על הנשמה. אחרי כמה שניות זה עולה לראש. מין עכירוּת וקיפאון. הנשימה נעתקת.

עינוי הקופים הוא כנראה עסק רווחי ביותר. על פי הנתונים שבקישור הנ"ל, "עד היום חטפה חוות מזור 1,646 קופים מהטבע במאוריציוס; עד היום מכרה חוות מזור 5,083 גורי קופים לניסויי רעילות בחו"ל; עד היום מכרה חוות מזור כ-500 גורי קופים לניסויי מוח פולשניים בישראל; כל גור קופים שנמכר הכניס לבעלי חוות מזור כ-$3,000". על פי חשבון פשוט עינוי של 5,000 קופים שווה חמישים מיליון שקל.

מה אפשר לכתוב על דבר כזה? מה אפשר לכתוב במציאות שבה רוב האנשים (ובכלל זה בני משפחתי וידידיי) אוכלים בשר? אם הנורמה היא אכילת בשר (הבעיה באכילת בשר היא לא רק הרג החיות אלא יותר מזה כליאתן ועינוין עד לרגע ההרג), מדוע שמישהו יתרעם על עינוי וכליאה של קופים? והאם סגירתה של חוות המעצר תפתור את הבעיה? הרי ניסויים בבעלי חיים, ובכלל זה קופים, ימשיכו. מתגנב ללב החשש המעיק, שהמאבק בחוות מזור יוביל לכל היותר לשינוי קוסמטי של שיפור תנאי הכליאה. הלוואי שאתבדה. התנאים כל כך מייאשים, עד שהאופציה של כניעה וההתמסרות להדחקה מפתה. אבל אכתוב משהו כי אי-אפשר שלא.

כל מי שיש לו בעל חיים, כלב או שרקן או חתול, יודע שיש להם אישיות ורגשות. קראתי לאחרונה ספר יפה, תיעודי, של אליזבת ביילי, שחלתה ורותקה למיטתה וגידלה חילזון, שהציל את חייה. הוא נתן לה מוקד של עניין וקשר. היא התבוננה בו ולמדה עד כמה מורכב וחכם היצור הזעיר וה"פרימיטיבי" הזה. כמה דברים הוא יודע לעשות. היא מבינה פתאום שלחילזון ולה יש לב וריאה ומעי (לחילזון יש ריאה אחת). כלומר, הם לא לגמרי זרים זה לזה, הרכיכה והאדם.

ברור שהקופים חולקים איתנו הרבה יותר. אבל העיקרון דומה. לחילזון שביילי כתבה עליו יש 2,640 שיניים. כלומר, זהו יצור מורכב מאין כמוהו; זהו יצור חיוני לגמרי לקיום הביוספרה (החיים על פני כדור הארץ): "החיים יכולים להתקיים בלי בני אדם, אבל לא בלי תולעי-אדמה, חלזונות ואצות" (הם יוצרים אדמה שתאפשר צמחייה; אצות יוצרות חמצן); חלזונות נוהגים לפעמים להתגנב לציפורים וכך טסים איתן למרחקים, כנוסעים סמויים; מוח של חילזון, תלוי במין, מכיל בין 5,000 ל-10,000 נוירונים (תאי עצב).

אפשר להמשיך עוד בעניין החלזונות, אבל אחזור לקופים. אישית, אני לא חושב שיש כאן באמת "קל וחומר", וחילזון אינו נחוּת מקוף בשום מובן. כאמור, במובן אחד לפחות חילזון הכרחי לקיום החיים אף יותר מקופים (ואנשים). אבל רוב האנשים יקבלו את הטיעון הזה – שאם חילזון הוא יצור כל כך מורכב ומופלא – איש מאתנו אינו יכול לעשות חילזון, ובטח שלא להבין איך הוא נוצר – הרי שקוֹפים על אחת כמה וכמה.

הביטו בתמונה הזו. כמובן, העיניים. המבט הזה לא רק שאינו נחוּת ממבט אנושי – יש בו עמקוּת חודרת ותבונה שלא תמיד נמצאת במבטים של בני האדם. ללא דעות מוקדמות, מבט בעיניים כאלה חייב להביא למסקנה שיש ליצוּר בעל המבט הזה תודעה קרובה מאוד לשלנו, ועולם רגשי קרוב מאוד לשלנו. נכון, העיניים האלו לא יודעות לבהות בתוכניות ריאליטי. אבל הן יודעות דברים שאנו שכחנו מזמן.

אבל המבט אינו הכול כאן. שימו לב לַיד. היד היא המדהימה כאן. דווקא בגלל שהיא נגלית מצידה ההפוך, הלא שׂעיר. אילו הייתם רואים את היד הזו במבודד, הייתם, בלי היסוס, מושיטים לה את ידכם ללחיצה. כף היד הזאת, אפילו יותר מן העיניים, אנושית לגמרי. רכה כל כך. פגיעה. היד הזאת קוראת לעזרה, נוגעת בקצה האצבע, בהיסוס, במתכת המקיפה, שואלת בתימהון "מה זה".

היד הזו מברכת אותנו לשלום מתוך הכלא שכפינו עליה.

יוסיף ברודסקי, חותם מים, תרגום, הערות ואחרית דבר, לאה דובב, מאגנס, 106 עמ', 59 ש"ח.

[פורסם ב"הארץ ספרים" ב-16.2.11]

אם אתה מוצא את עצמך, תוך כדי קריאה בספר כלשהו, באחד מאתרי האינטרנט המוֹכרים כרטיסי טיסה למקום שעליו אתה קורא, או לפחות מהרהר ברצינות באפשרות לארוז מזוודה, הרי שיש להניח שהספר שאתה אוחז בו חולל משהו בעולמך, יצר בתודעתך דימוי שממשותו משתווה, אם לא עולה, על זו של המקום בו אתה קורא. אילו יכולתי, הייתי כותב את השורות האלה מוונציה, ואני בטוח שמי שייסע לעיר הנהדרת והשחוקה הזו אחרי קריאה בספר הזה ייסע אל מקום שיהיה בעבורו חדש לגמרי.

הספר מַפנה אל עיר, ההופכת לספרייה: "נותר לי רק לקרוא או לשוטט סתם. ובעצם, מה ההבדל בין זה לזה, שהרי בלילות מבואי האבן הצרים הללו כמותם כמעברים בין ארונות ספרים באיזו ספרייה כבירה, שכוּחה" (עמ' 65). דמו את זה: ספרו של ברודסקי המשתוקק לשוב אל הספרייה-העיר שממנה נולד.

ונציה היא פירמידה הפוכה. על קודקוד קטן יחסית של ממשות בנוי הר הפוך של דימויים, חלומות, אכזבות, ציורים, סרטים, שירים. דומה שעוד מילה אחת על ונציה, עוד ספר אחד, עוד שיר אחד, והפירמידה תקרוס. אל חשש, זה לא יקרה. גם אם חלילה תשקע ונציה בים ("בעתיד אורב לעיר גורלה של אטלנטיס", עמ' 61), תיוותר הפירמידה הזו מוצקה ומפוארת. ואחת מן הלבנים המשובחות בה היא בלי ספק הספרון הזה של ברודסקי. להמשיך לקרוא "ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין"

איני יודע מה האסוציאציות שלכם ביחס למרוקו – אולי מתחום האוכל או המאבק העדתי בישראל (אגב, מעניין שבתקשורת הישראלית "מרוקָאי", עם הטעמה על הקָ', מסמן ישראלי ממרוקו, בעוד ש"מרוקָנִי", עם הטעמה על ה"נִי" מסמן תושב מרוקו, אבל זה עניין אחר) בעבורי, מרוקו היא בראש ובראשונה מרבץ טרילוביטים. לפי הערכות זהירות כלכלת מרוקו מגלגלת 40 מיליון דולר בשנה על סחר בטְרילוֹבִּיטִים. הצירוף "טרילוביט מרוקאי" בדרך להפוך לצירוף כבול כמו "קפה טורקי".

להמשיך לקרוא זיכרון רחוק

(הערת הסבר: ב"קינדל", הספר האלקטרוני של אמזון, יש פונקציה של סימון קטעים בקו תחתי. כל קטע שאתה מסמן מועתק ונשמר אוטומטית בקובץ מצטבר, וכך נוצרת מעין מחברת ציטוטים, שאתה קורא אחרי כמה חודשים ולא זוכר שסימנת, ומה היה ההקשר. אני מתרגם כאן חלק קטן מהציטוטים)

"בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון". (תומס מרטון, "כשהעצים אינם אומרים דבר")

*

"אני עצמי חלק ממזג האוויר וחלק מהאקלים וחלק מהמקום, ויום שחלף מבלי שחלקתי באמת בכל זה אינו כלל בגדר יום". (תומס מרטון)

*

"תמיד רציתי לכתוב על אודות הכול". (תומס מרטון)

*

"יש לנו מכשיר שטס לנוגה, וכשהוא יעבור בסמוך לה הוא יראה במשך שלושים שניות את העננים שמעליה. זה יקרה בדצמבר. ואז המכשיר יטוס החוצה אל שום-מקום. הוא יהיה עין בשום-מקום". (תומס מרטון)

* להמשיך לקרוא "בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון"

לואיס תומס, ב"חיי התא" שהזכרתי בפוסט הקודם, מספר על יצור חד-תאי בשם Myxotricha paradoxa, שמתגורר במעמקי מערכת העיכול של טרמיטים אוסטרליים. בלעדיו, העץ שאוכל הטרמיט, בלי קשר לכמה הטרמיט ילעס, לא יוכל להתעכל. המיקסוטריכה מאפשר לטרמיט להפריש את העֶצָה (ליגנין) שאותה אין הוא יכול לעכל, ושאותה הוא מנצל כחומר לבניין הקן. בלי המיקסוטריכה לא היו טרמיטים. מה שאפשר לכנותו "טפיל" מאפשר למעשה את חיי המארח.

נראה שלמיקסוטריכה יש שוֹטוֹנים (מעין זנב ארוך, כמו בתאי זרע) שמאפשרים להם לנוע בתוך מערכת העיכול של הטרמיט. למעשה, בהגדלה רבה יותר, השוטונים הללו מתבררים לא כאיברים של היצור, אלא כיצורים אחרים, ספירוכטה, סוג של חיידק, שחיברו את עצמם במרווחים סדירים למיקסוטריכה והם מזיזים אותו.

וכאילו לא די בכך, נראה שיש למ' אברונים אובליים, קרובים לספירוכטה. אבל אם מגדילים עוד רואים שגם אלו יצורים נפרדים, חיידקים אחרים, שחיים בסימביוזה עם הספירוכטה. דיירי מִשנה של דיירי המִשנה של הטרמיט, שאף הוא דייר משנה, נגיד, בבית או בעץ.

פתאום הבנתי את העולם על פי צמד המילים: דיירי מִשנֶה.

כדי שהמטפורה של דיירי המִשנה לא תטעה: מדובר במאות אלפי דיירי משנה בסביבת המיקסוטריכה.

מושבה של טרמיטים יכולה להכיל עד עשרה מיליון טרמיטים.

*

למאמר של לין מרגוליס ודוריון סגן באותו נושא >>>

לואיס תומס, בספרו הנודע מ-1974, The Lives of a Cell, "חיי התא", כותב כי יש בסיס טוב לטענה כנגד היותנו קיימים כישויות (entities). איננו מורכבים, כפי שהיינו רוצים להאמין, כותב תומס, כצירוף של חלקינו-שלנו: "חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו". המיטוכונדריה (לצורך העניין אפשר להגדירם כאברון בתא שהוא "תחנת הכוח" של התא) אינם "שלנו" אלא יצורונים נבדלים, "פולשים", שיש להם דנ"א משל עצמם, והם אולי חיידקים שנבלעו בתאים האנושיים בעבר הרחוק ונשארו שם ביחסים סימביוטיים (סליחה מראש על העילגות והבורוּת הביולוגית). אם כך, מדובר ב"זרים", שבלעדיהם, כותב תומס, "לא נוכל להניע שריר, להקיש באצבע או לחשוב מחשבה". כלומר, אנו חיים הודות לזרים; הזרוּת הכרחית לקיומנו. כך גם בצמחים – הם חיים הודות לכלורופלסטים, שגם הם כנראה פולשים זרים באופן דומה. התלות שלנו בזרים לעצם קיומנו, לא כ"קישוט" שאנו עונדים באופן ליברלי, קיימת גם כאן – מפני שאנו תלויים בצמחים, התלויים בזרים "שלהם". ומי יודע אם שרשרת זו לא ממשיכה עוד ועוד. להמשיך לקרוא לצחצח שיניים מול המיקרוסקופ