מתחת לשולחן

למה המפה מאחור ב"נאום האוטובוסים"?

נדמה לי שזה המסר הסמוי, זה מה שהמפה אמורה לעורר — ביחס לאזרחי המדינה הערבים המצביעים.

ישבתי בקהל בערב הקראת השירה, והאזנתי למשוררת הנודעת קוראת משיריה, ולא יכולתי שלא להיזכר באותה פעם שנסעתי איתה מירושלים לתל אביב, במכוניתה. היא נהגה. האם היה לה רישיון נהיגה בתוקף, חשבתי באימה, כשהתקרבה אל משאית שהעפילה לאט בנתיב הימני והחלה להבהב באורות הגבוהים כדי לסלק אותה מהנתיב. האם ישנו ביטוח צד שלישי, זה משום מה נתקע לי, אך פחדתי לומר מילה, בכל זאת, משוררת מצוינת שכזאת, איך להעליב אותה במתן עצות, הרי יש לה כבר רישיון שישים שנה אם לא יותר, והיא את אלתרמן הסיעה, את אצ״ג. המשאית לא זזה ולכן המשוררת התקרבה מאוד ואז צפרה ואז שברה ימינה בשתיקה קשה וירדה לשוליים הצרים, נזכרתי בדיוק כשמטפורה מדהימה נשמעה מפיה הצרוד בערב ההקראה, ואז לחצה על הדוושה חזק, סיבובי המנוע טיפסו ועלו וכך גם הטון האקסטטי של ההקראה הנפלאה, והיא עקפה את המשאית מימין על השוליים וחזרה לנתיב הימני, אך לא היה די לה בכך, והיא פתחה ברצף של חריזה מורכבת, חותכת שלושה נתיבים שמאלה באלכסון ומגיעה אל ראש ה״קסטל״, שם החלה הירידה במורד, שאיני יכול אלא לכנותה קפיצת ראש, היא האיצה למאה ושמונים קמ״ש ברכבת ההרים שלה ומישהו מהקהל החל לבכות למשמע שורות השיר שהיה שיר קינה גדול, מכונית משטרה שארבה שם בשוליים הפעילה את הסירנה והחלה לדלוק בעקבותינו ולירות לכיוון הגלגלים, אך היא, המשוררת, חתכה ימינה לאבו-גוש והותירה את המשטרה על הכביש הראשי, קליעים פגעו בדלת האחורית אך היא אמרה, הכול חסין כאן לקליעים, הכול חסין כאן מוות, וחתכה כמו שלדג דרך הכפר במאה וארבעים קמ״ש, בכיכרות לא נסעה סביב אלא חתכה על הקוטר, וכך היה גם השיר, תפסתי פתאום, היא כתבה וקראה שירה כמו שהיא נהגה על הכביש, וכך כל המשוררים, הן אי אפשר אחרת, הכתיבה והנהיגה אחת הן, זה אותו הגוף עושה, ונאחזתי בציפורניים ורעדתי שיניים והזעתי לריפוד כשהיא פצעה שם איזה אוקסימורון שהיה גם משחק מילים וארמז מקראי איזוטרי בו זמנית, מהקהל עלה קול צחוק לשמע החידוד כשראיתי את מותי קרב בפועל ממש, היא נהגה כמו היה נחש כרוך לה על ההגה והיא כתבה מכוח הנחש הזה ממש, אני רציתי לזנק, לקפוץ מהמכונית, אבל היא נעלה את הדלתות בלחיצה על מתג בקרה ראשי, אני יודעת, היא עמדה לסיים את קריאתה, שאת הדלת תבקש לפתוח ולקפוץ החוצה אל מותך בחבטה קשה בינות אבני חצץ ופס צהוב בוער באור, אך לא אתן לך למות בצד הדרך, היא כתבה, אתה הוא שותפי היחידי לנסיעה, ורק במכונית הזאת, הוסיפה, רק במהירות הבלתי אנושית הזאת, רק בקרבה המפחידה הזאת למכוניות האחרות, קראה, רק בתאונה הזאת שלפנינו ניוושע, עלה קולה, והיא הרימה את הרגל מדוושת הבלמים ואת ההגה היא עקרה בשתי ידיים מצירו.

על השמש מתפרץ לפעמים דבר כזה. מין עיטוש, שאילו היינו קרובים אליו יותר, היה מטביע באש את כדור הארץ כולו, ולא נודע כי בא אל קרבו (של העיטוש). יש שוט של אש דומה לבאלרוג ב"שר הטבעות", והוא מצליח לאחוז בקרסולו של הקוסם. למזלנו שוט השמש מרוחק יותר, וקרסולינו בינתיים נטולי כוויות. צליפת השוט ממשיכה הלאה, וכבר לא זוכרים שהיה זה שוט של אש, הוא נהיה לשוט של אור ואנו מחפשים אותו מבעד לעננים בימים קודרים כמו אתמול, ימים המזכירים לי את ההכחדה ההמונית של הדינוזאורים, אז, לפי הסברה, הוסתר אור השמש בגלל אבק שעלה לאטמוספרה אחרי פגיעת האסטרואיד, כילה את הצמחים והרס את שרשרת המזון. חשבתי על זה אמש וניגשתי לאכול מנה פלאפל ב"מפגש האושר" בכיכר מסריק כמין הוכחה שיש עדיין תקווה לצומח. בדרך ראיתי חתול מזהה קצת שמש ונשכב. זה די מוזר, לא? שחתול יודע לזהות כוכב. ושכוכב שלם נדרש כדי שחתול יוכל לישון קצת על הדשא.

בעודי לועס את הפלאפל הטוב, חשבתי על מנהיגים שהם שמש, לעומת מנהיגים שחוסמים ומעלים אבק. לעתים הם סבורים שהם "שמש העמים" אבל אורם אינו אלא חסימת השמש. זה אולי המצב הנורא מכל. מי שפסל את אריאל הירשפלד ואת אבנר הולצמן, שהם בוודאי שניים משלושה-ארבעה חוקרי הספרות העברית הטובים ביותר בישראל, ובכך הרס את פרס ישראל, משיקולים דמגוגיים ולא רלבנטיים, ניסה לעמעם שמש מקומית, ששמה הספרות העברית. נדמה לי שהתגובה הקשה לצעד הזה נובעת בדיוק מההבנה שהספרות (הפרס הוא רק מסמן שלה, הוא כשלעצמו לא חשוב מאוד) היא אולי אחת השמשות האחרונות שנותרו לנו כאן. כמה מהמוזיקאים הטובים בישראל כבר הכריעו בעד יצירה באנגלית (איני שופט אותם על זה), האמנים ברובם מזמן כבר מדברים לשון בינלאומית. אז מה נותר? והנה מיתמר עמוד האבק גם על זה. צריך להיות ברור שמי שפוסל שופט בפרס בגלל עמדה מוסרית יפסול, בקרוב מאוד, גם זוכי פרסים, וגם סופרים. המטרה כמובן לחלחל לתודעות ולגרום ליוצרים לחשוב פעמיים מה מותר.

האור הזה ממשיך לנדוד ופוגע בכל מיני דברים. יש לקנלטו ציור לא אופייני (1760), מפני שהוא לֵילי. קנלטו היה ממש סוגד-השמש בדרך כלל, וציוריו הם מֵכלים גדולים של אור, כמעט כמו צמחים האוכלים את השמש כדי ליצור סוכר, כך הוא הפיק את דבש ציוריו הגדולים. בציור הלילה הזה השמש אינה נראית אבל, כמו הבאלרוג שצנח אל התהום, אפשר לדעת שהיא שם על פי השוט, ממש קצהו, שפוגע בירח למעלה, וממנו באנשים. מישהי שם מרימה את הראש להביט. כשראיתי את הציור הזה בברלין שמתי לב שנערים באים, חשים בנוכחותו החשוכה-מוארת, ומצלמים. בזמנו חשבתי שזה קצת מגוחך, אבל עכשיו אני מבין עד כמה זה מתבקש מהציור: גם הם, המצלמים, רצו לקחת קצת מאור הציור איתם. מהשמש לירח לפני האנשים בוונציה באמצע המאה ה-18, ומשם לציור של קנלטו שראה אותם, ומשם למצלמה. כמו נחל שמתמעט והולך ובכל זאת אתה רוכן עליו לשתות, ולוּ טיפה אחת. הציור של קנלטו צויר הודות לאור הירח. אך כל האור שרואים בו הוא שיר תהילה לשמש, היא הגיבורה הסמויה הגדולה של הציור הזה, כמו זמרת אופרה אדירה שמוחאים לה כפיים עם ירידתה מהבמה. איש לא רואה אותה אבל כולם יודעים שהיא שם, מאחורי הקלעים, עצומת עיניים, ממתינה למשהו, אולי לקצת דממה.

ציורו של קנלטו מתאר קרנבל, חג מרתה הקדושה. החג מתאפיין בשבירת היררכיה בין האצולה והעניים. אולי לא פלא שהוא מתרחש בלילה. קפקא כתב ב"הטירה" כי "שעת הלילה אינה יפה למשא ומתן עם בעלי הדין, כי בלילה קשה, או אולי אפילו אי אפשר, לשמור על אופיו הרשמי של המשא ומתן", וזאת משום ש"כוח השיפוט הרשמי לוקה בשעת הלילה", ו"המחיצה ההכרחית המפרידה בין בעלי הדין והפקידים… מתרופפת" (תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, עמ' 252).

כמה יפה שנפילת המחיצות במישור החברתי מקבילה לנפילת המחיצות הקוסמית. האור נופל שווה בשווה על כל האנשים, וגם המחיצה בין יום ולילה מיטשטשת, כי זהו אור ירח, אבל הוא כמובן אור שמש, ובציור הוא כה חזק עד שאפשר לקרוא לאורו, ולצייר.

אור השמש ממשיך מוונציה הלאה. בתצלום הזה רואים את פגיעתו הרחוקה, נקודת אור בודדה על טיטן, אחד מירחי שבתאי. הוא מרחף בערך מיליארד וחצי קילומטרים מהשמש. האור פוגע בים שעל טיטן כמו שפגע במים האיטלקיים בציורו של קנלטו. אבל זה ים עשוי מתאן. על טיטן יש ככל הנראה מחזור מתאן, התאדות של מתאן מהימים, שהופכים לענני מתאן, שמורידים גשמי מתאן, וכו'. זהו גן עדן לכרישי הגז הטבעי ומפעלי הדשנים, ואין לי ספק שאילו היו יכולים לחצות את המרחק הרב וגם לחזור היו מממשים את המשאבים לטובת פיתוח החקלאות וכלכלת ישראל, דהיינו לטובת הציבור הרחב. הרי גם פרס ישראל, מוסרים מלשכת ראש הממשלה, "שייך לכל עם ישראל", ממש כמו משאבי הטבע.

האור בוקע מן השמש ופוגע בדברים שונים ורחוקים. בירח, בעשירי ונציה ובענייה, בעינו הרואה של קנלטו, בעינינו, בעדשות הטלפונים של הצעירים בברלין, בימות המתאן שעל טיטן, ושוב בעינינו. שטף האור שפגע בעיניו העצומות של החתול בשדרות סמאטס יגיע כעבור 80 דקות (פי 10 מהזמן שלוקח לו להגיע מהשמש אלינו) לימות המתאן של טיטן. אנו נצפה בסרט ולפני שהוא יגיע אל הסוף האור כבר ייפול על ימות המתאן שליד שבתאי. גם הספרות דוהרת ככה. אם לא מעלים מולה תימרות אבק. קיבלתי לפני כמה שבועות את הודעת הטקסט המשמחת ביותר בחיי הספרותיים: ישבתי בשדה התעופה בבייג'ינג, ומישהו בשוודיה, שקרא ספר שלי באנגלית, רצה לומר מילה טובה. זה כמעט כמו עם האור. גם אם קרוב יותר. בעבורי זה היה מספיק רחוק כדי להתרגש מזה.

האור עצמו אדיש כמדומה למשטחים שהוא נוגע בהם, ועין וימה הם היינו הך בעבורו. רק אנו יכולים לראות, בזוג עינינו, את כל נקודות האור האלה. לראות אותן ולקשר אותן אל המקור. אולי זהו תפקידנו, להעיד על כך. בתצלום שלמטה זוהי השמש הנוגעת בקצהו של טיטן. זוהי השמש. למתוח את הקווים מנקודות האור. איני יודע למה זה חשוב. אולי זה לא חשוב. חלקנו מעידים על נקודות האור בכך שאנו מחברים על זה שיר או סיפור. גם פרס לספרות הוא נקודת אור, הד להד. אם לא מתנפלים עליו באבק.

בעקבות ההצלחה השיווקית של הספר שמחברו בחר להישאר בעילום שם ואף הסתיר את זהותו מהוצאת הספרים שפרסמה אותו, ובמקום תמונתו הציב על העטיפה תצלום של פני בבוּן, החלו עוד ועוד סופרים ומשוררים לפרסם את ספריהם בשמות בדויים ולהציב על עטיפות ספריהם תמונות של בבוּנים וקופים אחרים. שנה לאחר המהפכה, מדווח המגזין הספרותי של ה"טיימס" במדורו "מהנעשה בעולם הספרות", מכירות כל הוצאות הספרים בישראל את הסופרים המפרסמים אצלן רק בשמות העט שלהם. המועמדים לפרס ספיר לשנת 2015, מדווח ה"טיימס" ביבושת, הם שתי גורילות, קוף מקוֹק, אורנג-אוטנג מבכירי סופרי "דור הפלמ"ח", וכמה שימפנזים שזה להם פרסום ראשון.

 

עמדנו והתפעלנו מן החומה, מן הלבנים האיתנות שהונחו שם מהודקות יפה-יפה. היה ברור לנו ששום צבא פולש לא יעבור את המחסום הרב הזה שבהרים, כך שאנחנו מוגנים לגמרי מן הצד הטוב של החומה, ובטוחים, ויכולים לחלוץ כפות ידיים מן הכפפות ולהניח על הצד שלנו, שהיה חם משמש כל היום הזה, בעוד הצד המופנה אל הצפון ואל שבטיו הוא קר – הן די בקור הצד ההוא כדי למחוץ את הפולשים, אמרנו. ורכנו בינות לחרכי הירי ודמיינו איך נירה בכל מי שיעז להתקרב. בהזדמנות זאת גם סקרנו את הפיתוחים דמויי-הפרח שהיו שם בחומה, רק בעבור הפיתוחים דמויי-הפרח היה כדאי כל המסע הזה ברגל אל קצה החומה הסינית, אמרנו בקול רם ובחדווה בעטנו בחומה, כדי לבדוק את עמידות הקיר, שכמצופה לא נע ולא נסדק ולא גנח ולא נשבר – רק כף רגלנו התקפלה קצת. הו החומה הסינית הגדולה, כמה שמחים אנחנו שהגענו כדי להישען בנחת על גבֵּך, אל אריחייך הזוהרים כקשקשי הדרקון. אבל היה שם מין חייל-זקיף, והוא שמע אותנו מדברים, והוא אמר לנו שלא, שזאת בכלל לא החומה הסינית, אלא רק קיר תמך צדדי, מעין פיגום לברז הכיבוי, שלא ראינו עוד בעצם כלום.

 

 

יאן ורמר, אישה ליד הווירג'ינל, 1670-2, הגלריה הלאומית, לונדון

המוזיקה, ודאי, אולי משהו כזה, אבל לפני כן, רגל המלאך בוקעת מראשה. משם עולה גם הקשת, שאין לה חץ, והצל שבין שני רגלי המלאך (קופידון), והקלף האפור, שמוצג בהכרזה גדולה, אך אומר רק שיש סוד, שלא רואים למרות שהמלבן פתוח לרווחה. אולי המספר מצוי בצד השני של הקלף. אולי בצד השני של הציור. אולי גם הצד השני אפור.

הקלף מהדהד כך את כל החלונות והמסגרות שבציור. ציור המלאך, ציור הנוף במסגרת הזהב, החלונות שמביאים את האור פנימה, ציור הנוף שעל הווירג'ינל. מה זה אומר? שלושה ציורים יש בתוך הציור. שלושתם די דומים – נוף אדמה פתוח, שמַים ועננים.

יש משיכת מכחול כמעט בלתי נראית הלקוחה מצבעי השמַים על הקיר, קרוב למסגרת השמאלית של תמונת קופידון. בערך באמצע בין גוף האישה והציור במסגרת הזהב. ורמר ניסה לרמוז כאן על הקשר. כי דבר אחד די ברור: הנוף הזה אינו רק נוף. כי התכלת והלבן של הציור במסגרת המוזהבת חוזר במדויק בבגד של הנגנית. גופה הופך להיות ענן ושמַים. טיפת שמים צנחה עם המשיכה הזאת וירדה אל האישה. תמונות הנוף התלויות בחדר הן, לכן, הד לאישה הזאת. והיא עצמה – נוף. היד הנוגעת בקלידים היא יד-ענן; החזה שנושם ומנגן עשוי שמַים.

זה החדר המעונן ביותר שראיתי: שלושה רכסי עננים, ועם השרוול – ארבעה. סוער לגמרי ויבש לגמרי – זהו מזג אוויר אופייני של אמנות.

לא פחות ממה שמצויר הוא מה שלא רואים בו. מה יש במקום ממנו בא האור. מה יש בחדר הסמוך. מה יקרה ברגע הבא, האם תישמע מוזיקה, ואיזו? מיהו זה שהאישה מביטה בו, ומה אומר לה מבטו.

על האריח שעל הפאנל התחתון הקרוב ביותר אל השמלה – אדם שולף חרב או כידון, מאיים לתקוף את הנגנית. אבל בחדר שכזה, אפופה בעננים, בקופידון ובמוזיקה, מי יכול לה? האיום מתגמד לכדי דקורציה נמוכה. אפילו איום האהבה של קופידון אינו ממשי. אין לו חץ לקשתו, והוא פוזל, כלומר יחטיא. זה לא נורא. המוזיקה קרובה יותר מהחץ הזה.

הפנינים לצווארה והנעצים על הכיסא טובלים באור האחד באופן דומה. נדמה שאפשר היה לפזר את הפנינים ולנעוץ בריפוד, או ללקט את הנעצים ולהכין מהם מחרוזת. לאור זה לא יהיה אכפת. ממש כפי שלא אכפת לו אם הוא נופל על ענן שמצויר על בד או על ענן בחוץ.

החלונות פונים כך אל הציור, ואולי המבט הפוך, מהציור אל החלון: מלבן מרובע במסגרת זהב שמתחתיו יש "רשת" סמויה מארגנת מציץ אל הנוף "האמיתי" שלימינו; או שמא דווקא הנוף, על ידי שליחו, האור, מגיע לקנא בנוף הממוסגר.

הנעצים, פנינֵי הכיסא, מתבוננים מהמשענת אל מסגרת הזהב שעל הקיר כצאצא רחוק של המלך המשחק במטבעות שעליהן מוטבע דמות דיוקנו של הריבון. והזהב מביט כך אל השמש.

*

לונדון, 13.10.14

 

עַשְׂרוֹת אַלְפֵי קִנִּים

בֵּין אֲדָמָה לַעֲנָנִים

מַמָּשׁ כָּרֶגַע בָּעוֹלָם

 

*

פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן

מַסְרֵק הָעֵץ שֶׁל אִמִּי

בְּיוֹם אַזְכָּרָתָהּ

 

אביב 1989

סן פרנסיסקו

 

(מיטסו סוזוקי, מיפנית: איתן בולוקן, מתוך הספר החדש, "ליל טל", הוצאת קשב)

להמשיך לקרוא המסרק