מתחת לשולחן

אתמול ישבתי בבית הדפוס של אלי אורן בשדרות רוטשילד 109 בתל אביב לבדיקה אחרונה של "מחברות התבוסה", הספר של יעקב ביטון שאנו מוציאים ב"הליקון" בשבוע הבא. על השולחן היה הכול מפורק – העתקי שמש, דוגמת הדפסה ("אייריס") של הכריכה (השווא החסר בבי"ת יתווסף, הייתי צריך אותו למשהו אחר לרגע). רוב האנשים אינם מכירים את הספרים שלהם במצב כזה. הסתכלתי בסוס המכונף, הלוגו של הליקון, והיה נדמה לרגע שהוא ממריא אל איזה ספר אדום שהיה שם על השולחן. דוהר-עף בשדות הירוקים של הכריכה או מעליהם, מעבר להרים הלבנים של דפי הספר הזה. ונזכרתי באחד השירים מן הספר:

הַשְּׁקֵדִיָּה פָּרְצָה

לְאַט

בַּגִּנָּה עַל כִּסֵּא הָעֵץ

גִּלַּחְנוּ אֶת סַבָּא

קודם באה השקדיה, ורק אחר כך הסבא. יש כאן דימוי, כמובן, אבל לא ברור האם השיר מדמה את הסבא לעץ, או את העץ לסבא. לרוב בשירה האנושי הוא הבסיס, ואליו מדמים משהו. למשל, "שערך שחור כעורב"; העורב הוא רק מכשיר לדיבור על השיער. לא אצל ביטון. הוא רואה את הסבא והעץ דו-סטרית, שווים.

מה שהדימוי הזה מחביא הוא מה שאפשר לראות בתצלום: איך הצבע האדום שואף אל הצבע הדומה לו. בשיר זהו לא אדום אלא לבן. השקדיה פרצה כמו הזיפים הלבנים. אבל גם פריצתה גם הפוכה מהם. היא, הצעירה, פורצת לאט מתוך כבוד, כביכול, לזיפים הצומחים לאיטם. המילה לאט מתחברת למעלה ולמטה. אבל השקדיה אביבית, והסבא – בסתיו.

השיר רואה את ההבדלים ושוכח אותם. הכיסא מעץ, וגם השקדיה. סבא על כיסא העץ הופך לעץ, זיפיו – לפרחים. הגילוח כבר צופה את הנשירה של העץ, הגילוח הזה הוא נבואה על קץ האביב של העץ. מבחינת העץ, זה תער האפוקליפסה. כמו באחד השירים האחרים בספר, שבו מתנבא האבא: "שריפות הקיץ לפנינו". האש שהוא מדבר עליה אינה זרה, אינה "חיצונית".

ואז באה המילה "גילחנו". לשון רבים. מי גילח, כמה הם? שניים? שלושה? יותר? כמו טקס גדול, קרנבל, שבו כולם משתתפים בגילוח. אני כמעט מדמה המון אדם שם. במעגלים הרחוקים רק מספרים על מי ששמע על מי ששמע על אותו גילוח גדול. שם עומדים אנו, קוראי הספר. ממש שם. פתאום אני רואה את קצף הגילוח על העתקי השמש. גם הוא לבן. מחבר את הפרח לַפָּנִים.

זה בעיני ספר גדול ויקר. ניסיתי לכתוב שבחים. זה לא הלך. יש דברים שצריך רק לתאר אותם מקרוב. להמשיך לקרוא הגילוח

שיני שום קלופות מראש שלם, מעוכות
בצל וכרישה, קצוצים
400 גרם פול יבש מקולף (יש פול שנמכר מקולף, למשל בסופר "עדן". קילוף פול היא מלאכה מייגעת, לכן מאוד כדאי ללכת על הקלוף)
100 גרם עדשים שחורות או כתומות [אפשר קצת פחות פול וקצת יותר עדשים, אבל הפול צריך לשלוט]
שמן זית לסיר
קופסת עגבניות תמר (כ-400 גרם)
2 תפוחי אדמה לבנים גדולים
גזר אחד - הכנסתי כגחמה אקסצנטרית ברגע האחרון.
מלח ופלפל; כמון - 2 כפיות משמעותיות; מעט פלפל אדום [צ'ילי]
1.5 ליטר מים רותחים.
לטגן את הבצל והכרישה, להוסיף את שיני השום ולפני שישחימו, להוסיף את הקטניות ולערבב, 
אח"כ את תפוחי האדמה, אח"כ את העגבניות והתבלינים, אח"כ את המים הרותחים. 
אחרי הבאה לרתיחה - בישול שעתיים על אש קטנה
מומלצת סחיטת לימון לפני ההגשה מעל הצלחת.

  

 

19 בדצמבר 2012. הגיעה מיפן חבילה בדואר. ידעתי שזו כוס תה, עבודת קרמיקה, שהזמנתי. פתחתי את החבילה – הכול היה עטוף כאתרוג בקופסת הקרטון, בתוך קופסת עץ מעוטרת קליגרפיה. הרתחתי מים וניגשתי לפתוח. לא אגיד “בידיים רועדות”, אבל בכל זאת בהתרגשות קלה. הסרתי את המכסה. הכוס הייתה שבורה לגמרי, מנופצת לרסיסים ממש, כאילו מישהו רמס אותה ברגליים. יצאתי מהבית לכיוון הדואר כדי לשאול מה עושים. לקחתי את השברים בתוך שקית כהוכחה, הייתה לי הרגשה עמומה שלא יאמינו לי, שפקידת הדואר תאשים אותי ששברתי את הכוס בזדון כדי לחלץ את כספי הביטוח.

כשיצאתי לרחוב נתקלתי באחות סיעודית שגרה ליד. היא היתה בדרכה לאיכילוב. היא אמרה לי, אדוני, זה שבור. שאלתי אותה על שביתת האחיות הנמשכת, והיא אמרה, כן, גם הגוף נשבר, מתרסק בפנים, אבל אתם לא מוכנים להכיר בזה בשום אופן, היום בבוקר ראיתי איש בן מאה מת, אני טיפלתי בו חצי שנה, באו ולקחו אותו כמו שאתה לוקח את השקית שלך לזבל. אתם בזים לאחיות כי אתם בזים לעתיד. אתם יוצאים למלחמות בגלל שאתם בזים לעתיד. רווחים של מלחמה מתקבלים מהר מאוד, אני יודעת את זה, בעלי היה בצבא 20 שנה. במלחמה נשברים אנשים ומגיעים לבית החולים, אבל אתם לא רוצים להשקיע באחיות כי אתם בזים לשבורים ולעתיד, אתם לא מאמינים שתישברו, אתם מאמינים שלא תמותו, ואם תמותו זה יהיה נקי, מתוך שינה, בבית מלון בשווייץ, באוויר הטוב. השבורים לא יכולים לצאת למלחמה, ומי שלא יוצא למלחמה אפשר לקחת בשקית ולזרוק. מבחינתכם האחיות פחות חשובות מעובדי הנמל, כי את עובדי הנמל צריכים כדי להכניס את הפּצצות ואת האוכל, כולם כאן רעבים, הם מביאים פרות מאוסטרליה בספינות. בעלי עשה כסף יפה מפצצות, ואני הלכתי לעבוד כאחות סיעודית בשכר רעב למרות שזה הרתיח אותו, הוא אמר לי, את הולכת לסיעודית נגדי, את רוצה להרתיח אותי. אמרתי לו, כן, אני הולכת לסיעודית נגדך, אני רוצה להרתיח אותך. ג’יפ לבן גדול עצר לידה, והיא נכנסה בלי להיפרד לשלום.

נכנסתי לדואר, לקחתי מספר. ישב לפני קשיש עטוף צעיף מכבי תל אביב צהוב, שאמר לטלפון הסלולרי, “לא לא, אני בדואר. אתה שומע? אמנון ליפקין שחק מת היום. הוא היה הרמטכ”ל פעם. אני הכרתי את אמו. היא היתה אחות בהדסה בירושלים. גם ליפקין שחק מת בהדסה. אבל אמא שלו כבר לא הייתה שם. היה לו סרטן הדם, אמרו בחדשות. לא ידעתי שאפשר לחטוף סרטן בדם. זה מעביר בי צמרמורת. מה? לא לא, יש תור ארוך. הגיעה הודעה על חבילה מחו”ל. אני לא יודע מה זה. לא הזמנתי שום דבר. אני יושב בדואר, יש כאן מסכים. כתוב כאן שבסין חושבים שעוד כמה ימים יהיה סוף העולם, ושהשלטונות עוצרים את מי שמפחד מזה. טוב, ננתק, זה כבר בטח מאה דולר השיחה הזו. אני בדואר. בכלל, בזמן האחרון לא טוב לי בחיים. שלום ילד. אחר כך נדבר. שלום. — שלום”.

 

(פורסם ב"עכבר העיר" לפני מספר חודשים)

א. בתאריך 3.4, בשעה 19:00, בחנות הספרים "המגדלור" (הרכבת 4 תל אביב) ערב משותף לגלילי שחר עם ספרו "שארית ההתגלות" ולספרי "שאלות בספרות". שניהם הופיעו בהוצאת מוסד ביאליק, בסדרת "מבט אחר" בעריכת דן מירון. כניסה חופשית.

ב. בתאריך 18.4 בשעה 20:00 בבית אבי חי בירושלים (המלך ג'ורג' 44 ירושלים), ערב ל"אחות שמש" עם מאיר אפלפלד, בלהה בן -אליהו, ונגן העוד, מאסטרו ארמונד סבאח. כניסה חופשית.

ג. לדוברי הגרמנית – רואה אור השבוע הספר "קרוב" בתרגום לגרמנית, תרגום של ליליאן מלינגר.

ד. לקוראינו בחוף המזרחי של ארה"ב, בתחילת מאי אהיה בפסטיבל פן בניו יורק, בהנחה שאשרוד את הטיסה.

 יהודית הנדל, בספר הנפלא "כסף קטן" (ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד 1988), כותבת את המשפט הבא: "זה חשוב לערבב טוב ושבכל צלחת יהיה 'הלב של המרק'". המשפט הזה הוא גם עצה מצוינת לכותבים או לאמנים בכלל. לשאוף למצב שבו בכל משפט, בכל משיכת מכחול, בכל תנועה של ריקוד, בכל תיבה בפרטיטורה, נמצא הלב של היצירה. הלב יכול להופיע במופעים שונים, אבל ביצירה כזאת בכל משפט שתפתח תכיר את היצירה ואת היוצר. למרות שהמרק מורכב מחומרים שונים, כלומר יש לו כביכול לבבות שונים, סוד הערבוב מאפשר לחומרים השונים לבטא כל פעם מחדש את "הלב של המרק". ואם זה קורה משפט אחרי משפט, כמו שאכן קורה אצל הנדל ברבים מסיפוריה, לפנינו יצירה גדולה (אם אתם רוצים לקרוא סיפור גדול אחד השנה, קראו את "שמלות המשי של גב' קליין" מתוך הספר "ארוחת בוקר תמימה").

לפני שעה קלה המצאתי, לכבוד המרק של יהודית הנדל ותוך כדי מחשבה על המשפט הנ"ל, מרק, שלמיטב שיפוטי הוא שיא עבודתי בתחום המרקאות עד כה. להלן המתכון: להמשיך לקרוא הלב של המרק

[אלו לא תרגומים, אלא תרגומי עזר שאני רושם לעצמי בשולי הדף, אגב קריאה בספר חדש ויפה של סטיבן אדיס על הייקו. אפשר לכנותם וריאציות על המקור, וריאציות שמן הסתם אינן רחוקות מאוד ממנו]

רֵאשִׁית הַסְּתָו –

הַיָּם וּשְׂדוֹת הָאֹרֶז

יָרֹק אֶחָד

[באשו]

*

נָמוֹג צְלִיל פַּעֲמוֹן הַמִּקְדָּשׁ

רֵיחַ פְּרָחִים בּוֹקֵעַ

עֶרֶב

[באשו]

*

נִרְאִים כִּבְנֵי מֵאָה

עָלֵי הַשַּׁלֶּכֶת

שֶׁל הַגַּן הַזֶּה

[באשו]

*

עֲרָבָה יְרֻקָּה

נוֹפֶלֶת אֶל הַבֹּץ –

שֵׁפֶל

[באשו]

*

נָדַם צִרְצוּר

חָגָב הָאֹרֶן –

קַעֲרַת תֵּה שְׁחוֹרָה

[רנסצו]

*

גּוֹזְלֵי דְּרוֹרִים

נַעֲנִים

עַכְבָּרִים בְּמַלְכֹּדֶת

[באשו]

*

מִקְדָּשׁ הַנָּשִׁים

כִּלּוֹת יַתּוּשִׁים תְּלוּיוֹת –

אוֹר-יָרֵחַ שֶׁל עֶרֶב

[בוסון]

*

עָלֶה עֵץ-תּוּת

סִימָנִיָּה

בְּסֵפֶר שִׁירָה עַתִּיק

[בוסון]

 

קשה להסביר את החדווה המיוחדת שבמציאת אבן-יד, ובמיוחד באמצע עיר, ולא באתר ארכאולוגי. אפשר אולי להבין את הרגש הזה אם משווים את מציאת אבן היד למציאת פטיש, או למציאת שטר כסף. אבן-יד היא כלי לחיתוך ולקיצוץ. אבל מי שמוצא אבן-יד, בניגוד למי שמוצא פטיש, לא חושב עליה ככלי מעשי. זהו כלי שהזמן רוקן אותו מכל משמעות פרקטית, והוא הפך לחפץ מאגי טהור, לסמל של העבר, של הזמן האבוד. בכך שונה מציאת אבן היד ממציאת שטר כסף. מציאת שטר מכוונת כולה אל העתיד, אל שמחת רכישה כלשהי. מציאת אבן יד מכוונת כולה אל העבר והשמחה שהיא מעוררת היא שמחה של מציאת זמן.

אבן יד כמו זו, שמצאתי לפני יומיים (ביום הבחירות לכנסת) בשכונת בקעה בירושלים, הייתה בשימוש, למיטב הבנתי (ואשמח להערות של מומחים), לפני זמן הנמדד במאות אלפי שנים. 200 אלף? 400 אלף? 600 אלף? היא דומה למדי לאבן הזו למשל, מברכת רם, שבאוסף מוזיאון ישראל. מכל מקום, זהו כלי פליאוליתי תחתון, כלומר כלי שייצר מין אדם שונה משלנו, כנראה הומו ארקטוס. המין שייצר את הכלי הזה נכחד מן העולם, ובמובן זה למצוא ולהחזיק כלי כזה דומה להחזקת ביצה של דינוזאור. כלומר, אין זה סתם כלי עתיק מאוד, אלא שריד מעולם אנושי-אלטרנטיבי שנמחה, פצירה מהימים שבטרם המבול, כביכול. למצוא דבר כזה באמצע ירושלים הרי זה לגעת פתאום בעולם האבוד ההוא. זה כמעט מבהיל. כמו שערה בודדת שעשויה מזמן-עמוק שמגיחה מעור העיר. אלוהים יודע כמה גלגולים עברה. ידידי א’ טוען כי יש להניח שהאבן הזו הייתה בשימוש באזור דרום הר חברון ובמשך מאות אלפי שנים נדדה בתהליכי סחף לירושלים. רק לדמיין את המסע הזוחל האטי-אטי הזה, שבסופו הרגע של ההתקלות בי.

  להמשיך לקרוא חבילה הגיעה

אפתח בהתנצלות: שני ספרים שלי מופיעים בסמיכות זה לזה אבל זה לא אמור היה להיות כך. הספר החדש, שיוצא בתחילת ינואר, אמור היה לצאת כבר לפני יותר משנה והתעכב בגלל מורכבות ההפקה (יש בספר תמונות רבות) וכך נוצרה צפיפות קלה.

לספר הראשון, הרומן "אחות שמש", ייערך ערב ב"תולעת ספרים" במזא"ה 7 תל אביב ביום שלישי הבא, 1.1.13, בשעה 20:00. משתתפים: דרור משעני, דרור בורשטיין ודביר בנדק.

הספר השני, "שאלות בספרות", הוא ספר עיוני (שנכתב מתוך מחשבה על הקהל הרחב) על ספרות, שירה ואמנות, שיוצא בימים אלו בהוצאת מוסד ביאליק.

כרגע אפשר לרכשו (במבצע!) דרך האינטרנט (בקישור הנ"ל), ולחנויות הוא יגיע בתחילת 2013.

עמכם הסליחה.

כשהייתה נזכרת בו הייתה נזכרת בְּמָיוֹנֵז. בינה לבין עצמה היא גם כינתה אותו בשם הזה: "המיונז", עשרים שנה אחרי שכבר נפרד ממנה. היה לו איזה עניין עם המשחה הלבנה. אהב אותה מאוד. למרוח על חלה. ועם ביצה קשה. רק אחרי כמה חודשים שהיו נפגשים התגלה מדוע הוא לא מעוניין לצאת למסעדות: הוא לא אוהב שום אוכל. רק המיונז. של תלמה. היא ביררה ואז הכינה לו ביתי. לפי מתכון של שף. שלושה כוכבי מישלן: הוא לא נגע בזה. הריח, הוא אמר, זה כמו דגים. והוא דגים שנא. רק מיונז רגיל. חלה. ביצה קשה. קצת מלח. היה אוכל את זה כל יום לצהריים. בבוקר ובערב – חטיפים. ולפעמים אכל גם מיונז לארוחת הבוקר. כך, בכפית, ישר מהקופסה. ליקק את זה כמו דבש. פעם תפסה אותו תוקע אצבע למקרר, בלילה.

הם, לא צריך לומר, נפרדו. מוזר, חשבה. היה נדמה שהדיאטה לא השפיעה על תפקודו הגופני. היא אהבה לשכב אתו. והוא היה אדם נעים בסך הכול. אבל מגיל ארבע-עשרה קרה שם משהו. אפשר לומר שהוא סגד למיונז כמו לאליל. הוא גם שטף את הקופסאות והעמיד בפירמידה ענקית. שלחו פעם צלם ופרסמו עליו כתבה גדולה. הם נפרדו כמו שזוגות רבּים נפרדים. למעשה, הם נפרדו כי היא הייתה צוחקת כל הזמן, וזה הרגיז אותו. שניהם מצאו בני זוג, שניהם עכשיו הורים לילדים. הכול בסדר, באמת. אבל קורה שהיא תופסת את עצמה עומדת ובוהה, בסופרמרקט, וחושבת איך הייתה, לפני שנים רבות כל כך, שוכבת עם המיונז ואיך היו עכשיו יכולים להיות נשואים, והיא הייתה מורחת לילדים – לציקי ועומרי – לא-לא, היא לא תקיא על מיכלי הקטשופ, היא תיאחז קצת בְּעֶגְלַת הסורָגים וזה יחלוף.