יוסיף ברודסקי, חותם מים, תרגום, הערות ואחרית דבר, לאה דובב, מאגנס, 106 עמ', 59 ש"ח.
[פורסם ב"הארץ ספרים" ב-16.2.11]
אם אתה מוצא את עצמך, תוך כדי קריאה בספר כלשהו, באחד מאתרי האינטרנט המוֹכרים כרטיסי טיסה למקום שעליו אתה קורא, או לפחות מהרהר ברצינות באפשרות לארוז מזוודה, הרי שיש להניח שהספר שאתה אוחז בו חולל משהו בעולמך, יצר בתודעתך דימוי שממשותו משתווה, אם לא עולה, על זו של המקום בו אתה קורא. אילו יכולתי, הייתי כותב את השורות האלה מוונציה, ואני בטוח שמי שייסע לעיר הנהדרת והשחוקה הזו אחרי קריאה בספר הזה ייסע אל מקום שיהיה בעבורו חדש לגמרי.
הספר מַפנה אל עיר, ההופכת לספרייה: "נותר לי רק לקרוא או לשוטט סתם. ובעצם, מה ההבדל בין זה לזה, שהרי בלילות מבואי האבן הצרים הללו כמותם כמעברים בין ארונות ספרים באיזו ספרייה כבירה, שכוּחה" (עמ' 65). דמו את זה: ספרו של ברודסקי המשתוקק לשוב אל הספרייה-העיר שממנה נולד.
ונציה היא פירמידה הפוכה. על קודקוד קטן יחסית של ממשות בנוי הר הפוך של דימויים, חלומות, אכזבות, ציורים, סרטים, שירים. דומה שעוד מילה אחת על ונציה, עוד ספר אחד, עוד שיר אחד, והפירמידה תקרוס. אל חשש, זה לא יקרה. גם אם חלילה תשקע ונציה בים ("בעתיד אורב לעיר גורלה של אטלנטיס", עמ' 61), תיוותר הפירמידה הזו מוצקה ומפוארת. ואחת מן הלבנים המשובחות בה היא בלי ספק הספרון הזה של ברודסקי. להמשיך לקרוא "ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין"
מתחת לשולחן 