"ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין"

יוסיף ברודסקי, חותם מים, תרגום, הערות ואחרית דבר, לאה דובב, מאגנס, 106 עמ', 59 ש"ח.

[פורסם ב"הארץ ספרים" ב-16.2.11]

אם אתה מוצא את עצמך, תוך כדי קריאה בספר כלשהו, באחד מאתרי האינטרנט המוֹכרים כרטיסי טיסה למקום שעליו אתה קורא, או לפחות מהרהר ברצינות באפשרות לארוז מזוודה, הרי שיש להניח שהספר שאתה אוחז בו חולל משהו בעולמך, יצר בתודעתך דימוי שממשותו משתווה, אם לא עולה, על זו של המקום בו אתה קורא. אילו יכולתי, הייתי כותב את השורות האלה מוונציה, ואני בטוח שמי שייסע לעיר הנהדרת והשחוקה הזו אחרי קריאה בספר הזה ייסע אל מקום שיהיה בעבורו חדש לגמרי.

הספר מַפנה אל עיר, ההופכת לספרייה: "נותר לי רק לקרוא או לשוטט סתם. ובעצם, מה ההבדל בין זה לזה, שהרי בלילות מבואי האבן הצרים הללו כמותם כמעברים בין ארונות ספרים באיזו ספרייה כבירה, שכוּחה" (עמ' 65). דמו את זה: ספרו של ברודסקי המשתוקק לשוב אל הספרייה-העיר שממנה נולד.

ונציה היא פירמידה הפוכה. על קודקוד קטן יחסית של ממשות בנוי הר הפוך של דימויים, חלומות, אכזבות, ציורים, סרטים, שירים. דומה שעוד מילה אחת על ונציה, עוד ספר אחד, עוד שיר אחד, והפירמידה תקרוס. אל חשש, זה לא יקרה. גם אם חלילה תשקע ונציה בים ("בעתיד אורב לעיר גורלה של אטלנטיס", עמ' 61), תיוותר הפירמידה הזו מוצקה ומפוארת. ואחת מן הלבנים המשובחות בה היא בלי ספק הספרון הזה של ברודסקי. להמשיך לקרוא "ההוכחה לכך שבעולם שולטת מידת החסד ולא מידת הדין"

השלג הנצחי של האוקיינוסים

בעבר האמינו שמגנטים מכוונים אל כוכב הצפון.

*

יֵשׁ צִפֳּרִים שֶׁנּוֹדְדוֹת בַּהֲלִיכָה. (איאן ניוטון)

* להמשיך לקרוא השלג הנצחי של האוקיינוסים

זיכרון רחוק

איני יודע מה האסוציאציות שלכם ביחס למרוקו – אולי מתחום האוכל או המאבק העדתי בישראל (אגב, מעניין שבתקשורת הישראלית "מרוקָאי", עם הטעמה על הקָ', מסמן ישראלי ממרוקו, בעוד ש"מרוקָנִי", עם הטעמה על ה"נִי" מסמן תושב מרוקו, אבל זה עניין אחר) בעבורי, מרוקו היא בראש ובראשונה מרבץ טרילוביטים. לפי הערכות זהירות כלכלת מרוקו מגלגלת 40 מיליון דולר בשנה על סחר בטְרילוֹבִּיטִים. הצירוף "טרילוביט מרוקאי" בדרך להפוך לצירוף כבול כמו "קפה טורקי".

להמשיך לקרוא זיכרון רחוק

של נעליךָ

כמה הערות מתוך ספרו של ג'ון גריבין "אבק כוכבים" (פינגווין, 2000)

  • "החיים מתחילים בתהליך של היווצרות הכוכבים. אנו עשויים אבק כוכבים. כל אטום של כל מרכיב בגופך, למעט מימן, יוּצר בתוך כוכבים, פוזר לרוחב היקום בהתפוצצויות כוכביות גדולות, ומוחזר עד שנהיה חלק ממך".
  • כדור הארץ הוא שְׁיָר של ענן הגז שממנה נוצרה מערכת השמש. 99.86% מהחומר נמצא כיום בשמש עצמה; ממה שנותר (0.14%) שני שליש נמצאים בצדק (יופיטר). משאר ה-0.05% נוצרה כל שאר מערכת השמש, כולל כדור הארץ.
  • התהליך הוא בערך כזה: כוכבים מדור ראשון עשויים כמעט אך ורק מימן והליום; כעבור כמה מיליארדי שנים הם התפוצצו; מהשיירים נוצרו כוכבים מדור שני שבהם נוצרו יסודות נוספים כמו פחמן וחמצן; גם כוכבים אלו התפוצצו; משיירי הכוכבים האלו נוצרה מערכת השמש, ובתוכה כדור הארץ. זה דור הנכדים של היקום, והוא יורש את הישגי הדורות הקודמים [זה נשמע כמעט כמו רומן ישראלי קנוני]. להמשיך לקרוא של נעליךָ

"בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון"

(הערת הסבר: ב"קינדל", הספר האלקטרוני של אמזון, יש פונקציה של סימון קטעים בקו תחתי. כל קטע שאתה מסמן מועתק ונשמר אוטומטית בקובץ מצטבר, וכך נוצרת מעין מחברת ציטוטים, שאתה קורא אחרי כמה חודשים ולא זוכר שסימנת, ומה היה ההקשר. אני מתרגם כאן חלק קטן מהציטוטים)

"בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון". (תומס מרטון, "כשהעצים אינם אומרים דבר")

*

"אני עצמי חלק ממזג האוויר וחלק מהאקלים וחלק מהמקום, ויום שחלף מבלי שחלקתי באמת בכל זה אינו כלל בגדר יום". (תומס מרטון)

*

"תמיד רציתי לכתוב על אודות הכול". (תומס מרטון)

*

"יש לנו מכשיר שטס לנוגה, וכשהוא יעבור בסמוך לה הוא יראה במשך שלושים שניות את העננים שמעליה. זה יקרה בדצמבר. ואז המכשיר יטוס החוצה אל שום-מקום. הוא יהיה עין בשום-מקום". (תומס מרטון)

* להמשיך לקרוא "בשממה זו למדתי שוב כיצד לישון"

דיירי מִשְנֶה

לואיס תומס, ב"חיי התא" שהזכרתי בפוסט הקודם, מספר על יצור חד-תאי בשם Myxotricha paradoxa, שמתגורר במעמקי מערכת העיכול של טרמיטים אוסטרליים. בלעדיו, העץ שאוכל הטרמיט, בלי קשר לכמה הטרמיט ילעס, לא יוכל להתעכל. המיקסוטריכה מאפשר לטרמיט להפריש את העֶצָה (ליגנין) שאותה אין הוא יכול לעכל, ושאותה הוא מנצל כחומר לבניין הקן. בלי המיקסוטריכה לא היו טרמיטים. מה שאפשר לכנותו "טפיל" מאפשר למעשה את חיי המארח.

נראה שלמיקסוטריכה יש שוֹטוֹנים (מעין זנב ארוך, כמו בתאי זרע) שמאפשרים להם לנוע בתוך מערכת העיכול של הטרמיט. למעשה, בהגדלה רבה יותר, השוטונים הללו מתבררים לא כאיברים של היצור, אלא כיצורים אחרים, ספירוכטה, סוג של חיידק, שחיברו את עצמם במרווחים סדירים למיקסוטריכה והם מזיזים אותו.

וכאילו לא די בכך, נראה שיש למ' אברונים אובליים, קרובים לספירוכטה. אבל אם מגדילים עוד רואים שגם אלו יצורים נפרדים, חיידקים אחרים, שחיים בסימביוזה עם הספירוכטה. דיירי מִשנה של דיירי המִשנה של הטרמיט, שאף הוא דייר משנה, נגיד, בבית או בעץ.

פתאום הבנתי את העולם על פי צמד המילים: דיירי מִשנֶה.

כדי שהמטפורה של דיירי המִשנה לא תטעה: מדובר במאות אלפי דיירי משנה בסביבת המיקסוטריכה.

מושבה של טרמיטים יכולה להכיל עד עשרה מיליון טרמיטים.

*

למאמר של לין מרגוליס ודוריון סגן באותו נושא >>>

לצחצח שיניים מול המיקרוסקופ

לואיס תומס, בספרו הנודע מ-1974, The Lives of a Cell, "חיי התא", כותב כי יש בסיס טוב לטענה כנגד היותנו קיימים כישויות (entities). איננו מורכבים, כפי שהיינו רוצים להאמין, כותב תומס, כצירוף של חלקינו-שלנו: "חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו". המיטוכונדריה (לצורך העניין אפשר להגדירם כאברון בתא שהוא "תחנת הכוח" של התא) אינם "שלנו" אלא יצורונים נבדלים, "פולשים", שיש להם דנ"א משל עצמם, והם אולי חיידקים שנבלעו בתאים האנושיים בעבר הרחוק ונשארו שם ביחסים סימביוטיים (סליחה מראש על העילגות והבורוּת הביולוגית). אם כך, מדובר ב"זרים", שבלעדיהם, כותב תומס, "לא נוכל להניע שריר, להקיש באצבע או לחשוב מחשבה". כלומר, אנו חיים הודות לזרים; הזרוּת הכרחית לקיומנו. כך גם בצמחים – הם חיים הודות לכלורופלסטים, שגם הם כנראה פולשים זרים באופן דומה. התלות שלנו בזרים לעצם קיומנו, לא כ"קישוט" שאנו עונדים באופן ליברלי, קיימת גם כאן – מפני שאנו תלויים בצמחים, התלויים בזרים "שלהם". ומי יודע אם שרשרת זו לא ממשיכה עוד ועוד. להמשיך לקרוא לצחצח שיניים מול המיקרוסקופ

שלג גדול

זו אחת התמונות המפעימות והמזעזעות, עד בהלה ממש, שראיתי לאחרונה. מצאתי במקרה בויקיפדיה:

זו תמונה שצולמה בעזרת מיקרוסקופ אלקטרוני. רואים בה פתותי שלג. אולי אכתוב על זה משהו פעם. אני לא מתחיל כי ברור לי שמהדבר הזעיר הזה אפשר להגיע עד אינסוף. לא כהגזמה, אלא שזה בדיוק העניין כאן: האינסוף ה"קטן". של הקיפול פנימה. אבל בינתיים התמונה. לחצו עליה עוד פעמיים להגדלות נוספות.

ג'ק גילברט / תִדרוּך לַהגנה

גֵּ'ק גילברט

תִּדְרוּךְ לַהֲגַנָּה

מתוך הספר Refusing Heaven, Knopf 2007

מאנגלית דרור בורשטיין

 *

*

 

צַעַר בְּכָל מָקוֹם. טֶבַח בְּכָל מָקוֹם. אִם תִּינוֹקוֹת

אֵינָם גּוֹוְעִים בְּמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ, הֵם גּוֹוְעִים

בְּמָקוֹם אַחֵר. זְבוּבִים עַל נְחִירֵיהֶם.

אֲבָל אָנוּ נֶהֱנִים מֵחַיֵּינוּ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה מָה שֶׁהָאֵל רוֹצֶה.

אַחֶרֶת הַבְּקָרִים שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁחַר בַּקַּיִץ לֹא הָיוּ

נַעֲשִׂים יָפֶה כָּל כָּךְ. הַטִּיגְרִיס הָבֶּנְגָּלִי לֹא הָיָה

מֻתְאָם כָּל כָּךְ לְהַפְלִיא. הַנָּשִׁים הָעֲנִיּוֹת להמשיך לקרוא ג'ק גילברט / תִדרוּך לַהגנה

הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)

הנה ציטוט טיפוסי מאוד מביקורת יין מלפני כמה ימים מאת מבקר המזון של "הארץ", דניאל רוגוב:

צבעו אודם כהה ומבריק נוטה לנופך, גופו מלא והוא מפגין ריכוז טוב; הטאנינים המתקתקים והחלקים כמשי משולבים יפה בהשפעת עץ מתובל ועתיר וניל. היין חושף ניחוחות וטעמים של פטל, דובדבנים וגרגירי יער, בתמיכה מחמיאה של רמזים למינרלים אדמתיים וצורניים, וכן רמזים פרחוניים שנפרשים יפה על החך. הטאנינים והפירות מתגברים בגימור הארוך מאוד. נגיש עכשיו, אך יהיה במיטבו ב-2012-2025. 290 שקלים. ציון: 95.

אפשר לקרוא את הטקסט הזה בתמיהה גמורה, וכך מן הסתם קוראים אותו מרבית האנשים. אפילו מטפורות פשוטות יחסית, כמו "גוף" של יין, יהיו חסרות פשר לחלוטין עבור קורא הפרוזה הרגיל. הרי אין לו דמות הגוף ואינו גוף – מדובר בנוזל. על המשך הטקסט – מילים כמו "טאנינים" או צירופים כמו "עץ מתובל" אין מה לדבר. אפשר לעצור את הדיון כאן, ולפטור את הטקסט כתמוה וחסר-פשר. אני מודה שזו אפשרות לא מופרכת. אבל היא אינה היחידה.

ביקורת יין היא אפשרות טובה להבנת שירה. כמו המשורר, נתקל מבקר היין במשהו משכר, חזק, מסתורי. המשורר יכול להיתקל, למשל, במראה השמים ולכתוב את השיר הקצר "מעל לשמים / רוחות גדולות" (שירו של ריוקאן). הוא רואה שם משהו שמורכב משני דברים: 1. הוא מפעים (אולי ראה את כיפת השמים הריקה והדוממת ביום אביב, אולי דווקא את כיפת השמים הלילית. מה שברור שהשמים הפכו עבורו פתאום למשהו שדורש תשומת לב, שדורש להגיד משהו). 2. אין מילים לתאר אותו. מה אפשר לומר על כיפת השמים?! מה אפשר לומר על החופה הענקית, הבהירה הזו? לאיש המדע זה קל יותר (יש לו הקשיים שלו). למי שאינו איש מדע ואינו יודע מה לומר "אובייקטיבית" על השמים, נותר המוצא של השתיקה – השמים הם שמים וזהו, או המוצא של השירה. זה המוצא של ריוקאן. להמשיך לקרוא הערה על יין ושירה (על דניאל רוגוב)