מתחת לשולחן

שנים דובּר במשפחתי על סב רחוק אך לא שיערתי כי הקרניים המזכירות את אלו של איל הצפון שהיו תלויות מעל לדלת הסלון ועברו במשפחה מדור לדור היו שריד ישיר שלו – כלומר קרניו. בדיקת DNA פשוטה שערכתי בעצמי אישרה את השמועה, שבדיעבד נודע לי שעברה מפה-לאוזן במשפחה מזה דורות. "ודאי", אמרה אמי, מתפלאת על פליאתי, "אצלנו לא זורקים דבר. ויש גם את החַט ההוא מאחורי המקרר, הרי שנים הוא כבר מונח שם… קח, קח, קח, נו קח אותו, מה יש לי לעשות בו, קח…".

עוד באותו היום טיפסתי על סולם והורדתי את זוג הקרניים מן הקיר. הן היו מחוברות למעין משטח קמור, כעין כיפה קשיחה, קרנית. כמהתל, הנחתי את הכיפה על ראשי. היא התאימה ככפפה ליד. למעשה, מין ואקום עַז הידק אותה לקרקפתי וככל שניסיתי להתיק אותה הלכה ונצמדה אל הראש. בארון הנפתח, שהיה קר כמקרר ומואר באור פנימי דומה, המתינה לי אדרת הפרווה. פתקים שהוא כתב עוד נשמרו בה; שטרות היו תפורים לבטנתה ורשרשו כשהכנסתי את ידיי לשרוולים, אצבעותיי אובדות בעומק, מצִדם הפנימי של טלאֵי המרפקים. איש לא טרח לפרום את האדרת מעולם, מה גם שהשטרות – מיליארדים מארקים – היו מזמן חסרי כל ערך ממשי. בכיס צדדי הייתה פִּתקה ובה רישום דהוי של פיל עתיק. הריח התפשט בבית והיה צריך לפתוח חלונות. הקור פרץ כמו המתין להזדמנות שלו. אמי ודודתי הבעירו אש. עטיתי את המעיל, שכיסה את גופי עד לקרסוליים. שרוולי הידיים נגררו על הרצפה מאחורי כזנבות. יחף עמדתי ליד הדלת והבטתי ביושבים אצל המדורה. פתחו לי את הדלת בבעיטה,יצאתי אל השלג הכבד. 

 

 

אתמול פורסמה ידיעה צדדית על התנגשות של שביט ביופיטר ("צדק"). אבל העניין הזה לגמרי לא צדדי. באיזה מין עולם אנחנו חיים, שבו ה"התבטאות" הכי שולית של עסקן תהיה תמיד מרכזית ובולטת יותר ממאורע בסדר גודל קוסמי? פיטר וורד ודונלד בראונלי, בספר המעניין כל-כך "ארץ נדירה", מקדישים פרק ליופיטר, שממרחק כ-800 מיליון קילומטר משפיע על חיינו. הוא השפיע הן בעת היווצרות כדור הארץ, בכך שכבידתו מנעה התגבשות כוכב לכת נוסף בינו ובין השמש (כך נוצרה חגורת האסטרואידים), והן כ"זקיף" שמנקה את פנים מערכת השמש מגופים תועים, שחלקם "נופלים" לכיווננו. יש סברה שיופיטר מקטין את הפגיעות ההרסניות של אסטרואידים ומטאורים בכדור הארץ פי 10,000! במילים אחרות, השביט שהִכה ביופיטר היה יכול להיות "מיועד" עבורנו. ואם לא זה – אז אחרים.
 
זה שיופיטר ושבתאי שומרים על מסלול יציב זה פלא. אילו הם היו מסיביים יותר ו/או קרובים יותר זה לזה מערכת השמש הייתה מתפרקת לאיטה. כך היה קורה גם אילו היה עוד כוכב בסדר גודל של יופיטר במערכת. כלומר, יופיטר חשוב, אבל חשוב שלא יהיה יותר מאחד כמותו!
 
אנו מכירים פלנטות כמו יופיטר סביב שמשות אחרות אבל לרוב הן קרובות לכוכב, פנימיות ולא חיצוניות, ולכן נוטים להתקרב או אף ליפול פנימה אל השמש שלהן; ככאלו הן לא יכולות לתפקד כ"זקיף" שיופיטר הוא עבור כדור הארץ (זה דומה לשוער שממוקם באמצע המגרש, הוא יכול להיות הכי טוב בעולם, אבל הוא לא יוכל ממקומו זה להגן על השער). במילים פשוטות, יופיטר הרחוק הזה חיוני לקיומנו, בגודלו ובמיקומו המסוימים דווקא. הנקודה הזוהרת הזו בשמיים, שאין רבים שמביטים בה בכלל, היא חלק אינטגרלי של הקיום שלנו, לא כמטפיסיקה אלא כעובדה מדעית.
 
העניין הוא חלק ממערך הרבה יותר מורכב ומופלא של השפעות גומלין ביקום, שלרובם איננו מודעים כלל. למשל, ללא הירח שלנו הייתה כבידתו של יופיטר דומיננטית מדי עלינו, מה שהיה גורם לשינויים דרסטיים בחיים על כדור הארץ וכנראה לאי אפשרותם; כדור הארץ מושפע בעיקר מכבידות של השמש, הירח ויופיטר, וכל שינוי במערך המשולש הזה דומה להוספת משקולת בצד אחד של מוט של לוליין. העיתונים יקדישו מקום רב יותר לכל סינגל של זמרת "כוכבת" מאשר לשביט שהתרסק על "צדק", ובכך יגדירו עבור אנשים רבים את סדר החשיבות המובן מאליו. זה נכון כמובן לא רק כשמדובר בכוכבים, אבל זה עניין אחר. ראו את הטוקבקים לידיעה, הם ומה שעומד מאחוריהם מעניינים מאוד מבחינה תרבותית. עד כמה הידיעה הקוסמית מיד מתורגמת למונחים פוליטיים ולאומיים. ואפשר לחשוב על הספרות, ועד כמה היא אינה שונה, מבחינה זו, מהטוקבקים ומהעיתונות. 
 
 

 

 

מעטים הם הזיכרונות מתקופת חיי כטרילוֹבּיט בתקופת הקמבּריוּם. על קרקעית הים היה לחץ המים כבד מנשוא. היו ימים שלמים שכל תזוזה הייתה עולה בכאבים, לכן לרוב נותרנו במקום. אני אומר "נותרנו" אבל כלל לא ברור שמישהו נוסף היה שם. אפילו להזיז את העיניים – הלא היו לנו עיניים – לא היה אפשר. היה חשוך שם למדי. היינו די קטנים. מאות מיליונים של שנים היו פרושות כביכול, כך הסתבר בדיעבד, לפני אפי, ולא ידעתי כלום. יכול להיות שחלק מהזמן ביליתי בשינה. חלמתי בלילות הארוכים על קיר עכור. מאות תמונות היו תלויות עליו, הוסרו ביום אחד, הותירו סימנים מלבּניים. מובן שאז נבצר ממני פשר החלום.
 
כיום, כשאני נזכר בימים ההם, לפני 500 או 600 מיליון שנה, איני זוכר אלא את מועקת המים המלוחים ואת האפלה העמוקה. אבל את החלום ההוא, שחלמתי אז, אני חולם לפעמים גם כיום. אם לומר את האמת, גם כיום איני מבין אותו. אתמול חלמתי שוב: כניסה אל הדירה הענקית, קירות גדולים, המלבנים המסומנים לכל גובהם. אלא שהדירה הייתה עכשיו מוצפת מים. מישהו טרח עם המגב.
 
לפני כמה שנים מכרו לי מאובּן של טרילוביט מזן אחר. אפשר למצוא אותנו במיליונים במקומות שפעם ים רדוד היה בהם והתייבש. בלילה הוא מונח מאחורי המחיצה השקופה שלצדי, ואני מנסה להירדם, למרות נוכחותו. הוספתי לו קצת מים שהבאתי מהים. אני יודע שהוא בז לחדר, לדירה שלי, לשעונים שבדירה, המתקתקים מולי ומעליו. שברתי את השעונים. זה לא עזר. אני יודע שהוא בז לי וממתין בסבלנות שאיעלם. פעם חלמתי – לא, הייתה זו מציאות – שאני קם מהמיטה, מוריד את התמונות מהקירות. אולי הוא יתרצה סוף-סוף. הרי אני, אפשר לומר, אוהב אותו. אך הוא אינו חָפֵץ אלא להכחידני.
 

בדרך כלל כשמציעים לי לנצל את המבצע אני מנצל את המבצע. ספרים, חופשי. מנצל את המבצע, קונה הרבה, לפי העובי. נוטות החסד קניתי ארבע פעמים, שניים מהם בשקל, השלישי בחינם, הזול מביניהם, אבל כולם היו אותו מחיר, לכן הרווחתי פעמיים – ככה לפחות הבנתי מהמוכרנית ומהמוכרת. היטלר של קרשו, א+ב, קניתי במחיר היטלר הצעיר. אתם קולטים? את היטלר המזדקן קיבלתי במחיר היטלר הנמרץ, ועוד קיבלתי שובר ל"קלאסי-קלטת" לפעוטות. המוכרן אמר לי, יפה עשית, גם הוא ניצל את המבצע. "איזה מבצע"? תמהתי. "בּרבּרוֹסָה, כפרה", ענה המוכרן. 

מכל מקום, מה שרציתי להצביע עליו באתר המבצע החדש הוא "התת מודע" של האתר, או של המבצע. הרקע הנייטרלי של האתר, של המבצע, של המקום הזה: הקיר. קיר לבנים צפופות, מלמטה עד למעלה. תגלול מימין, תגלול משמאל, לא נפתח, הקיר. מה שכן, יש טפסים בלינק למטה. אבל חוץ מהטפסים? קיר. שומר מסך יפה כזה, מגניב. אני הורדתי כבר. קירות ומבצעים לוהטים – הנה לכם סיכום לא רע של מצבנו.

 

אתר ynet מציע, תמורת 10 ש"ח, את שער "ידיעות אחרונות" של יום הולדתך. איך אפשר לעמוד בפיתוי הזה? יום ההולדת הוא עניין רחוק שאיננו יודעים עליו דבר. חשוב כל כך – ואטום כל כך. על המתח הזה יושב הרעיון הזה, ואני מודה שעלי זה עבד. המחשבה הזו שפתאום סביב החור השחור של רגע ההתחלה יצטייר ההקשר וכביכול מתוך ההקשר ייוודע לך משהו גם עליך… אבל זו כמובן מחשבת שווא. החדשות נוגעות לכולם ולאף אחד במיוחד. למצוא את לידתך בשער של "ידיעות אחרונות", הרי לכם רעיון נאה. ובכל זאת רכשתי.

מכיוון שנולדתי בשביעי של פסח (תש"ל) אני נאלץ ללכת יום אחורה לעיתון ערב החג. ובכן, מה קרה בעודי מבלה את השעות האחרונות ברחם? לא כל כך שונה מהיום: בעיקר יורים. "הונס כוח מצרי שתקף מעוז צה"ל", חוגגת הכותרת, אבל לצדה, עם תמונה וחיוך, טוראי יצחק שבילי, בן 21, נהרג באזור קנטרה בידי המצרים. חדשות חוץ – לא הקוריאנים וטיליהם אלא "הסינים חוגגים את שיגור הלוויין בריקודים וזיקוקים" (אני מניח שזה אומר שעלינו לדאוג), ולא הרחק משם "כוחות התמרון הסובייטיים הנחיתו מהלומת טילים". זה במזרח, ואילו במפלגת העבודה "דנים כיצד לבלום 'אווירת גולדמן'". היות ולא שמענו על אווירת גולדמן לאחרונה, יש להניח כי נבלמה בהצלחה. למשה דיין "נשלחו שלוש חבילות נפץ", כך חושף דובר ה"פתח" ברבת עמון. והרי זה כמו חדשות אמש, בתיקוני הגהה זעירים. ולתוך כל זה אתה נולד, ואינך יודע ש"הכול שקר – אומר באנגליה האיש המואשם ע"י הרוסים ברצח יהודים". רצח יהודים! באנגליה! ומה לרוסים ולזה? הרי הם מנחיתים מהלומות טילים, לא? גם וגם?

אבל בלי ספק הידיעה המפתיעה ביותר – עמוד ראשי, להזכירכם, היא זו: "ישראל כהן לא נבחר לוועד הסופרים". כותרת זו מופיעה ממש מתחת הכותרת על "מהלומת הטילים" של הכוחות הסובייטיים. ובאמת, אם יש דבר אחד, אחד ויחיד שהשתנה בין עיתון 1970 לעיתון 2009 הרי הוא האפשרות של דיווח על עניין מעין זה. רק מאה מ-300 חברי האגודה הצביעו בבחירות. ולתדהמתי הקלה אני מגלה כי דן מירון היה בין המועמדים לוועד: למה זה כה מצמרר, למצוא, יום לפני יום הולדתך, את מי שלימים יהיה מדריכך לדוקטורט? הרי כך "עובד" הזמן, אנו יודעים זאת. אבל פתאום נסדק משהו בתחושת הביטחון של ההווה. אתה רואה את העולם – בלעדיך. הוא מוכר לך היטב, האנשים אותם אנשים, רק אתה אינך שם. אני מניח שזה דומה קצת למוות.

 

מי שמחפש לו כמה דקות של בהייה לא לגמרי חסרת ערך מופנה לאתר הזה: http://www.bookdepository.co.uk/live. זה נמצא בחנות הספרים בה אני קונה ספרים באנגלית (החנות לא גובה דמי משלוח בינלאומיים!), ואפשר לראות שם מי קנה איזה ספר מהחנות, בעולם כולו. לפני כמה דקות, למשל, קנה מישהו באנגליה את הספר "ובכן, אתה רוצה להיות קנדי?" (כלומר אזרח קנדה). אני עצמי רכשתי שני ספרים של פיטר ד' וורד, אחד ממחברי "ארץ נדירה" שאני קורא עכשיו בהנאה שעל גבול ההיסטריה; מישהו אחר באנגליה קנה את "ד.ה. לורנס ואיטליה", שזה די מצחיק (משום מה); שוודית אחת קנתה את And the Hippos Were Boiled in Their Tanks של בורוז וקרואק (לא ידעתי על הספר הזה, כמו על האחרים שאני מזכיר כאן), ועמיתו ההולנדי החרה-החזיק אחריו ברכישה מוצדקת של "הדרך הידידותית להתארגן", בעוד שאחד מהונג-קונג רכש ספר שבוודאי יועיל לו רבות, "המדריך לספרות". אני יכול להמשיך עם זה עוד. אבל תסתכלו בעצמכם. יש בזה משהו משעשע להפליא, כמו המנהג של כמה מאיתנו להציץ בספר שמישהו קורא, סתם ככה. אגב, אפשר להקליק על הספר של השוודי, ההולנדי או האוסטרלי וכביכול לגנוב להם אותו – כלומר לרכוש מה שהם רכשו. זה די נפלא, לא? לחשוב שאתה יכול להציץ בסל הספרים של איזה הולנדי מפרבר של אוטרכט ולקבל רעיון לספר הצרפתי, בתרגום לאנגלית, שיהיה הכי יפה שתקרא השנה (או לא). אוי, שנייה לפני נעילת הרשימה – עוד בריטי רכש את "המדריך לדלז"!

בפסטיבל הספרים הבינלאומי האחרון בליוֹן הבחנתי, מבעד לעשן הסיגרים, בפינה רחוקה של האולם הענקי, הצבוע כולו שחור ואדום, בסופר האימה הנודע, שמספרים עליו כי הפחיד את עצמו כל כך ברב המכר האחרון שלו עד שנזקק לאשפוז פסיכיאטרי. הופתעתי לראות כי לא היה השרירן השחוּם, בעל החיוך הבוהק והשיער המברשתי מכריכות ספריו; הנערות שסבבו אותו תמיד בתמונות שבעיתונים – נערות זוהר במלוא מובן המילה – הפכו לנגד עיניי לשתי אחיות סיעודיות; שיערו המברשתי הקישח שזיכה אותו בכינוי "הקולונל" היה אחוז בידו הרועדת, פאה נוכרית כמסתבר; שריריו העצומים היו – כך לחש לי סוכן ספרותי של הוצאה מתחרה – הדבקת פוטושופ פרימיטיבית, והחיוך הלבן הושג בעזרת הלבשת שיני פלסטיק שהוא רכש בתריסרים בחנויות המוכרות תחפושות של ערפדים. סופר האימה המפורסם לא היה אלא שבר כלי, מפוחד כעכבר, ורעד כעלה נידף כל אימת שנדחקו מעריצותיו – נשים גדולות כל כך! זעק באימה אותו סוכן ספרותי – כדי לקבל את חתימתו הרועדת. מסתבר כי קוראיו המושבעים של סופר האימה יודעים את האמת על אודותיו, ומחליפים ביניהם תמונות אמת שלו מזה שנים. היום אנו יודעים, אמר לי הסוכן, היו אלו כמה מקוראיו שהפיצו את תמונות התדמית ואת סרטוני הפורנו הנודעים שלו כדי להעצים את הנאת הטקסט שלהם. למען האמת, לחש לי הסוכן, והעביר ציפורן קרה כברזל על גבי, לא הסופר הזה הוא שכתב את ספרי האימה שלו, אלא מישהו אחר.

 

בשנים האחרונות, מדי 1 ביולי אני מכריז חגיגית על בואם של הקיץ והחופשה ברכישת כרטיס אוטובוס "חופשי חודשי" של חברת "דן". יש בכרטיס הקרטון הזעיר הזה (204 ש"ח) מרכיב מָאגִי, מעבר לנראה לעין. במובן זה הוא דומה לכמה ספרים או יצירות אמנות בכלל שיכולים, באמצעים פשוטים, להעביר אותך למציאות סמויה במקצת, ממש בקרבת מקום. אין הכוונה כמובן לממלכות אגדתיות הנמצאות מאחורי ארונות בגדים, אלא לאזורים אחרים של העיר שמרושתים ברשת הצפופה של התחבורה הציבורית. למען האמת, אין הבדל גדול כל כך בין ממלכת נרניה ובין תחנות הקצה ומסלוליהם הנפתלים של קווים אזוטריים כמו קו 14 או 13 (יודעי דבר יהנהנו מיד. הו המסדר הסודי של נוסעי הקווים האלו). 
 
במחקר שערכו הסיטואציוניסטים הם גילו דבר לא מפתיע, והוא שאנו נוטים לנוע באותם צירים שוב ושוב במהלך חיינו. הם בדקו זאת על נערה פריזאית שנעה, אם אני זוכר נכון, בין הקונסרבטוריון, העבודה וביתה, במשולש שחוזר על עצמו שוב ושוב. הם ניסו "לשבור" את הדפוס המונוטוני הזה בתרגילים שונים ומצחיקים לפעמים (בסגנון "ללכת כל פניה שלישית שמאלה"). אבל זה לא סתם משחק ריקני, וההשלכות של אופן התנועה בעיר על קיום צרכני, פוליטי ואחר הן עצומות. ה"חופשי חודשי" יכול לסייע בדבר הזה. כל מה שצריך זה – כמו בלוטו – להמר על מספרים לא מוכרים. אני, למשל, שולט היטב ברזי הצירוף 5-24-25-14, אבל מספרים כמו 6, 27, שלא לומר 1, 2 ו-16 הם עבורי עלוּמים כמו ממלכת הפֵיות. שמעתי שיש אנשים שנוסעים בקו 8; אני מודה שלא פגשתי אותם מעולם. מנהגיהם, לבושם, המבטא שלהם – צריך לבדוק את זה.
 
האוטובוסים הם רשת בתוך העיר, כלומר עיר אחרת. המפה של דן היא פרשנות אחת של תל אביב, אחת מרבות מאוד. הכרטיס הנ"ל הוא מין תקע שמתחבר לרשת הזו. די דומה לתקע של הסרט "מטריקס" (היה שם איזה תקע, לא?).
 
תומס ברנהרד, בראיון, נשאל איך הוא מצליח למצוא נושאים לכתיבה. השאלה הפתיעה אותו. הוא ענה שהשאלה צריכה להיות הפוכה – איך לסנן, איך לבחור מהשפע. די לצאת לרחוב, הוא אמר, ואם אתה לא מנותק מסביבתך הסיפורים כבר יבואו אליך. ה"חופשי חודשי", כשהוא מתחבר לגישה הזו, יכול להרחיב מאוד את האפשרויות. כנגד התמונה המיתית של הסופר הספון בחדר עבודתו ובעולמו, אני מציע את הסופר בעל ה"חופשי חודשי". אני שואל את עצמי ברצינות מה היה קורה לכמה ממה שמכונה מיטב סופרינו אילו היו משקיעים את ה-204 ש"ח הללו ועוברים יותר מקו לקו, כמו עדת טרזנים המקפצת מצמרת לצמרת, לופתת את השרכים, מנופפת לקופים של קו 9.
 
 

 

לא צריך ללכת רחוק, לספרות או לשירים, כמו ל"חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד" בשיר של שלמה ארצי, שבו הקיץ הוא זמן של מוות, זמן שבו "אצטרובל אחד נושר", או ל"יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים", משפט הפתיחה של "כלבי קיץ" של בן ורד; אין צורך להיזכר ביצירה מוקדמת יותר, "ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים ובמשפט הפתיחה שלו, "כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים", או ל"בימות החמה" של ברנר, שהוא הד למשפטו של מנדלי, ובו "כשמגיעים ימות החמה, ייסוריו של זלמן מתקשים ומתעוררים ביותר". מספיק להטות אוזן ברחוב בקיץ, בתל אביב, והמשפט – מעין המנון הקיץ של עירנו – יופיע ויישמע שוב ושוב: "איזה חום, אני מת". או מתה. כן: הקיץ בתל אביב הוא לשון נקייה למשהו אחר: מוות.

הקיץ שלנו אינו סתם עונה. הוא עונה שבה, שנה אחר שנה, התל אביבים מגלים את עירם כמות שהיא. כמות שהיא, כלומר מעורטלת האקלים שיכול להזכיר בדוחק את האופן שבו אנו מדמים את אירופה. בקיץ, תל אביב היא רק תל אביב. היא נוחתת אל עצמה, בלי מסיכות. למרות שגם באירופה יש ימים חמים, התפיסה המקובלת אצלנו היא ששם החום הוא חריג. כלומר, אנו מאמינים שבאירופה קיץ לרוב הוא קל ונעים ולפחות יתכן שם קיץ כזה, בעוד שבתל אביב לעולם, לעולם זה לא יקרה. עבורנו, הקיץ החם הוא במהותנו. באירופה הוא טעות.

זה עניין די רציני. השאלה איך מתמודדים עם הקיץ בתל אביב היא שאלה פוליטית וקיומית. מבחינה פוליטית, שנאת הקיץ היא הד לאי נחת עקרונית יותר מהמקום הזה. מכאן מרכזיותו של נתב"ג בתרבות הישראלית. זהו צינור הניקוז אל מקום בו יהיה, אינשאללה, "קר יותר" – ההיפך ממנהג כמה אירופאים צפוניים לנדוד דרומה כדי לתפוס קצת שמש. יש לתיירות הישראלית גוון כמעט זואולוגי, כמו ציפורים נודדות שהשמש היא אויבתן. אין אושר גדול יותר מאושרו של הישראלי שנודע לו כי בזמן ששהה בחו"ל עבר את הארץ גל חום כבד. כל הנסיעה מקבלת מיד הצדקה. ואין מפח נפש גדול יותר מזה של הישראלי שנוחת באירופה לחופשה של שלושים ושמונה מעלות בלי מזגן.

יש קשר בין הסירוב של רובנו ללמוד ערבית ולשמוע מוזיקה ערבית ובין האופן שאנו שונאים את הקיץ. הגזענות הישראלית החריפה ביותר היא כלפי מי שמדומיין כפולש הזר המעיק ביותר – הקיץ. האיבה הזו כלפי הזמן דומה לאיבה כלפי המקום. לשנוא את הקיץ ולראות בו זמן מת וממית משמעו להעמיד פנים שאנו חיים במקום שאינו המקום הזה, ב"נמר קטן", כלומר בפרבר של מנהטן, כפי שרצה דוד אבידן להאמין. המזגן הוא חומת ההפרדה מול האויב המרושע ביותר שלנו, ושלָט המזגן הוא תאומו הרוחני של שלָט הטלוויזיה: בשניהם אנו לוחצים על הכפתור ומדמיינים שאיננו כאן; שזה לא האקלים שלנו; שנוכל לעבור את החיים כולם בלי שנוכחותו של אויבינו-שכנינו תטרידנו. ועד כמה חשובים לישראלי שני מכשירים אחרים, אף הם תאומים: מטוס הקרב כנגד המציאות האנושית שלהפתעתנו נמצאת כאן עדיין, ומטוס הנוסעים כנגד אחוזי הלחות המתעקשים לשמור על תביעותיהם הלאומיות, למרות שהיינו מעדיפים לנהל משא ומתן עם מזג אוויר אחר. לא מפתיע שהביטוי "כאן זה לא פינלנד" ודומיו מתאר מציאות פוליטית, אבל המטפורה הפינלנדית הומצאה גם בגלל מזג האוויר שם.

אבל המשמעות הפוליטית של הקיץ היא סימפטום של משהו יותר רחב. אני חוזר למשפט התל אביבי הכה-שכיח הזה, "איזה חום, אני מת". כדאי לקחת את המילים האלה ברצינות. מורה הצ'אן (זן) הסיני המוכר ביפן בשם ג'ושו (778-897 לספירה) אמר: "אם תישאל 'מה מלמד ג'ושו?', אמור רק, 'כשקר – קר, כשחם – חם'". משפט תמוה-לכאורה זה אינו כה תמוה אם מציבים כנגדו את "איזה חום, אני מת", שנובע מהרצון שכשחם יהיה קר. הרצון הזה נובע מטעות בסיסית מאוד ביחס לזמן, מסירוב, שקיים בכולנו, לקבל את זמן ההווה המתחלף ולהשתוקק תמיד לזמן אחר, "טוב יותר".

חלקים שלמים של התרבות הישראלית יכולים להיות מובנים לאור תפיסת הזמן הזו של "איזה חום, אני מת". ספרים המדמיינים שוב ושוב את העבר הציוני הטוב מתוך מציאות "חמה" של סכסוך אלים; רומנים על "העלייה הראשונה", על "תקופת דוד המלך", או על "המייסדים"; שירים פופולאריים כמו של אריק איינשטיין כמו "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", או "איפה הן הנערות ההן"; תופעת החזרה לשירת המקורות הדתיים של זמרים פופולאריים כמו אהוד-מאיר-אביתר בנאי; חזרה לשירת סוף המאה ה-19 בצרפת בכתב העת "הו!", ועוד.

לפעמים נדמה שחלקים נרחבים מאוד של התרבות הישראלית נובעים מהאתוס של "איזה חום, אני מת". מהרצון להפעיל מזגן (בריחה פנימה, הסתגרות, אותה תחושת "גולה בעירו" של יעקב שבתאי) או לעלות על מטוס (לצרפת של בודלר, למשל). סופרי הקיץ הבודדים של ישראל – למשל ס' יזהר בחלק מספריו, ישעיהו קורן, או ישראל ברמה (1956-1984) שהוא אמן הקיץ הגדול ביותר המוכר לי – אינם נקראים על ידי רבים כל כך. כשישראל ברמה כותב "תן לי לספר לך על ימים קרועים בין רגע לרגע, עם כל האור הפתוח וריחניות הקיץ והאבק הנימוח מיום ליום" ("ימים קרועים") הוא אומר "כן" גדול ל"כשחם – חם". הוא כותב פרוזה של חום, של "שעות צהריים מוקפות חרישיות קשויה וצרובות עד מחנק". גם אם הוא סובל מהחום, ואני איני מכחיש את הסבל כמובן, הוא אוהב אותו. הוא מתפעל ממנו.

ישראל ברמה לא קורא ליום חם בתחילת באפריל "גיהינום", כמו ישראל ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. הוא לא מעמיד פנים שאין קיץ, והוא מסתנוור ומזיע כמו כולנו. אבל הוא מקבל אותו. קודם כל, לפני כל דבר אחר, הוא מקבל אותו כממשות חיה, נפלאה, מגוונת, כהתרחשות שיש בה חיים מסוג אחר, קשה. אבל חיים. יש לברמה התגלויות מיוחדות של קיץ. למשל בקטע הבא: "בין עצים נחים ריחות ירוקים לימוניים. ניצני פריחות אגסיים מעופפים בטירוף מלא סיכויים. משהו יהיה. צל ציפור שחור רץ על הכביש ונבלע בגובה. ברחשים מנסרים באור. גאות של שקט פתאומי. צרעות על מים ניגרים". הפעל מזגן, סעי לסקי בשוויץ – והחמצת את זה.

יש שיר קצר של המשורר היפני טנדה סנטוקה, שאני אומר לעצמי מעת לעת. לשון השיר, שתרגם יואל הופמן, היא: "ושוב גשמי חורף / עודני חי". זה הכול. סנטוקה (1882-1940) כתב כאן על החורף והגשם, אבל השיר טוב גם לעונות אחרות. במקום "איזה חום, אני מת", אפשר לנסות "איזה חום, עודני חי".

[פורסם בטיים-אאוט].

ממש בלי קשר למועמדות הספר לפרס ספיר (ואולי פעלה עלי בלא-מודע מכונת יחסי הציבור) אני קורא אותו עכשיו, באיחור מסוים. עדיין באמצע, ברור שזה ספר נפלא. עוצמת אנושיותו אינה פחותה מכל מופת שאתם יכולים לחשוב עליו, נאמר בספרות הרוסית. דקות ההבחנה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לא צריך לסיים את הספר כדי להכיר בגדולתו מפני שכל פרק בו עומד בפני עצמו כשלמות, כסיפור קצר, כ"משפט" הנושא את עצמו.
 
אין זו רשימה על הספר כמכלול, אבל אפשר כבר לדעת כי זהו דיוקן, דיוקן המודע לאי אפשרותו, כמו בקטע מ"הגברת עם הקמליות" המצוטט בספר (עמ' 87). הרישום של בלתוס שעל הכריכה מצהיר זאת: זהו רישום, לא ציור, וליתר דיוק: רישום-חלום. אפשר לראות את הרישום הזה גם ככתיבת מילון: מילון דיבורה של האמא (גם המילה "האמא", ככינוי לאמא, היידוע הזה, המרחיק ומקרב, הוא חלק מהמילון). ובאמת, איך אפשר לכתוב דיוקן אחרת? דיוקן בספרות ישתמש במילים של המודל כפי שדיוקן בציור ישתמש בצורות ובצבעים.
 
בקטע אחד (עמ' 90), שרבים כמותו בספר, עומדת המספרת עם אמה החולה בבית החולים, ליד המעלית הנפתחת. הדלתות הנפערות מגלות עגלת מזון התופסת שני שלישים מהמעלית. "יכולנו להידחף לשליש הנותר, אבל לא רצינו. היא לא רצתה". לכאורה חסר חשיבות. אבל עבודתה של האמא כמבשלת (עמ' 31: קטע מזהיר של הכנת סנדביצ'ים במאות, הבת מביטה בזה, ריבוי מזעזע של הפונקציה האימהית, המזינה, שכמוה כהעדר גדול), וכל חשבון חייה ("איך חייתי, מה מו", היא חושבת בימיה האחרונים, ואומרת "כמו איזה חמור, אני חושבת") מתגלים לפתע במעלית הזו עם עגלת המזון. במילים אחרות, אותו "חמור" שהאמא מדמה לו את חייה מופיע בדמות עגלת נירוסטה במעלית הזו, נושא מזון בכמויות מופרזות (שני שליש מעלית). האמא והבת אינן נכנסות לשם מפני שהן כבר שם, למעשה. ההתקרבות תהיה הודאה בכישלון נורא. הן נותנות לחמור המתכת לרדת, ניצָלות.
 
ואז מופיע הבהוב של אור. לוח הקומות שמעל המעלית נדלק; מיד קורה משהו – המצית של הבת נופל. מבטה של האמא נעוץ בהבהוב הדלוק שלמעלה, הבת רוכנת אל האש שלמטה. וברגע הזה, של התרחקות אינסופית, שהיא – מבלי שהן יודעות – גם קשר עז (שתיהן רואות את האש הסמויה שם), אומרת האמא "טוב שאת כותבת איזה ספר". מלמטה נשמע הקול, "אני לא". והאמא עונה "לא חשוב, זה טוב". מה פשר דבריה? זה טוב שאת לא כותבת? אני יודעת שאת כותבת, למרות ההכחשה? האמא מניחה את ה"זה טוב" לרחף מעל גווה המכופף של הבת ומניחה לו לחול על הכול, על כל האפשרויות – השתיים שציינתי ואינספור אחרות. כמו אותו אדון בספר בראשית, שרואה "כי טוב" באופן כללי, חובק כל.