מתחת לשולחן

"עליך רק לדמוֹת כיצד ייראו פני כדור-הארץ לולא היו בו מים", אמר סבי פעם. "כל התהומות העמוקים הללו, המדבריות העצומים שישתרעו פתאום לפנינו, החופים שיהפכו לפסגות נישאות, ההרים הגבוהים שיהפכו גבוהים עוד יותר; דמיין את עצמך עומד בלב התהום שהיא היום האוקיינוס השקט, למרגלות ההר שעליו שוכן כפרֵנוּ, שבו נולדנו אתה וגם אני ובו חיינו כל ימינו, ואתה מדמיין, לעת ערב, לא את המסע שתעשה מאינדונזיה מולדתנו האהובה אל הפסגות העצומות שהיום אנו קוראים להן הפיליפינים, אלא את מראה העולם, כפי שהיה נראה אילו היה כל העמק הזה, ביתך, ההרים הגבוהים הללו כמעט עד פסגותיהם, המרחבים העצומים שעד הרמה הדרומית הרחוקה ההיא, והם מלאים כולם במים מלוחים, נוזל שאינך מכיר ולא ראית מעולם".

 

 

(מתוך "ערים תאומות", בבל 2004).

 

 

כמה מוזר – כל כך הרבה ספרי "כל כתבי" של משוררים בבת אחת? האם זה מקרי? מסוג הדברים שספרי היסטוריה מציינים, בדיעבד כמובן, כרגע שיש לו חשיבות. זך, אבידן, לסקלי, הורביץ – בחודשים האחרונים. ולפני כן – לאור, רביקוביץ', אהרן שבתאי (שירה "מאוחרת"), רחל חלפי, אגי משעול, ישראל פנקס, מאיה בז'רנו; אבות ישורון שכל כתביו ראו אור לפני שנים ועתה עומד להופיע מבחר מקיף משיריו, וזה מבלי להזכיר פרויקטים של משוררים ותיקים יותר כמו אורי צבי גרינברג, שלונסקי וביאליק. בטוח ששכחתי מישהו. אני לא זוכר כזו כמות שנים רבות. ממה זה נובע? הרגשה של "סיכום"?של סוף תקופה בשירה? או שסתם יש תמיכה כלכלית לדברים כאלה? והאם אפשר ממש לקרוא שירה מכרך של "כל כתבי"? אמת, את כל הספרים בנפרד איש לא יוציא מחדש.

מכל מקום, ההגיג הזה היה רק תירוץ להפניה לקובץ להורדה של התקליט "דוד אבידן מגיש" משנת 1962 – הקראה נדירה של שירים מוקדמים (שנמצאים בכרך מס' 1 של "כל כתביו" שהופיע זה עתה, בעריכת דוד וינפלד וענת ויסמן, כרך הכולל את מיטב שירתו). אני מכיר אנשים ששילמו הרבה מאות שקלים על התקליט הזה. 40 מגהבייט מכווצים של ניגון שירי אבידני, כאן. אוצר נשכח של התרבות הישראלית. 

ריוקאן / דברים שאני לא יכול לסבול (מבחר מצומצם)

– אנשים שאוהבים להשתמש במילים שהם לא מבינים

– לדעת שמשהו אינו כך, ובכל זאת להתעקש שהוא כך

– אנשים שכל הזמן מתקנים את זולתם

– לדון באֵלים ובבודהות בטון אגבי

– אנשים שמבטיחים לתת לך דברים ולעולם לא נותנים

– אנשים שלעולם לא מפסיקים לדבר

– אנשים ששרים בסביבת אנשים שנמצאים במצוקה

– אנשים שמדברים בלי הרף על אכילה בסביבת אדם שצם

– אנשים שמעירים אנשים אחרים משנתם באלימות

– אנשים שמדברים בחידות

– לספר לזולת על השושלת הנכבדה שלך

– לדון בשאלה האם פקיד ממשלתי מסוים הוא טוב או רע

– אנשים שאוהבים להרצות על דברים

– ילדים שגדלים מהר מדי

– להניע את הידיים למעלה ולמטה במהלך ויכוח

– דיבור יומרני על הארה

– דיבור יומרני על טקס התה

– דיבור יומרני על אמנות

– אנשים שמעמידים פנים שהם מקיוטו

דאיגוּ ריוֹקאן (1758-1831). תרגום חופשי מאנגלית, מתוך הספר Great Fool.

קליגרפיה מאת ריוקאן

 

המורה להתעמלות. בחדרו של המורה להתעמלות עמד ארון בעל זכוכית כהה מאובקת. "ארון הקודש", כינה אותו המורה. בארון העץ בעל דלת הזכוכית אוחסנו הגביעים. איש מעולם לא ראה אותם, והמורה להתעמלות מעולם לא הוציא אותם מארונו. היו שנים שחשבנו כי מחמת צניעותו המופלגת. כיום כבר אנו יודעים שלא זאת הסיבה. גביעיו של המורה להתעמלות לא היו גביעיו האישיים של המורה אלא גביעים שתלמידי בית הספר זכו בהם לאורך שנים ארוכות, בתחרויות שוליות על פי רוב, כמו תחרות הריצה לשישים מטרים של כיתות אל"ף של בית ספרנו. המורה להתעמלות, מצויד בשעון-העצר, שפט. לימים ייוודע לנו שרוב הגביעים והמדליות נצברו על ידי המורה הקודם להתעמלות, שלעת זקנה, עת לא יכול היה עוד להרים את כדור-הכוח, הוקצתה לו משרה זעירה כמורה לתורת המוּסר של כיתת הבנות הנחשלת, משרה בה הוא מחזיק עד עצם היום הזה. גביעי זהב, אמר כביכול המורה להתעמלות, אף כי די היה בנקישת ציפורן כדי לשמוע את הדהודו המחפיר של הפלסטיק הצבוע. בדמיוננו היה המורה להתעמלות ספורטאי גדול שבמעשה של חסד ירד אל בית הספר על מנת להעניק לנו מעט מהידע העצום שלו, פירור של הטכניקה המופלאה של ענף הספורט שלו, שמעולם לא הצלחנו לברר מה היה. אנו שאלנו באיזו קבוצה שיחק, באיזו עונה היה הקפטן, ומתי נקרא להושיע את הנבחרת הלאומית – ואכן הושיע. המורה להתעמלות היה מחייך ומחווה תנועת ביטול בידו. אנו פירשנו את התנועה כביטוי של צניעות. לא ראינו את צליעתו של המורה, ואם ראינו הבנו אותה כפציעה ספורטיבית; לא שמענו את חרחוריו, את נשימתו הקצרה, את שיעוליו התכופים, ואם שמענו הרי שמצבו הירוּד בהווה רק העצים את דמותו בעבר, עת היה, כך הנחנו כמובן מאליו ממש, שרירי, חזק, גמיש,"מלך השערים". זהב הגביעים משך, כביכול, את דמותו של המורה אל כיוון אחר. לא יכולנו להסכין לידיעה כי שבר-כלי זה – אדם שניסה לקלוע לסל לנגד עינינו מאות פעמים ולא הצליח אפילו פעם אחת – לעתים נדירות הצליח לפגוע בקרש – לא היה מעולם הספורטאי שרצינו שיהיה, אלא אחיה החורג של מנהלת בית הספר, שכפתה עליו את המשרה הזו. יום אחד נזרק ארון הקודש לחצר במהלך שיפוץ מקיף של בית הספר. הזכוכית נשברה וגביעי הפלסטיק הגיחו, לצד גזירי עיתון של תמונות גביעים ומדליות שמוסמרו לדופן הארון, ומבעד לחלון העכור נדמו לנו כזהב. ואף אנו, כמה מחפירים היו הישגינו הספורטיביים. מעולם לא זכינו בתחרות. מעולם לא הבקענו שער. בקפיצות לגובה היינו נכשלים ברף, ואחת היא עד כמה נמוך הוצב. ומן הספסל היה צורח עלינו המורה להתעמלות, מכה ביד רועדת על ירכו, מאדים כולו מחרון, ממרר בבכי בחדר ההלבשה, יורד על ברכיו, מניח עפר על ראשו, מתפלש באבק לרגלינו.

– – – 
 
בִּפְסַק דִּין אֶחָד הוּא מַכְרִיז עַל אַשְׁמַת כֻּלָּם.
 
– – –
 
הַשֶּׁלֶג הַיָּפֶה! פִּסָּה וְעוֹד פִּסָּה, הֵן לֹא יוֹרְדוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם אַחֵר.
 
– – – 
 
לְחַבֵּק סֶלַע וּלְהַשְׁלִיך אֶת עַצְמְךָ אֶל הַנָּהָר.
 
– – – 
 
בְּלַיְלָה אָפֵל, מַאֲזִינִים לַכְּפוֹר.

 

– – –

 
 
[ארבעה פסוקים/שירים מתוך זנרין קושו, אנתולוגיה מהחצי השני של המאה ה-15, יפן. תרגום חופשי מאנגלית]
 
 

 

 

מנהל בית הספר הזקן, שנים רבות לאחר הפרישה, בשער צדדי, מנסה מפתח אחרי מפתח, לשווא. כולם מסתכלים בו, מחכים שיבין כבר וילך. הוא לא מרים את ראשו כדי לומר "הייתי המנהל כאן" והם לא שואלים אותו מי הוא. העניין הוא, שהמפתחות מושחלים על טבעת גדולה, ולכן, מבחינתו, אין לדבר סוף. הוא לא יכול לזכור כמובן באיזה מפתח התחיל, ולכן הוא ממשיך לנסות, וכנראה שהוא מאמין כי תמיד זהו מפתח חדש. גם התלמידים, אם כי בקצב איטי יותר, מסיימים מעת לעת את הלימודים ומסתלקים בשער הראשי, ותלמידים חדשים באים במקומם, כך שתמיד יש מי שיצפה בו. השאלה היא, כמובן, היכן מנהל בית הספר האמיתי – היחיד, כמדומה, שיכול היה להפסיק את העניין המביש הזה. הוא אינו צופה במחזה הזה כמונו. הוא, בניגוד לנו, טרוד בענייניו. אבל מהם בדיוק ענייניו, אנו שואלים, וממשיכים לבהות במנהל בית הספר, דהיינו מנהל בית הספר הזקן, עוצם שוב ושוב עין אחת וביד רועדת מנסה לנעוץ את מפתחותיו אך מעלה לא יותר מקרקוש מתכתי עילג, צליל הפעמונים של בית ספרנו הישן.

 

 

"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".
 
כולנו מכירים את הפסוק הפותח הזה של ספר בראשית. בעוד כמה דקות גם תוכלו לשמוע אותו, בגרמנית. הן המילים הראשונות שנשמעות ב"בריאת העולם" של היידן. אבל אצל היידן יש משהו לפני המילים הראשונות: מוזיקה. הבריאה מתחילה אחרי המוזיקה עבור היידן. המוזיקה נבראה לפני השמיים והארץ.
 
אנו זוכרים וקוראים את הפסוק הזה, ולכן לא מקדישים לו מחשבה רבה. הוא כביכול הפסוק הכי משופשף ומוכּר בתנ"ך. אנו קוראים אותו ורצים הלאה. אבל אם נקרא בזהירות נראה, שיש כאן קושי.
 
הקושי הוא שאם נקרא לאט נראה, שבכל מילה משלוש המילים הראשונות של הספר יש "מעצור". בראשית – ברא – אלוהים: "בראשית": בעצם, איננו יודעים מה זה "בראשית". איננו מכירים זמן כזה, שהוא זמן שמתחיל את הזמן, כלומר זמן שלפניו יש אין-זמן. אם היינו ישרים עם עצמנו, היינו צריכים לעצור כאן ולא להמשיך עד שנבין. אנחנו לא מבינים את המילה הראשונה בספר התנ"ך. אנחנו תקועים בבראשית.
 
וכאילו לא די בזה, המילה השניה בספר לא מקדמת אותנו הרבה: "ברא". מה זה לברוא? כפי שאמר ישעיהו ליבוביץ', אנחנו מבינים מה זה ליצור משהו שקיים ממשהו אחר שקיים. למשל, כיסא מבול-עץ. אנחנו לא יודעים איך אפשר ליצור משהו משום דבר.
 
המילה השלישית, "אלוהים", גם היא אינה מובנת לנו. איננו יכולים להבין מה זה הדבר הזה שיוצר את הזמן ואת המקום, מכיוון שאנו נמצאים בזמן ובמקום שהם תמיד כבר בעיצומם.
 
אם כן, שלוש מילים ראשונות, ושלוש אי-הבנות. וזה הדבר הראשון שהתנ"ך מלמד אותנו: את קוצר השגתנו. את זה שאנחנו לא מבינים מה זה זמן, ולא מבינים מה זה מרחב, בריאה. כלומר, לא מבינים מה זה קיום. ובאמת איננו מבינים: הרי באותה מידה שהעולם שלנו קיים כיום, הוא יכול היה להיות אחר לגמרי: למשל, הוא היה יכול להיות עולם ריק לגמרי. עולם שקיים, אבל ריק. עולם שאין בו שום "דבר" מקצה אל קצה. כלומר, עצם העובדה שיש משהו בעולם, שיש בו "יש", היא בכלל לא מובנת מאליה (את המחשבה הזו שמעתי לפני שנים רבות מיואל הופמן); ובאותה מידה, העולם היה יכול להיות כולו "יש". כולו גוש איסופי של חומר צפוף מתפשט. והנה, הוא לא כזה. הוא קצת מלא וקצת ריק. לכן אפשר לנוע בתוכו — ולכן גם אפשר ליצור בו מוסיקה.
 
עולם ריק לגמרי או עולם מלא לגמרי היה עולם שאין בו צלילים ואין בו מוזיקה. מוזיקה יכולה להיווצר רק מתוך שילוב של חומר וריקוּת. כל כלי נגינה מורכב מחומר וממיתרים אבל גם מאוויר; אוויר שבתוכו ואוויר שבין הכלי ובין האוזן. ובמילים של הפסוק שלנו: כל כלי נגינה אוחז בתוכו "שמיים וארץ", ריק וחומר. מוזיקה היא שמיים וארץ. כל מוזיקה.
 
לָמָּה העולם שלנו הוא כזה, שמוזיקה אפשרית בו? איננו יודעים. אבל זה פלא גדול.
 
אמרתי קודם שאיננו יודעים מה זה "ברא", "לברוא". למען האמת, יש משהו שקרוב לבריאה שאנו מכירים, וזה – המוזיקה. כשהמלחין כותב מוזיקה, מניין היא באה אליו? אבל לא רק המלחין בורא את המוזיקה. כשתזמורת מנגנת מוזיקה, היא בוראת אותה מחדש. המוזיקה קיימת רק ברגע שבו היא מנוגנת. אין יצירה כמו "הבריאה" של היידן, אלא רק "הבריאה" של היידן שתנוגן כאן. היא חד פעמית. אי אפשר לחזור עליה, גם לא בהקלטה.
 
לכן המוזיקה, כל מוזיקה, היא תזכורת לדבר הזה ששמו בריאת העולם. מפני שלפניה אין שום דבר, ואז היא מופיעה לפתע, כשילוב של צליל ושתיקות, עד שהיא חוזרת אל השתיקה. במילים אחרות, היצירה "בריאת העולם" היא מיוחדת מפני שהיא גם מתארת את סיפור בריאת העולם, אבל גם מחקה אותו.
 
איננו יכולים לדעת מה קרה ברגע שלפני הבריאה. אבל בכל פעם שמנצח של תזמורת עולה לדוכן, ברגע הזה של הדממה שלפני הצלילים הראשונים, יש לנו הזדמנות לשמוע דבר די דומה. ובכל פעם שאנו מוחאים כפיים בסוף יצירה מוזיקלית אנו מודים לא רק למבצעים באולם, אלא לבריאה עצמה, שהמוזיקה היא אחד מביטוייה הנפלאים ביותר.

 

 

– – – – – – –

(הרצאה קצרה מפתיחת קונצרט של הפילהרמונית בחיפה, 16.3.09, במסגרת שיתוף פעולה של מכללת עלמא, שבה אני מלמד, והתזמורת. בקונצרט נוגנה "בריאת העולם" של היידן. זה, אגב, הפוסט ה-500 באתר – עובדה חסרת חשיבות שלא יכולתי להימנע מלהזכיר).

—

בוקר קר. אני מתעורר וניגש לרחוץ פנים במים חמים, מגלה שאין מגבת על הוו. בפנים רטובים אני ניגש לחדר, לקחת מגבת. על התריסים הפתוחים מכות אבני ברד. כמה מהן נחות בעציץ שעל אדן החלון. גם בארון אין מגבות.
 

 

—
הקלפים נטרפים כל הזמן. סנוניות סובבות כמו דרווישים.

 

—

חצות לילה: הנעל הזו, שבטעות חשבתי שהיא עכבר, היא הנעל שלי.

 

—

חלום: משוררת נודעת בראש בית דירות, חלון משקיף לים, שלט מוזהב על הדלת עם שמה. מישהו מממן אותה, סידר לה את הדירה, רק שתכתוב. חדר קטן, לא מפואר, כוננית קש עם ספרים, מיטה. כרגע היא לא נמצאת. השאירה את הדלת חצי-פתוחה. למטה, בקומה הראשונה של אותו בניין, מרתף לא מסויד, תקרה נמוכה מקומת אדם, ובו קבוצת מדיטציה שמתרגלת בעמידה על הראש. הם מקפלים את הרגליים וכך מצליחים להתייצב. אני נכנס, מתיישב בפינה, ומתחיל לקרוא ספר. נוזפים בי, באת לכאן כדי לקרוא?!

 

—

ירח מלא של פורים, ובחצר, למרבה ההפתעה, מין פרחים לבנים שצמחו בן לילה.

 

—

עמיר לב >>>

 

 

אַרְבַּע נוּרוֹת תְּלוּיוֹת
לְצַד תַּחֲנַת אוֹטוֹבּוּס:
מְכִירַת פְּרָחִים בַּלַּיְלָה