מתחת לשולחן

רשימה לקטלוג תערוכתה החדשה של אירית חמו, גלריה עינגע. באתר "מארב".

בִּפנים הכול מלא בְּדָם, שָׁנִים כבר לא כתבו מילה, אבל מגבעת חדשה חובשים ומתהלכים בעיר, ובשעה קבועה חוצים אותם הרחובות כל יום, חולצות מגוהצות ולבנות, כִּתְרֵי זכוכית על הראשים, עצים נעים ברוח למגע ידם. לפני שלושים או חמישים שנה נכתב שירם האחרון, הנהדר; כיום, מצטטים שורות לתוך אוזנם, הם רק בוהים בהן כמו בדף קרוע ממילון רחוק, עף ברחוב בסערה, נצמד לבּרך בחוזקה. והם חוזרים הביתה ומתמוטטים ולא מוצאים אותם שנים רבות. אך לפעמים תקוע עט בכיס של חולצתם, עט כדורי ישן, דיו יבשה לחלוטין, הקפיץ חלוד – אבל העט, העט! – ובימים כאלה הם הולכים ברחובות העיר, והם נראים, והם נעצרים פתאום כמי ששכחו דבר-מה חשוב, והם רוצים לכתוב אותו על כף ידם, אבל הרי כבר אי אפשר לכתוב, ובהינף יד הם מאותתים לאוטובוס שמתקרב אל תוך אוזנם, כל אוטובוס שיהיה, וניגשים זקופים הישֵר אל תוך האוטובוס, ומחזיקים במעקה, עולים לבד, לא משלמים, ומתייצבים מול הנוסעים, המון צפוף, טרוד, לא מעוניין, ואף אחד, למרות שעיוורונם ניכר, לא מְפַנֶּה להם את מקומו לָשֶׁבֶת.

———————————–
 
מתוך גיליון חדש (3) של כתב העת "אורות" בעריכת טל ניצן. ויש גם אירוע השקה, בגלריה מנשר, רח' דוד חכמי 18 תל אביב, יום ראשון, 1 במרס, 19:30:
 

"ויום אחד אחרי שָנים הגיע לבקר אותם קָרוֹב שלו. הוא התקשר בהתראה קצרה, אמר שהוא בדרך כבר. הוא רק נחת. עם מזוודה ומטרייה. והיא אמרה לבעלה, מגיע הקָרוֹב שלך. היא לא זכרה את שמו. והוא הביט בה. הקָרוֹב שלי? והיא אמרה לו: כן. אז הוא צנח על הרצפה והתעלף על המקום".

• כאן, ממש בזול
• ומכאן אפשר להוריד הקראה של קטע מהספר מפי שלמה ניצן (מתוך פינתו ברשת ב')

איך להחליט את מי לבחור? אפשר לפי מילת המפתח. הנתונים רבים וקשים להבנה. הצרפתיות "נוחות", הגרמניות "בטוחות", היפניות "אמינות". כך גם בבחירות: מילה אחת, וזה מספיק. נתניהו "חזק". ברק "מנהיג". לבני "אחרת". חד"ש "חדש". ליברמן "דא". מרצ "לא מתפשרים" (מכיוון שמדובר במפלגה מתוחכמת, המסר מורכב יחסית, דו-מילי). זה לא כל כך מורכב.

אפשר גם אחרת. אני מציע כאן קווים כלליים לשיטת בחירת מפלגה. מין "אי צ'ינג" 2009. כל מה שצריך לעשות הוא לדמיין את המאכל שעולה על דעתך ביחס למפלגה מסוימת. ואז להחליט מה אתה רוצה לאכול. הנה, אני אומר "בנימין נתניהו", ודי ברור שהאסוציאציה היא של דאבל ביג-מק עם גבינה, כוס קולה עם קרח מוגדלת בשקל-תשעים, וצ'יפס – גלידה סאנדיי לקינוח (כמובן שמחכים שש שעות בין בשר לחלב). הלאה. ליברמן: מדובר כאן במרק קרופניק, הכולל גריסי פנינה, עצם, כרוב, סלק וכיכר לחם שיפון בצד, עם איקרא אוקראינית על הפרוסה; נקנח בכוסית של מחרובקה. מרצ? אין קל מזה. מרצ זה פנקייק עם סירופ מייפל אורגני, לצד יוגו קפוא (kafoo) עם פירות וסילאן; נמשיך עם פרי טרי, ונקנח בקפה-ומאפה לקחת. מה עוד? "הבית היהודי". אוי אוי אוי, הבית היהודי, רק רגע אני ניגש ליטול ידיים, איזו מתיקות, איזה חום של שבת, כמובן שֶמנה ראשונה בלי רגל קרושה זה מן הנמנע; מנה שנייה יש לנו קצת שמאלץ עם חלה מתוקה, וקציצת דג עם גזר; נמשיך בלשון שהתחממה על הפלטה מבעוד מועד לצד תוספת של תפוחי אדמה יפים והרבה גזר מאודה עם סוכר. לקינוח, כדורי שוקולד פרווה עם קוקוס וכוס תה עם מי-פרימוס "שומר שבת" מחשש "מבשל" ושתי כפיות גדושות סוכר. הגמלאים, הגמלאים זה כוס תה, חלש, בלי סוכר ובלי סוכרזית, וקרקר סובין מלא מאריזה שנפתחה אתמול. את מי שכחנו? אה, כמובן. קדימה. קדימה. איזה אוכל הולך עם "קדימה"? עם קדימה אתה יודע בוודאות שאתה לא יודע איזה אוכל תקבל. תקבל "אחרת". בסדר, אתה אומר, אחרת ממה? ואיך אחרת? לא, עונים לך. "אחרת". מה אכלת עד היום? נגיד, אכלת ביצים קשות? תקבל ביצים קשות אחרת. יותר קשות? יותר רכות? עוד מוקדם מדי לומר. אחרת. הירוקה-מימד? פשוט: חסה בלי תולעים. וכוס מים. בל"ד? אחסוך מכם את הוראות ההכנה, אבל ברשימת החומרים מופיע: כבשׂ.

חד"ש זה חומוס. חומוס טחינה גרגירים. לא, בלי ביצה. האוכל היהודי-ערבי. מקורו אמנם לא יהודי, אבל ההתקבלות שלו אצל היהודים היא שהפכה אותו למה שהוא. אנו מנגבים חומוס כי אנו מצביעים חד"ש, ואנו מצביעים חד"ש כי אנו מנגבים חומוס. אתה לא יכול להיות יהודי אוהב חומוס אמיתי ולא להצביע חד"ש מבלי לעשות שקר בנפשך. ולא משנה אם אתה אוכל אצל יהודים. גם היהודים שמכינים חומוס הם תלמידים של פלסטינים. לאכול חומוס מתוך הבנת המשמעות של החומוס משמעו להבין שחי כאן עוד עם ושהוא מצוי איתך בהדדיות, שיש לו מה ללמד אותך, ובעיקר שהוא לא שקוף. החומוס הוא לא חומר שקוף, גבירותיי ורבותיי, ותקנו אותי אם אני טועה בנקודה הזו. העיגול של צלחת החומוס הוא העיגול היהודי-פלסטיני. אי אפשר לאכול חומוס בלי טחינה משום שבחומוס עצמו יש טחינה כבר מראש. רק אוויל יחשוב על "חומוס" בנפרד מ"טחינה", כלומר על מפלגת שמאל שאין בה נציגות פלסטינית ממשית או על הארץ הזו בלי פלסטינים. לאכול חומוס כמו בן אדם משמעו שאתה לא יכול לדרוך על הפלסטיני או להתנשא עליו. חומוס משמעו שוויון וחוסר איבה. אחרת אתה בא לחומוסיה כמו חזיר, כמו בעל-בית, וזה, כמובן, ממש לא לעניין.

לפעמים קורה שהמזגן באוטובוס פועל חלש מדי. אחרי כמה דקות אנו מתחילים להיחנק ולהזיע. או אז, יורמו תמיד כמה ידיים אל פתחי האוורור של המזגן, ואצבעות נוסעים יידחפו אל הפתחים כאילו כדי לבתק איזה קרום סמוי המונע מזרם האוויר הקר, החזק, להגיע אל המצח המיוזע. לרוב יהיה נוסע אחד, לרוב מאלו היושבים בספסלים האחוריים, שיצעק לנהג צעקה הפגנתית בנוסח "מה עם המזגן", או "נהג, מזגן", צעקה שלא תגיע אפילו אל הדלת האחורית. אבל כמעט אף פעם לא יקום נוסע ויחצה את המרחק הקטן לאורך האוטובוס על מנת לגשת לנהג ולתבוע ממנו בנימוס את הפעלת המזגן. לא; נמשיך להצביע ולהביט בנוסעים האחרים מצביעים מעת לעת, לסובב את פתח האוורור שלנו  ימינה ושמאלה כדי לשחרר שם משהו כביכול, ועד שנגיע לתחנה המרכזית של עפולה נהיה כבר מעולפים למחצה ורטובים, בעוד הנהג כלל לא יידע שהיה לנו חם כל כך – כלומר, הוא יידע היטב, אבל הידיים האלו – הוא מביט בנו במראָה הגדולה שלו כאילו אינו מבין את משמעותן – הרי הוא הנהג, למען השם, לא חזאי מזג האוויר! – הוא חושב לעצמו, ולוגם מכוס הקוקה קולה הענקית, הקרה כקרח, שחברת האוטובוס סיפקה לו.

א.

צפו במערכון הזה. קרן מור:

http://www.youtube.com/watch?v=taZBzVnqku0

למה זה עובד? כמובן, בגלל שיש בזה גרעין מצחיק של אמת שהולך ומתפתח, תוך כמה דקות, לתוצאותיו המתבקשות, המחרידות. לא רק בחברה הישראלית כמובן, אבל הדקויות הן ישראליות בלבד. המונולוג הזה מבוסס על יחס חברתי רווח לזולת. אפשר לתאר אותו כעומד על שלושה דברים: 1. על ראיית הזולת דרך עיניים תועלתניות. עד כמה הוא יכול לנקות את הלכלוך שלי, במקרה זה. 2. על ראיית הזולת בעיניים מכלילות, כפרט אנונימי בקבוצה אתנית או אחרת. 3. על ראיית הזולת כמנותק ממני. ההברקה הגדולה במערכון היא הצבת השחקנית על שולחן, כמו אי בודד, שממנו היא מדברת. הבידוד שלה ביחס לכל העולם גם כולא אותה ומבודד אותה. אמנם בתוך פרוות חיה.  

ב.

השיר "שר היער" (Der Erlkönig) של גתה מוכר בעיקר בזכות הלחן שכתב לו שוברט, בליווי פסנתר (1815, מספר 328 ברשימת דויטש), והוא בוצע והוקלט פעמים רבות. קראו בבקשה את התרגום לעברית. לאחרונה גיליתי כי קיים עיבוד לתזמורת ליצירה. מצאתי ביצוע שלה באינטרנט, ביום בו הפציצו כוחותינו בית ספר בעזה. הנה (יש בקישור שני שירים. אני מתייחס כאן רק לראשון) :

http://www.youtube.com/watch?v=iJsTfuM43J8

הביצוע הזה הכה אותי בתדהמה, בתחילה בגלל שמיעת התזמורת במקום שבּו שמעתי פסנתר פעמים כה רבות, אבל אחרי כך בגלל הביצוע. זהו אחד מה"רגעים" המוזיקליים רבי העוצמה המוכרים לי בכלל, לא רק בביצוע של שיר זה. הזמר הוא תומס קווסטהוף (בס-בריטון), השר עם התזמורת הקאמרית של אירופה והמנצח – קלאודיו אבאדו. הקלטה משנת 2002. אלו שניים מן המוסיקאים הגדולים של זמננו. ואולי לא מיותר לציין כי שניהם נושאים קושי גופני גדול. אצל אבאדו אובחן סרטן קיבה בשנת 2000, ואילו קווסטהוף נולד כשהוא סובל ממומים גופניים קשים, בגלל תרופת התלידומיד הידועה לשמצה שנטלה אמו בזמן ההיריון נגד בחילות. גובהו מטר ועשרים וידיו מתפקדות בקושי.

אם קראתם את התרגום לשיר, ראיתם כי הבלדה של גתה היא סיפור שירי על אב הנושא את בנו במעבה היער. הילד מדמה לראות את "שר היער" (או "מלך יצורי היער") המפלצתי, בעוד שאביו רואה רק עצים וטבע, ומבטל את פחדיו ההולכים וגוברים של הילד (אפשר לקרוא את השיר כאילו האבא הוא-הוא מלך היער המבהיל, אך לא אעשה זאת כאן).
 
לא אכתוב כאן על שירו של גתה או על המוסיקה, אלא על רגע אחד, חודר לב, בביצוע מדהים זה. אחרי כשתיים וחצי דקות שר, או מוטב – זועק, קווסטהוף את המילים
 
"Mein Vater, mein Vater, und siehst du nicht dort
Erlkönigs Töchter am düstern Ort?"
 
ובתרגומם של אריאל הירשפלד ואמיר אור:
 
אַבָּא, אַבָּא, אֵינְךָ מִסְתַּכֵּל?
שָׁם בְּנות שַׂר-הַיַּעַר בַּמָּקוֹם הָאָפֵל?
 
ברגע זה מתרחש משהו על הבימה. אפשר לראות את זה:
 

 
לא רק הזמר שר עכשיו. שני הפיות נפערים לזעקה. ברגע זה, להרף עין, פונים שניהם – הזמר והמנצח, האיטלקי והגרמני – אל "אבי". שניהם, דרך שוברט, רגר וגתה, פונים אל אבותיהם. אין זו רק פניה "ביוגרפית" אל האב המוליד, אם כי די גם בה להבין את תעצומות הרגש העולות כאן פתאום. יש בקריאה הזו תחינה להיוושע שאינה בהכרח מופנית אך ורק אל האב. גם מצבם הגופני הקשה של שניהם הוא חלק מן התמונה. ברגע הזה שני המוסיקאים פונים ביחד, באותן מילים ובאותה מנגינה אל אב, למרות שאין להם אב אחד. ובכל זאת הם קוראים לו. ביחד. זהו רגע בו הנפרדוּת הבסיסית ביותר – אבא שלי, אבא שלך, ולכן גם: אני, אתה – נעלמת. כמו בתפילה בה קוראים המתפללים ביחד "אבינו מלכנו". 

כמה אבות מתגשמים כאן ברגע זה ממש! אביו של גתה, אביו של הילד בשיר, אביו של שוברט, אביו של קלאודיו אבאדו, אביו של תומס קווסטהוף, אביו של מקס רגר, אביו של כל מי ששומע את השיר, ודאי של כל מי ששר ביחד עם השיר, פותח את פיו ביחד אתם, מבקש ביחד אתם את אותו דבר עצמו, שאולי אין לו שם, ואולי שמו, בפשטות, "אבי".

ואולי אפשר לראות זאת גם כך, באופן פשוט יותר: לא כל כך פניה אל אב נסתר יש כאן, לא הנמען חשוב כאן, אלא דווקא הנוכח, הפניה זה אל זה. קלאודיו אבאדו ותומס קווסטהוף כאילו אומרים זה לזה: "אני קורא, בנוכחותך, לאבי". כלומר: "בכך אני קורא, ישירות, אליך – ובכך אני מצוי במחיצתך". בניגוד חריף לסיטואציה בשירו של גתה, סיטואציה של ניתוק בין האב לבנו, של שיחה מנותקת עד-מוות פשוטו כמשמעו, מצליח ביצוע השיר הזה ליצור מצב הפוך לחלוטין – מצב של דיבור וחיבור, של קריאה ישירה, של הבנה מוחלטת.

ג.

אני חוזר למונולוג המעולה של קרן מור. הוא עומד מול ה"מונולוג" של תומס קווסטהוף. היא והוא ניצבים על במות קטנות. אבל איזה הבדל. אי אפשר ליישב ביניהם. אי אפשר לעבור ביניהם בבחינת "גם וגם". אלו שתי דרכים שונות של קיום. מול תועלתניות, הכללה וניתוק, מציבים קווסטהוף ואבאדו את ההיפך: נדיבות ללא גבול, מבט בזולת היחיד, החד פעמי – על נכותו וחולשתו, וחיבור, חיבור הנובע משיתוף. מול הדפיקה על השולחן של קרן מור, שהיא דפיקה על השולחן שהחברה המערבית הולכת ומתרגלת אליה, מציבים תומס קווסטהוף וקלאודיו אבאדו את החיבוק ואת הקריאה לזולת.

שיר דוקומנטרי*

בימים האחרונים, כותב יואכים פֶסט,
הפכו הגבעות המוליכות לברלין
שתוארו בעבר כ"ארצות פלא רחוקות, כל כולן
שלווה, צבעים וניחוחות נעימים"
לארץ שממה קודרת
מצולקת במכתשים שפערו בה פגזים
 
ב-13 באפריל 1945 נכנס גבלס לחדר
ובקול מתנשף צווח
כי הכוכבים מגלים
שבמחצית השניה של אפריל
יהיה מפנה לטובתנו
וזאת על סמך מפה אסטרולוגית מפורטת

התקוות בבונקר ניעורו באחת
 
"בונקרים, שוב ושוב בונקרים"
תבע היטלר מאדריכלו
עכשיו, כשהיטלר עצמו נסוג לבונקר
עמוק מתחת לפני הקרקע
לא חדל להמטיר משם
סיסמאות ניצחון
 
על הקיר בחדרו הפרטי
– ציור של טבע דומם הולנדי
אפלולי מן הסתם, אולי גולגולת, מקטרת כבויה
ציור שאם לא נשרף או נקרע
תלוי עתה ודאי בדממת אחד המוזיאונים לאמנות
ברוסיה או בגרמניה או רע מכך – במרתפים
 
הייתה לו
כלומר להיטלר
מחשבה אחת בראשו
בימים האחרונים
שוקולד ועוגות
תאוותו לעוגות נעשתה חולנית
 
בשבועות האחרונים
דיבר רק על כלבים
אילוף כלבים
על אוכל ותזונה
ועל מה שהגדיר טיפשותו ורשעותו של העולם
 
ברחובות נשמעו סיסמאות כגון
"הנקמה היא תכונתנו הנעלה"
"השנאה – חובתנו"
התעמולה, נהגו לומר אז,
דומה לתזמורת המשמיעה מנגינות עליזות
על סיפון אונייה טובעת
 
בשלושת השבועות האחרונים למלחמה
על פי הערכות זהירות
הוצאו להורג
אלף גרמנים
מסיבות שונות
המשותף להן – חוסר נאמנות
 
נגרור איתנו חצי עולם
בזמן שאנחנו ניפול
אמר היטלר
בתחילת שנות השלושים
 
הפניית עורף
לכל יסודותיו של העולם
ללא תודעה של אחריות כללית
החורגת מן הפרטי והאישי –  כך מגדיר פסט
את האידיאולוגיה
 
מתוך אגוצנטריות שאין לה תקדים
קבע היטלר שקיומה של גרמניה וקיומו שלו
זהים זה לזה
מכאן שהארץ תוסיף להתקיים
רק כל זמן שהוא עצמו יחיה
 
אם נגזר עליו להיכשל, אמר,
כי אז יבואו חורבנו לא בגלל הרדיקליות שלו
אלא בגלל נחישותו החצויה
משום שלא היה מסוגל
לבצע את הדברים
עד הסוף
 
– "חִשבו על כל האפשרויות שהיו לנו"
– "החיים אינם סולחים לחלשים"
 
על פני האדמה
מעל ראשו
על כל תושב בברלין
היו כמעט שלושים מטרים מעוקבים
של עפר
והריסות
בורות
מכתשים
רעב
 
אך בבונקר
מכינים את חדר המפות
לטקס נישואין
היטלר והעלמה בראון
מכריזים כי מוצאם ארי טהור
וכי אינם סובלים
ממחלות תורשתיות
 
הנישואין הופכים תוך דקות לאופנה
דומה שכולם מתחתנים זה עם זה בבונקר
ולוגמים שמפניה מן המובחר
 
נישואין אלו, מציין פֶסט,
היו נקודת השבירה הסופית של היטלר
משהפך לנשוי
הפך לאדם פשוט
וכאדם פשוט
ברור שהיה עליו
להתאבד במהרה
 
הוא מרעיל את כלבתו
הוא יורה בחמשת הגורים
לא אישית כמובן
אלא בסיוע הכלבן שלו
אחרי כמה ימים
תרעיל הגברת גבלס
את ששת ילדיה
את הילדה הגדולה
נאלצה להכות טרם הרעלתה
הדבר נכפה עליה
שכּן הילדה גילתה התנגדות
 
כולם ניסו להטביע את יגונם במשקה חריף
היינות המעולים ביותר, ליקרים ומעדנים
הובאו ממאגרי המזון העצומים בלשכת הקנצלר
 
בינתיים נתלה מוסוליני במילאנו
וראשו כלפי מטה
הדבר מטריד את הפיהרר
 
כבר מחר
הוא חושב
יקללו אותו מיליוני בני אדם
אבל
הוא אומר
הגורל עצמו רצה בזה
 
על מצבת קברו, הוא מבקש לחקוק את המילים
 
"נפל קורבן
לגנרלים שלו"
 
הוא ניגש להתאבד
בעוד שנשף ריקודים
במזנון
שבבונקר העליון
מתחיל
 
בחוץ נמשכות ההפצצות
המלחמה מחייבת לחימה פנאטית
לפי שעה
"אי אפשר להתחשב בצורכי האוכלוסייה"
דהיינו
האוכלוסייה הגרמנית
 
האזרחים שרים במרירות
"היום נהרוס את גרמניה, ומחר
את העולם כולו"
 
המשטר ביקש להמשיך בהרס
גם לאחר סופו
 
בשלב מוקדם יותר במלחמה שקל היטלר
להחריב
את פריז
ואחר כך
את מוסקבה
ואת לנינגרד
מנהטן
 
רבים מדי מדחפי ההרס שלו
מציין פֶסט
לא מצאו להם
פורקן
 
אחד מיושבי הבונקר מתאר את הפיהרר
"שבר-כלי זולל עוגות"
 
בעת שהוא, בשל שנאתו לעם הגרמני
שאִכזב אותו קשות
מגשים את נבואתו לפיה
במקרה של כישלונו האישי
העם הגרמני יהיה צריך לגווע ולהישמד
 
"בלי מלחמה לא היה מסוגל לעשות שום דבר"
 
מעולם לא בא על סיפוקו
ונשמע רק
לחוק הקדמון
של הישרדותם של החזקים
לגביו היה זה
העיקרון היחיד של הקיום
 
קריסה מפוארת
תפצה על הרבה
הוא פוקד
לשרוף את גופתו
כלומר
להמשיך בהרס
גם לאחר מותו
וכנגד עצמו
 
פֶסט מפנה לספרים
"שיחות השולחן של היטלר" ו-
"מונולוגים במפקדת הפיהרר"
שטרם תורגמו לעברית
 
הוא התנער
מכל רגש של חמלה
ודיכא ביד קשה
את ההתנגדות הפנימית בגרמניה
וכמוה את התנגדותם של "בני הגזעים הזרים"
הציות היה חשוב
יותר מכל עיקרון אחר
  
למען האמת
כך מסיים פסט את ספרו
שום דבר לא נגמר
מה שאבד היה גדול לאין שיעור
יותר מהחורבן הגלוי
יתכן שזה היה
סופו של עולם שלם שהרי
האובדן חורג
הרבה מעבר למה שניכר
במראה עיניים

 
 
 
 
 
* רוב המילים בטקסט זה לקוחות במדויק מתוך הספר "בתוך הבונקר של היטלר: 14 הימים האחרונים" מאת יואכים פסט. תרגם מגרמנית חנן אלשטיין, הוצאת אחוזת בית 2006.
 
 
 
 
 
 

ידיעה מהיום (ההדגשות שלי):

גורמי רפואה פלסטינים דיווחו הבוקר (חמישי) כי גבר וילדה מעזה נפצעו היום מירי ספינת חיל הים הישראלי.

מצה"ל נמסר בתגובה כי מדובר בירי הרתעה שנועד להרחיק סירת דיג, שחרגה מגבולות השייט המותרים.

ד"ר מועייה חוסיין סיפר כי הפגז שנורה מספינת חיל הים פגע בבית על חוף מחנה הפליטים. הוא סיפר כי השניים שנפגעו מהפגז, היו באותה השעה ברחוב. […]

על פי הדיווחים, שלוש ספינת חיל הים פעלו הבוקר באזור חופי עזה. הפלסטינים מוסיפים כי למרות הפסקת האש, ספינות חיל הים ממשיכות בירי כבר כמה ימים.

פירוש:

על פי הידיעה הזו, מ"הארץ", היום, "גבולות השיט המותרים" לפלסטינים בעזה הם חוף הים. החוף, מהצד היבש של החוף. במילים אחרות, חיל הים יורה על ספינות שמאיימות לחרוג מגבולות השיט "המותרים" ולהמשיך לשוט ולדוג בחולות! האמת, אפשר להבין את זה. יש בזה היגיון: הרי מי שמאפשר לדייגים לדוג בחולות היום, יאפשר מחר לשתול גידולי שדה בלב-ים; לכאורה אין בזה שום פסול. אלא שיש חשש, וכבר היו דברים מעולם, שהדגים יכרסמו את הגזרים – קרפיונים אוהבים כידוע גזר – מכאן הקישוט החביב לגעפילטע פיש – והילדים בעזה (כלומר, אלה שניצלו) לא יזכו, ר"ל, לפרוסת גזר על הקציצה המסורתית בחג הפסח בעת אמירת "פסח, מצה ומרור", שכל שאינו אומר אותם בליל הסדר אינו יוצא כידוע ידי חובתו. חששו בחיל הים כנראה לשמחת החג הבעל"ט של תינוקות של בית רבן, ומכאן ירי הפגזים אל גבולות השיט, כלומר, אל הרחוב.

שתי כותרות היום במעריב:

"חשש במערכת הביטחון: גוש דן ייכנס לטווח הרקטות"
 
"הרמטכ"ל: נוצרו תנאים לשינוי מציאות ביטחונית" 

 
 
כך אני מבין זאת: יש שתי אפשרויות עיקריות לקרוא את שתי הכותרות בהקשר אחד.
 
האחת, כי מדובר בטעות. כלומר, "נוצרו תנאים לשינוי מציאות ביטחונית", אבל כנספח מטריד, או כבונוס שלילי, קיבלנו גם את ה"חשש". כלומר "הרתענו אותם" יותר ממה שהרתענו בעבר, אבל, למרבה הצער, גם הם עכשיו "מרתיעים אותנו" יותר ממה שהורתענו עד אתמול – ובדיוק מכאן ה"חשש" של מערכת הביטחון, חשש שאנו כמובן אמורים להפנים אישית. הנה כי כן, פשוט כל כך: חשש "שלהם" הוא גם "חשש" שלנו. ממש כמו שלחומה יש שני צדדים. היא לא פונה רק כלפי צד אחד: סגרנו "אותם". כן. – אבל גם אותנו. לא מאמינים? נסו לעבור את החומה מזרחה, אל הארץ המובטחת.
 
השנייה, כי מדובר בהישג: המציאות הביטחונית החדשה והטובה היא-היא הכנסת גוש דן לטווח הרקטות. כלומר, הכנסת גוש דן לטווח הוא אחד מיעדי המלחמה הצפויים מראש, אחד מן ההישגים (נשמע לכם מופרך? האם זה לא היה צפוי למדי, עוד תוך כדי המלחמה, כשטווח הרקטות התרחב לבאר שבע?).

הכיצד "הישג", תשאלו? מפני שכשיירו על גוש דן (כפי שמזהיר אותנו ליברמן) וגורדי השחקים יינזקו (לא ייחרבו, אל דאגה) נוכל להגיע משלב ג' לשלב ד' וה' של המבצע, ולהנחית על עזה כזאת מכה, שממנה כבר לא תקום יותר. וד"ל.
 
איזו משתי האפשרויות מעודדת יותר, זה, כמובן, נתון לשיקולכם. אפשרות שלישית היא, כמובן, שיהיה עכשיו שלום.

נ"ב 1

מי שמעוניין לתרום משהו לפליטים (בין אם תמכתם במלחמה ובין אם לא, יש להניח כי לא תתנגדו להעביר לילד בלתי חמוש מעט מטרנה, חומוס יבש או כפפות – ראו נא כאן. אפשר גם בכרטיס אשראי, תוך דקה).

נ"ב 2

אתה מכיר את זה: התקף זעם, ואתה אומר כל מיני דברים שתתחרט עליהם. הזעם מגן על הדיבור, לא מאפשר לו לעצור. נגיד בכביש: חתך אותך מישהו, וכבר אתה שואג. דקה לפני כן שמעת ביטלס ב-88 FM, וכבר צרחות.
 
אחרי עשר דקות, הזעם עובר, ואתה צריך לעשות משהו עם מה שאמרת.
 
אני לא יודע מתי תיפסק המלחמה הזו. אבל יש דברים שלא ייפסקו גם כשתוכרז הפסקת אש.
 
רק הנזק לרכוש בעזה מוערך בשני מיליארד דולר. וזה עוד הנזק הקל, שאפשר לתקן בעמל רב.
 
הנה העולם שלנו: כסף לתרופות – חסר. לחינוך – חסר. רק להרס יש חשבון פתוח. 5 מיליארד ש"ח, זכרו את המספר הזה בדיונים הבאים על הוספת עוד משחה לסל התרופות. לא, רק להרס אין קיצוצים בתקציב. בנקים קורסים בארה"ב, רק בנק המטרות לא מתמוטט. איתנות פיננסית מעוררת השתאות. אבל זה, כמובן, "לא קשור".
 
יש להניח שאתה, כמו שרוב הציבור הישראלי, למרות האינטרנט המהיר שיש לך, לא ראית ולא שמעת לגמרי מה עשינו בעזה. לא לחצת על הלינק. לא הבטת בתמונות. לא חיפשת אתרים אחרים, במרחק קליק. נצמדת למהדורת החדשות הרשמית. אתה רגיל, אני לא מאשים אותך. פחדת לפתוח אתרים שהוזהרו בהם כי יש "תמונות קשות". מפחיד להיבהל מהתמונות.
 
אני ראיתי כמה תמונות שגרמו לי כמעט לעילפון מרוב אימה, לכן אני מבין למה אתה הסבת מבטך.  
 
עכשיו, יש שתי אפשרויות עקרוניות. או שאותו דבר, שקפקא כינה אותו "הבלתי-ניתן להריסה" שבתוכנו, אכן נהרס אצלך, ואולי גם אצל עוד מיליונים של ישראלים. במקרה כזה, התמונות המבעיתות הללו לא ישנו דבר ממילא. אם הדבר ההוא, הנפש האנושית (ה"אני האמיתי" שלך או "פניך המקוריות", בניסוח בודהיסטי), אותה הנפש שהייתה לך, נגיד, כשהיית בן חודש, כשלא שנאת איש ולא רצית לגרום רע לאיש נהרס, לא יעזרו כל סיפורי הזוועה שבעולם. ממש כפי שלא משנה כמה מים תשפוך, הם לא ישחקו קיר שעשוי מיהלום.
 
אבל אם הדבר הבלתי ניתן להריסה אכן לא נהרס, והאנושיות עוד מהבהבת בך, יגיע רגע שהזעם ישכך. אתה תתקרר. זה הרגע שבו מפסיקים לצרוח על הנהג שדפק אותך ומוציאים את הרישיונות, מחליפים פרטי סוכן ביטוח, קוראים לגרר. אתה יודע שהרגע הזה יגיע, גם תוך כדי התקף הזעם. הוא תמיד מגיע בסוף.
 
 כשיעבור התקף הזעם, או התקף הנקמה, אתה אולי תגיד לעצמך (אם לא נהרס בך אותו דבר בלתי ניתן להריסה) דברים כגון:
 
– נכון, הם התגרו בנו, אבל תגובה כזאת?
– נתנו לנו סטירה, אבל להגיב על סטירה במכות-רצח? זה מה שאלמד את בני לעשות בבית הספר? להוציא סכין על כל התגרות?
– לשרוף נשים וילדים? תינוקת בת שלוש מתחת הריסות בניין? בזה אני תמכתי? אבל אני הצבעתי מרצ כל חיי!
– לירות על בתי ספר? כמו החמאס?
– להכחיד משפחות שלמות ברגע? את הנידון למוות ואת אומרי הקדיש בבת אחת?
– 100,000 פליטים שהפכו לפליטים במחנה פליטים? אין גבול?
– אלפי בתים הרוסים תוך פחות מחודש?
– והרופא ההוא, לירות לו לדירה? הרי הוא יכול היה לטפל גם באשתי! ואז לצעוק עליו כשהוא זועק שלום אחרי שנרצחו שלוש בנותיו, אחיו ובני אחיו? מה זה? מה זה??

תגיד את זה. בקול. מה, זה נשמע כל כך מופרך?
 
ואתה אולי תיזכר בעיתונים, שדחפו אותך לתמוך. ושסיפקו לך את כל ההצדקות. כן, תיזכר במאמר של א"ב יהושע ב"הארץ" שעזר לך. תיזכר בכך שהוא כתב "הפעולה המלחמתית הנוכחית לא נועדה לעקור את החמאס מעזה, אלא לגרום לו להבין, בדרך היחידה, לצערי, שמשפיעה עליו בינתיים, כי עליו להפסיק חד-משמעית את האש ואת אגירת הטילים – בעיקר כדי שהילדים הפלשתינאים לא ימותו בעוד הרפתקה חסרת תוחלת". כלומר שהוא הסביר לך שמות ילדים הוא אמצעי סביר למניעת מותם. ואתה תיזכר שאמרת לעצמך שכתב את זה סופר; אמן של ניסוח מילולי. שכבר אז היה נראה לך קצת מוזר, המשפט הזה. אבל קראת את "מולכו", ואהבת את הספר, אז לא שמת לב לכל תג.

ומישהו ישלח לך את זה. וזה יגרום לך לחשוב אולי לעוד שנייה. לחשוב עד כמה קל לשטות בנו. לרתום אותנו לכל מטרה.
 
ואז אולי יעלה בך רגש, שכבר הרגשת בעבר. נקרא לו חרטה. לא חרטה גורפת, חלילה. ההצדקות יישמרו. אבל יעלה משהו, זעיר, חלש, קצה-ספק. קצה-חרטה. אשמה, ניצוץ. וגפרור אחד יכול לשרוף עיר שלמה. הפעם לטובה.
 
אני יודע, כמובן, שלא בטוח כלל שזה יקרה. סביר יותר שלא. אני כותב אל האחד שזה יקרה לו. ואם אין אפילו אחד כזה, אני כותב אל החלל הריק: בסדר. יש פשעים גדולים מזה.
 
והאחד שזה יקרה לו, ישאל מה הוא עושה עם זה. איך הוא עומד בתצלומים המזוויעים. שבאיחור הגיעו לידיעתו.
 
במובנים רבים, כבר אין מה לעשות. יש תוצאות למעשים, כמו לתמיכה במעשים.
 
אבל אולי תוכל, בכל זאת, לעזור. לעזור למנוע את התרחשות הזוועה בעתיד.

אם אתה בעל ממון, אולי תרצה לעזור לעשוקים. תמצא את אתרי האינטרנט המתאימים ב"גוגל" בקלות: רופאים לזכויות אדם. תעאיוש. בצלם. רבנים לזכויות אדם. חלונות. יש עוד הרבה. הכסף לא יחזיר חיים, אבל אולי יתקן כמה מנזקי הרכוש האיומים שנעשו בשמך. אתה, שעל דליפה קטנה מזעיק שיפוצניק, תחשוב פתאום מה זה אומר שבית נהרס. גם אם זה בית של לא-יהודי. זה יעזור רק קצת. אבל אולי לא תסרב לקצת הזה.
 
ובפעם הבאה שתרגיש שהם מתחילים לבשל עוד מתקפה כזו, אולי תצליח להניא אדם אחד, אחד בלבד, מהתמיכה האוטומטית בה.
 
גם אם האדם האחד הזה יהיה אתה עצמך, זה יהיה הרבה מאוד.