מתחת לשולחן

http://www.youtube.com/watch?v=lRBOnJMJQzE

 

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/841/220.html

 

http://news.walla.co.il/?w=/1/1419153

 

 

http://www.youtube.com/watch?v=f4ZjX2Qulwo

 

http://www.youtube.com/watch?v=q-7FxauehkM

 

http://www.youtube.com/watch?v=2eS7XRXAGtw

 

http://www.youtube.com/watch?v=SPxAEw8STSg

 

http://www.youtube.com/watch?v=dkipsBpOkYI

 

http://www.youtube.com/watch?v=iJsTfuM43J8

 

http://www.youtube.com/watch?v=1TdnDEnJb0o

 

 

 

 

כולנו מכירים את הסרטים האלו: "הטוב" עומד מול "הרע" ועומד לפגוע בו. אלא שאז חוטף "הרע" בן ערובה (ילד או אישה) ומאיים עליו. "הטוב" מהסס שנייה, ונאלץ להשליך את נשקו. הוא יכול היה לנסות לירות ב"רע", אבל הוא נמנע מכך בגלל הסיכוי הזעום לפגוע בחף מפשע. ואנו, כצופים, מזדהים ומבינים שה"טוב" פעל כראוי.
 
למה אני נזקק לסרטים לא ממש חשובים? מכיוון שרגש ההזדהות הזה עם הפעולה המוסרית של "הטוב", שמחליט להגביל את עצמו, חשוב יותר מהסרט. ובתרגום: גם אם מישהו כאן מאמין ברצינות שהחמאס לקח את אזרחי עזה "בני ערובה", האם נובע מכך שדמם מותר, ואפשר לפגוע בהם בלי אבחנה?
 
אילו היו מצלמים את סרטי הפעולה האלה בישראל כיום, הסצנה הדרמטית הייתה נראית אחרת: "הרע" לוקח בן ערובה, נגיד ילד מייבב. "הטוב" לא ממצמץ, וקוצר את שניהם – וההמון מריע לו. או מוטב, לפי הדימוי העצמי הישראלי: "הטוב" מגלגל אל שניהם רימון, ומקווה שרק "הרע" ייפגע.

 

[ותזכורת, למי שלא ראה: http://www.notes.co.il/burstein/51653.asp. גם אם אין לכם זמן לצפות היום, שימו ב"מועדפים" ליום אחר]
 

לא תמצאו בעיתונות התייחסות כל כך עקרונית ומעמיקה למציאות שלנו; לשונאים, למדוכאים, למיואשים, למתעלמים, למבקשים עוד נקם: כדאי מאוד לפנות שעה וחצי שקטות לצפייה בהרצאה הזו של פרופ' יעקב רז.

כבר בדקות הראשונות נאמרים דברים על המציאות שלנו היום, הגם שהם נאמרו לפני כשלוש שנים. עבורי, יש בהרצאה הזו יותר פרשנות ביטחונית מאשר כל מה שאפשר לשמוע מפי המקצוענים בגולפים השחורים במהדורות החדשות. 

[ההרצאה היא חלק שישי מסדרה של 12 הרצאות; כדאי כמובן לראות אותן כסדרן, אבל אפשר להבין את הרוב גם אם צופים רק בזו. קישור לדף הראשי של ההרצאות – כאן].

זה ההימנון שלי לימים האלו – השיר הראשון ברשימה, כאן: http://www.myspace.com/eranzur

מילים: ענבל פרלמוטר, לחן ושירה: ערן צור.

אי אפשר לשכנע איש. הסיבה פשוטה – ככל שאתה צודק יותר או משכנע יותר, הצד השני, כמעט תמיד, מרגיש מאוים יותר, והוא מתנגד יותר ויותר.

אי אפשר לשכנע אדם שיש בעיה עם אכילת בשר. יש נימוקי נגד. אתה צריך לרצות לא לאכול בשר כדי לדבר על זה.

אי אפשר לשכנע שהמלחמה היא נפשעת. אדם צריך לרצות להתנגד לה. אם הוא לא רוצה להתנגד, אין מאורע בעולם שישכנע אותו. משפחה שלמה נטבחת בבת אחת? זה רק מוכיח שהחמאס הוא ארגון שצריך להשמיד: תראו מה הם גורמים לנו לעשות. עיינו בטוקבקים ב-ynet לידיעה.

המכתב הזה לא פונה למי שתומך במלחמה.

המכתב הזה לא פונה למי שמוצא בתוכו הצדקה לטבח של משפחה, או סתם אדם אחד.

יש מי שלא חש כלום כבר. אני מקווה עבורו שמשהו יבקע את הקרום יום אחד. לפעמים זה קורה. הבעיה העיקרית עם קרומים כאלה – קרום על הלב או על הנשמה – היא שהוא נמצא שם גם לא נגד "אויבים". זה כמו חירשות: אם אתה חירש, אתה לא שומע ציפורים, ולא מכוניות זבל, ולא שירים של שלמה ארצי. אתה לא יכול לשמוע וזהו. אפשר לחיות ככה, כמובן. שנים ארוכות.

אבל עוד יש מי שחש את הרעד הזה (בלב? בנשמה?) מול תמונות של ילדים מתים, אח ליד אחות ליד אח, ואביהם זועק לצדם, ועושה את המעבר הזה, אחרי שנייה או שתיים. מוצא משפט, שהוא כמו פלסטר מהיר על החתך בנשמה. "אבל…". יש בטוקבקים המון דוגמאות לזה.

זה רגע חשוב בחיים, הרגע הזה. הרגע שבו האנושיות מתעוררת, להרף עין – ואז משהו בך טורח לדכא אותה. מהר. לא לתת לה פתחון-פה. לא לשמוע לה חלילה. 

ברגע הזה, שבו הלמת באגרוף מהיר בדבר ההוא בתוכך, שמתקומם נגד רצח החפים מפשע – ברגע ההוא, הפסדת. הבורסה שלך נפלה.

אולי לא הפסדת במלחמה. יש מלחמות שנוצחו, כמובן. אפשר להכניע יריב. ללא תנאי. עד עפר.

אני מדבר על הפסד אחר. וזה הפסד אותו הדבר שהוא-הוא החיים, מעבר למובן הביולוגי.

זה לא קורה בבת אחת. יש לאנושיות כוח עמידה. אבל לא בלתי מוגבל.

וזו הרי השאלה, בסופו של דבר: איך לחיות. בשביל מה. לא רק כמה לחיות.

אני טוען, שרגע החמלה – שוודאי לא כולם חשים אותו כבר, כאמור, הוא ביטוי של הדבר החשוב ביותר לקיומנו. מי שמדכא את הדבר הזה, פעם, ופעמיים ואלף, ולאורך שנים, ולאורך כל חייו (הרגלים קשה לשרש) – יכול לחיות חיים ארוכים, בעושר רב, מה לא. אבל אין בהם טעם.

כמו מוזיקה בלי צליל. כמו ציור בלי צבע. כמו מיץ פרי בלי פירות. כמו מכונית שלא נוסעת.

מי שיכול להמשיך הלאה מול כל כך הרבה הרוגים חפים מפשע – ואני מדבר על 'להמשיך הלאה' לא צבאית, אלא נפשית, הפסיד את חייו. אולי לא בבת אחת. אבל מחר תהיה עוד הזדמנות, ורוב הסיכויים שהוא יוותר עוד קצת.

אומר זאת בפשטות: אדם ששומע על משפחה טבוחה בידי צבאנו ואחרי שנייה או שתיים שוכח ממנה מכוח איזה "היגיון" של ה"הסברה", מכוח איזו הברקה שמעבירה את האחריות על הכאב "לצד השני", נשם לקרבו את המשפחה המתה.

המשפחה המתה נמצאת בתוכו, כמוות פנימי.

אני שואל את עצמי, בימים אלו, מה אפשר לעשות. מעט מאוד כנראה.

אולי, כמו שר הביטחון, להסתכל לאמת בעיניים.

אבל לאמת אין עיניים. לילדים, גם לילדים המתים שעיניהם עצומות, יש.

ההפגנות לא ישנו דבר מכיוון שאנשי הרוח והסופרים הנודעים והמשפטנים וכמה ממנהיגי העולם תומכים במלחמה. כן, צריך להפגין. אבל צריך לדעת מה זה יכול לעשות ומה לא.

אני שואל את עצמי מה אפשר לעשות.

אולי רק את זה: לתפוס את הרגע שבו תמונת המשפחה המתה הופכת מהבהוב של אנושיות לדעיכת האנושיות. זה הרגע שבו אתה נזכר מי אתה. זה הרגע שבו משהו בך מבקש לשכוח את זה. אני מדבר על עצמי.

קל לשכוח.

אסור לתת לזה לקרות.

 

ככה זה נראה בדיעבד: נזיר וייטנמי משוחח עם ותיקי צבא ארה"ב שכתשו את וייטנם, כעבור שנים רבות, אלפי הרוגים, והרס רב: (הקישור – גם כאן — והערת שוליים מקומית, כאן)

 

פגשנו אתמול ברחוב אחד-העם חמישה משוררים אשר, כמו משוררים רבים בישראל – כמה מאות למען האמת – הפסידו את כל כספם בבורסה לניירות ערך במשבר האחרון. המשוררים הם, כידוע, פלח שוק מצוין עבור מנהלי תיקי ההשקעות, הן משום שהם נוטים לתת משקל רב לצליל המילים, שהם מייחסים לו משמעות עמוקה מהרגיל, וכך אינם יכולים לעמוד בפיתוי העולה משמות מניות או בתי השקעה כמו "מריל לינץ'" או "נַשׂוּאָה", והן על סמך תקוותם התמימה לשיפור נִסִי במצבם בכל רגע ורגע ממש, שיפור שיכול להתרחש בעקבות כתיבה של שיר נפלא שלפתע פתאום כמו יופיע ויתייצב-ייכתב למולם, או, במקרים השכיחים יותר – בעקבות השקעה מרהיבה בניירות ערך או באופציות על שערי מטבעות זרים, השקעה שלהפסיד בה אי אפשר, כמדומה. חמשת המשוררים עמדו בפינת רחוב אחד-העם ולילינבלום ואנו תיארנו לעצמנו כי הם שוקדים על הקמתו של כתב-עת חדש לשירה או על ארגון ערב שירה, אך התברר כי טעינו, ולאמיתו של דבר הם עושים את דרכם אל הפגנה נגד המשך כתישת האוכלוסייה העזתית הנצורה באמצעות מטוסי קרב ומסוקים חדישים.

ההנחה היא שאדם דובר אמת. אבל אחרי שקר בוטה, ההנחה מתהפכת. הנה שלוש ידיעות מעכשיו, משלושת העיתונים. מי משקר? ההדגשות שלי:

 

– צה"ל חיסל בשעות הצהריים (חמישי) את בכיר הזרוע המדינית של החמאס, ניזאר ריאן. בתקיפה של חיל האוויר על ביתו במחנה הפליטים בג`בלייה ברצועת עזה נהרגו עוד עשרה פעילים (הארץ)
 

– לדברי הפלסטינים, שלושה טילים שוגרו מכלי טיס לעבר מבנה בן ארבע קומות בו התגורר ריאן. הם ציינו כי בנוסף לבכיר, נהרגו בפעולה עשרה בני אדם, ביניהם אשתו, בנו בן ה-6 וכמה בני משפחה נוספים (nrg)
 

– ריאן נחשב לגורם הבכיר ביותר בחמאס שחוסל מאז חיסולו של עבד אל-עזיז רנטיסי, ולאחד מאנשי הקשר בין הדרג המדיני בתנועה לדרג הצבאית. ריאן היה נשוי לארבע נשים והיו לו שישה בנים, שש בנות ושני נכדים (ynet)

 

זו כמובן רק דוגמה אחת, מקרית. ועל סמך זה אנשים "מגבשים" את "דעתם"! אלו "כלבי השמירה של הדמוקרטיה"! צדק הרב אמנון יצחק: תשקורת.