יומן ברלין (1)
31.8.08
שלט בבית קפה בברלין: "נא לא להאכיל את הדרורים".
שלט ניאון ענק על המוזיאון הישן (אוספי מצרים העתיקה, יוון ורומא): "All art has been contemporary". אבל מוטב לומר: All art is contemporary. אם היא לא פועלת עכשיו, היא אינה אמנות.
אונטר דן לינדן: ביתני אינטרנט ושירותים ציבוריים. האינטרנט – בחינם. השירותים – 50 סנט.
להקות של סנוניות (?) עולות ויורדות מבניין הזהב של התזמורת הפילהרמונית.
גמלדה-גלרי (1)
מרטיני, עיר אידיאלית: העיר כתפאורת חלום. הרחק באופק הרים, קרוב יותר – הים, הנפסק "על הסרגל" במרחב המרוצף של העיר. אבל גם העיר עצמה נפסקת, קרוב אלינו, במשהו שנראה כמו שפת במת תיאטרון.
רגעים של שכחה עצמית: ציורים שצוירו מצד אחורי של ציורים. לא נועדו להיראות, נידונו אל הקיר והחושך, הם יכלו לשכוח כל מה שצריך. לכתוב כאילו כתבת את הצד האחורי של סיפור (מזצ'ו, נער עירום משחק עם כלבו).
מחשבה על ל"ד, ששלחה לי לפני כחודש במייל רפרודוקציה של ציור של ברונזינו. אני רואה את הציור על הקיר וחושב שאקנה את הגלויה, ואשלח לה בדואר. בעודי חושב זאת, אני עובר לחדר הבא, ושם, לתדהמתי, אני רואה את ל"ד, מתבוננת בציור. רגע של הלם. כך מרגישות דמויות ברומאן כשהמחבר מזמן להן דברים בלתי מסתברים.
מורוני: המודלים שלו נעצרים ברגע שהם מתחילים לבעבע, לשפוך את עצמם, כלומר לגלות את עצמם. לא קריקטורות מוחצנות אלא סף קריקטורה, שהוא גם המקסימום של העצמי שאפשר לסחוט מהם. עוברים את גבול עצמם, מבארים את עצמם.
הולביין, הסוחר גיאורג גיזה: קליגרפיה כציטוט (על מסמך וכו') מול קליגרפיה כאמנות (סין, יפן). האגרטל – אובייקט מואנש שחולש על האובייקטים האחרים בחדר. הפרח הזה טוען: אני אדון הבית. ידיים על מותניים, יוהרה. דרך שקיפות האגרטל המבט תופר את הסוחר ואת הסחורה. הסוחר לא יכול לזוז כמעט בתאו, אם רק יתגרד, הכול יתפרק שם.
כיכר פוטסדם: מין מוזיאון פתוח של ארכיטקטורה עכשווית. מין דיסנילד לילדים ולמבוגרים שלא משחקים בבובות (מיקי מאוס וכו') אלא בטכנולוגיה: iPod, פלייסטיישן, xbox, סלולרי. גן שעשועים שהשפה שלו טכנולוגית, שהמראה שלו אמור לחמם את הלב בגלל הקור שלו, הבטחה לאי התכלות, זכוכיות בכל מקום, עוטפות בניינים ישנים. בניינים שנראים כמו סכיני גילוח. חדים, מתכתיים, מבטיחים להישאר כאלה לתמיד. בניין עיר כמיתוס על אודות העתיד, וממילא גם על אודות העבר.
ברויגל: שני קופים בשלשלאות. הציור העצוב ביותר במוזיאון, הרבה יותר מכל הקדושים המעונים. מדוע? כי הקדושים המעונים הם חלק מסדרה, ביצוע חוזר ונשנה של סיפור ידוע. הקופים האלו הם חד פעמיים, כלומר, קדושים באמת. בשמיים – שתי ציפורים. מבט אחד הקופים כבר לאחר ייאוש. אבל אם "שוכחים" את הפרספקטיבה, הקוף הימני רוכן, מעיין, נוזף בספינה שבמרכז, ממש שבן זוגו (בת זוגתו?) מביט בנו, מתבייש עבורנו, משפיל עיניים מעט.
ברויגל, פתגמי ארצות השפלה: איכרה קושרת את השטן בסדין. אדם נושך עמוד שיש שבור שבקצהו מגבעת שחורה. אדם חמוש בפגיון דופק את הראש בקיר. הוא נועל נעל אחת ורגלו הנעולה – חבושה. אציל זורה מטבעות לנהר. כלב שחור וכלב לבן לועסים עצם אחת, לבנה. ירח על דגל מול השמש, ולצדו – מין גלובוס. מעבר לכל העניינים המקומיים, הקביעה: זה סדר העולם. אנשים חיים על פי חוכמתם, וחוכמתם היא לרוב בדיחה.
ורמר, אישה שותה וגבר (1661/2). מבט ראשון: כמה מזעזע חיבור הכוס אל הפנים. בשר וזכוכית. השקיפות מובאת אל הפנים אך עיני האישה לא נראות. הכול סולק לפינת השולחן לטובת הטקס הזה. תמונה אטומה כמעט לגמרי במסגרת זהב על הקיר. דפים מקופלים בקצותיהם, כמו צעקות שהוחנקו, על השולחן.
ורמר, נערה עם ענק פנינים (1662-5). מבט ראשון: הווילון והבגד הצהוב-לבן מול המסה השחורה של הבד והכלי הגדול. פניית "כפתורי" הכיסא אל האור. הריק המופלא של הקיר.
לא הבהירוּת והאיזון מול האטימות של השחורים – אלא מתוכם, כנגדם. כמו עץ בחורף שלרגע קט נשטף בשמש, בחורף.
רגע של איזון. איזון כקיום. רגע של איזון והתבוננות בו. וההתבוננות באיזון אינה מפרה את האיזון – זה הפלא הגדול כאן. גם לא הענקת האיזון וההתבוננות בו.
צורות מאגיות על הכיסא הפונה אלינו – "נציג" סמלי של השמש המאירה את כל זה מבחוץ, לא נראית. מין "כוכב נינג'ה" על המסעד.
1.9.08
יוֹם פְּרוֹץ מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם
שֶׁקֶט מֻחְלָט
בַּאֲרוּחַת הַבֹּקֶר
מבט מהמלון: בניינים, בניינים משתקפים בבניינים, עננים משתקפים בבניינים, מרפסות משתקפות בחלונות. העיר מכריזה על הזמן על היותה בנויה. מתלחשת בינה לבין עצמה, כל בניין טופח על גבו של בניין אחר.
תערוכת "בבל, מיתוס ומציאות", מוזיאון פרגמון: להקים עיר בתוך מוזיאון. מעניין איך ייראו ערינו במוזיאונים של העתיד. הם יצטרכו להיות גדולים מאוד.
דמות בעלת ארבעה פרצופים מניחה רגל על עז. אלו ארבע רוחות השמיים. ארבע רוחות השמיים טרחו להניח רגל על עז מסכנה. "ה' רועי ולא אחסר".
צלמית ברונזה של רקדן (lar) רומאי מופיעה פתאום בבבל. מאה 1-2 לפנה"ס. הסגנון רומי ומרמז על היכרות עם רומא או על נוכחות של אמנים רומאיים. כמו מחט שתופרת שתי תרבויות. משימה למאה היסטוריונים: לספר את סיפור הגעתו של הרקדן הזה מרומא אל הפרת.
מתוך הסבר על הקיר: "אנשים [בבבל] שיחקו בקוביות ממוספרות 1 עד 6, אך בסידור שונה מזה המקובל היום. כללי המשחק אינם ידועים לנו".
כתב יד עברי (1649), "ספר עברונות" מאת יהודה בו שמואל רויטלינגן מלר. "פירוש על עיגול זה שנעשה על המולדות כשתרצה לידע המולד מבריאות העולם כגון עתה בשנת ת"ח לפ"ק…".
לוח חימר אשורי. הנושא: טיפול בכאבי ראש.
כתב יד, פרסית באותיות עבריות. 1327-1358. סיפור מגילת אסתר.
ספר תנ"ך ענק, פתוח בתהלים קל"ז. באיחור של 700 שנה, אני קורא בספר. "אמנות עכשווית".
הרעיון של התערוכה מבריק: מצד אחד בבל כארכיאולוגיה, ומצד שני בבל כמיתוס תרבותי של המערב (ימי בבל האחרונים, מגדל בבל). המיתוס והמציאות רחוקים מאוד. המיתוס נוטל מהמציאות בעיקר את התפאורה.
חנות המזכרות מחזקת, בחשבון אחרון, את המיתוס, לא את המציאות: המציאות, ולפחות שרידיה, הם בלתי ניתנים לרכישה, ללקיחה הביתה. המיתוס משחק במגרש של השכפול, הסחורה שלו זולה יותר.
על מבקרי הספרות שרואים פסל של הרקולס וכותבים מיד על סיפורי הרקולס, כאילו היה השיש חומר שקוף, לא חשוב.
מדי כמה רגעים עוברת הרכבת ליד מוזיאון פרגמון, ממש לצד האולם הרומי, מטילה אור שנשבר בחלונות ושוטף את האולם, עובר על פני הפסלים. חמישה זמנים במרחב אחד: זמן השמש, זמן רומא, זמן רומא במוזיאון, הזמן שלי, זמן הרכבת.
ראש של אפיקורוס (העתק רומי של פסל יווני): ראש צר וארוך, כאילו נועד לעבור בין סורגים.
חלוקת המעגל ל-360 מעלות מקורה בבבל.
"בשנות ה-40 של המאה ה-20 היו עדיין אנשים שכתבו קמעות שנפתחו במלים 'אני מפציר בך, בשם בֶּל מבבל ונאבּוּ" – שניהם אלים בבלים.
פסלון כפול של ספּר ומסתפר – מאה 6-7 לפנה"ס.
המוזיאון הישן
"נער מתפלל", ברונזה, 300 לפנה"ס. נער פורש כפיים ושולח – מה? – לאוויר. מה הוא נותן? הוא נותן או מקבל שום דבר במיוחד. כמו בתנועת צ'י-גונג. מין נשימה, או נשיפה, של כל הגוף. מין "קחו" מוחלט שהוא גם "תנו" מוחלט. ההפך מאטלס הנושא במאמץ, כורע תחת הדבר. כאן אין דבר. הנתינה עומדת, שופעת, לתמיד, אפילו עכשיו אני יכול לדמיין אותו שם, בחושך, בלתי נלאה.
כמו שילוח של יונים בלתי נראות אל השמיים.
כמה דיוקנאות של פאיום. אישה צעירה, 150 לפנה"ס. איני יכול ללכת ממנה. מבטה מציע משהו דומה לנער נושא הכפיים. לא בידיה אלא בעיניה. לגמרי פונה אליך, לגמרי מקבלת את מבטך. בנקודה הזו, ולא מילימטר ממנה, מתרחש הציור. בלילה, לפני השינה, אני חושב עליה שוב. מה זה צריך להיות? מי את? מי את?
המבחן פשוט מאוד. מגיע רגע שאתה רוצה ללכת הלאה. משהו עוצר אותך. כאילו ברצועה. זה קורה פעמים ספורות במוזיאון, גם במוזיאון גדול. פעמים ספורות בחיים. שָם אתה.
שירותים ציבוריים באלכסנדרפלאץ. ירידה למטה. הכול נקי כמו בבית חולים. או כמו כניסה לקולנוע.
הרבה מסעדות בשר ודגים. לבסוף אני מוצא אחת עם שלט "פלאפל צמחוני". נכנסתי. אין פלאפל. כתחליף, אומר המוכר ברוב טקס וניגש לבאר הסלטים כקיסר הניגש אל עמדת תצפית פנורמית, אני יכול להציע לך לביבת זוקיני עם רוטב וסלט. אכלתי לביבת זוקיני, חי נפשי!
אלכסנדרפלאץ / פוטסדמפלאץ. איך הזמן עובר אחרת במרחק 2-3 ק"מ. מזרח ומערב העיר. כמו משני עברי החומה הישראלית. לא צריך את החומה כדי לראות שהיא קיימת.
4 תאנים "טורקיות" בשני יורו.
קונצרט. תזמורת העיר ברלין בניצוח דניאל ברנבוים. לפני הסימפוניה ה-8 של ברוקנר, "הפליט מוורשה" של שנברג. "שמע ישראל" בסוף היצירה של שנברג, 1.9, ברלין. הטקסט באנגלית עם חריגות בשתי לשונות: גרמנית ועברית. את הגרמנית מבינים כולם – העניין הוא שכּל הגרמנית ביצירה היא צעקות של נאצים. את העברית מבינים מעטים באולם. מיד נוצר קשר שתיקה, שהמנצח במרכזו. ואז הברוקנר, שנצבע בטיפה השחורה של שנברג, למי שמוכן לשתות את הטיפה הזו, כמובן.
"אמנות הפוגה" של באך בפסנתר, בנגינת פייר-לורן איימאר. אין לי מכשיר להאזין, לכן אני שורק קטעים בדרך החוצה. קשה מאוד להאמין מה שהלך בעיר הזאת לפני כשבעים שנה. למרבה הצער, זה מה שמאפשר לזוועות להתרחש שוב: המחיקה יכולה להיות כל כך יעילה. כמה מסתירה מאסת הזכוכית האינסופית של ברלין.
ציפור דרור מתה על המדרכה, טור של נמלים.
מתחת לשולחן 
