מתחת לשולחן

אחד המתאמנים ראה את המקל בידו של ג'ושו ואמר, "האם זה נכון שהבודהא אינו מסרב למשאלות האנשים?"
ג'ושו אמר, "זה נכון".
המתאמן אמר, "הייתי רוצה לקבל את המקל שבידך. אפשר?"
ג'ושו אמר, "אדם הגון אינו נוטל דבר יקר מזולתו".
המתאמן אמר, "איני אדם הגון".
ג'ושו אמר, "ואני איני בודהא".

(מתרגומו לאנגלית של יואל הופמן)

על כפור חלון-רכבת זה
אני רושם באצבעי
סומי-אֶ ללא דיו
מעל ראשו של סוגיהארא
ירח מלא של אביב

קליגרפיה: קזואו אישיאי (2008)

עש-לילה של חורף

אני מכבה את מנורת הקריאה

הודף אל החלון הירח

* * * * *

שמש של חורף

מסע נמלים צפונה

בין שתי מרצפות רטובות

טִפּוֹת גֶּשֶׁם עַל סַפְסָל עֵץ
מִבַּעַד לְעָנָן מְטֻשְׁטָשׁ
חִפּוּשִׁית מַבִּיטָה בַּיָּרֵחַ

יש לי חבר שיודע לחקות את קולי. אנחנו יוצאים לגשם. אני שואל אותו שאלה בקולי הרגיל הוא עונה לי בקולי הרגיל. אני מעבה את קולי והוא מיד מעבה את קולי. פעם, בקיץ, מצאתי אותו על הכביש ליד ביתו. הוא מלמל מתוך שינה מילים בקול שלא הכרתי. גררתי אותו ברגליו אל המדרכה. השארתי אותו שם. למחרת סיפרתי לו מה מצאתי. הוא ביקש ממני לחקות עבורו את מלמולו מתוך שינה מאתמול. עשיתי זאת במאמץ רב. הוא חשב רגע ואמר: אבל הרי ככה אתה מדבר כשאתה ישן. כשאתה מדבר מתוך שינה, הוא אמר לי בקולי הרגיל, אתה מדבר כך. חשבתי שידעת. כנראה שחלמתי עליך מדבר מתוך שינה. מה עשית על הכביש? לא שאלתי אותו. מעט מאוד שאלות אני שואל אותו. שואלים אותי מה הסיבה, אני אומר שהסיבה היא שאני מפחד מהתשובה. איש לא שואל כמובן. יש לי חבר שיודע לחקות את קולי. אנחנו יושבים ושותקים.

היו לנו שני חתולים. בישלתי משהו במטבח. בדירה שממול, מבעד לחלון, ראיתי דבר שאיני יכול לספר עליו כאן. כשהחזרתי את המבט, אחרי זמן ממושך, ראיתי שהחתולים ניסו לקחת אוכל מהסיר ונחרכו מעט. אחד יותר קשה מהשני. הוא היה למעשה על סף המוות. הלכתי לחפש וטרינר שחוקר ספרות נודע המליץ לי עליו פעם. הוא היה בירושלים. עם כל מבט בחתולים המראה הלך ונעשה קשה יותר. אני מניח אותם בשקית ניילון ומתחיל לחפש את המקום. בסופו של דבר אני מגיע למרפאה. בחצר שתולים ירקות, דחליל ניצב עליהם. הרופא מטפל בהם, אני לא יכול להביט. אבל אחרי כמה דקות הם נראים הרבה יותר טוב. מסתבר שטעיתי, והרופא הוא-הוא חוקר הספרות ההוא, ואני חשבתי שהוא רק המליץ על מישהו אחר. הוא מחזיר לי את החתולים. הם נראים מאוד אנושיים, כמו תינוקות קטנים. לאחד מהם יש רגליים זעירות, אנושיות. אבל הרגליים נראות כמו רגלי גומי. אני מניח אותו על הרצפה והוא רוקד. מראה נורא, אני מסב את מבטי. ליד חלון המרפאה אני מבחין בצנצנת ריקה. כבר חורף. גשם יורד בחוץ על הדחליל.

אבא אמר: תלך ותבדוק שם, אני אחכה במכונית. בעצם, לא. קח אתה את המכונית, אני אעמוד כאן בצֵל. הנה, אני יושב כאן, תשאיר לי את המים ותיסע לבדוק. לי אין כבר כוח. עברתי למושב של הנהג. לא היה טעם לכוון את המראות ואת המושב לנסיעה כל כך קצרה. נסעתי במעלה השביל. הבחנתי בו עומד מתחת לעץ המאובק ומנופף לי לשלום. היתה שם כיכר שאסור היה לפנות בה, המשכתי ישר עוד קצת במעלה השביל, חיפשתי פניה. היתה שם עוד כיכר, דומה לראשונה, ובלי לחשוב הרבה הסתובבתי כדי לחזור. בצד ימין עמד שוטר ליד ניידת לבנה. לא הבחנתי בו קודם. לא דאגתי, אבל הוא אמר לי באדישות, "עשית עבירת תנועה", והצביע על הכביש. רק אז הבחנתי בפס ההפרדה הלבן, העבה מהרגיל, ששורטט על הכביש, ובשלט האוסר על הפניה. "עשית פניית פרסה על קו הפרדה רצוף". הוא היה משועמם, המכונית הנקייה שלו עמדה שם על המדרכה, במארב גלוי. המשכתי לשבת בתוך המכונית, עצרתי לצד הכיכר, חיכיתי שהוא ייגש אלי לרשום את הדו"ח. אבל הוא המשיך לעמוד ליד מכונית המשטרה שלו, נשען עליה. חשבתי על כל מיני תירוצים קלושים, אבל העובדות היו ברורות, הקו והתמרור היו שם כמו גזר דין. השוטר עמד ועיין בפנקס שלו. כבר כמה דקות שהמחשבה על אבא שעומד מתחת לעץ האשל בחולות האלו, או יושב על האבן השטוחה הרותחת, הציקה לי, ויותר מזה הציקו לי הניסיונות להיזכר לשם מה נסעתי לכאן בכלל. זה עמד לי על קצה הלשון, הסתכלתי בשוטר כאילו ציפיתי לרמז ממנו, אבל הוא היה אדיש לגמרי למבטיי. לרגע חשבתי שהיה זה בגלל קלקול במכונית, אבל מיד חשבתי שלא, שנסעתי בקשר למים. אחרי כמה שניות האפשרויות נמוגו, נשארתי רק עם אי ידיעה מטרידה. מדי פעם הצצתי בשוטר. עבר עוד זמן עד שהבנתי שהוא משחרר אותי, שאני יכול לנסוע משם, שהוא לא רושם לי דו"ח. היה נראה שהוא רק העיר לי על העבירה. אבל משום מה ההבנה הזו הטרידה אותי ולא הקלה עלי, ואולי הטִרדה נבעה לא מן ההבנה אלא מהידיעה שבזמן שחלף הספקתי לשכוח את הדרך בחזרה אל העץ ואל אבי, שוודאי כבר נואש לגמרי, שהרי היה כבר חשוך, היתה שעת בין ערביים, והחום קצת הוקל. בהרים שממול עלו אורות ראשונים. השוטר עמד שם עדיין, עשה את ציפורניו, אורות מכונית המשטרה הבהבו לאט. לא הצלחתי להבין מדוע איני יוצא מהמכונית ושואל אותו איך לחזור אל העץ ההוא, הרי ודאי מן המארב שלו הבחין בכיוון ממנו באתי והיה יכול לכוון אותי. אבל היה לי ברור שלשאול אותו יהיה מיותר, והסתכלתי שוב בפס ההפרדה הלבן. אולי משום שעברתי את הפס הוא אינו יכול לעצור אותי, חשבתי, אבל מסיבה זו גם איני יכול לשאול אותו איך לחזור. הלילה ירד, השוטר עדיין עמד שם, אבל עכשיו הוא הביט בי. עוד כמה מכוניות עברו וחצו את הפס הלבן אבל הוא לא עשה דבר, לא סימן להן אפילו לעצור, ואני הנחתי שהוא מקל עם המכוניות המקומיות. באחת מהן, טנדר פתוח של פועלים, שהיה טעון גלונים של צבע, ישב אבא לצד הנהג. הוא ישב לצִדו, זקוף, ואחז בבקבוק בשתיקה. כיביתי את המנוע ויצאתי מן המכונית, שחסמה קצת את הכביש בכיכר, אבל לא היה לי כוח להזיז אותה משם. הלכתי משם, חציתי שדה מלא קוצים נמוכים, כמו אלו שהיינו שורפים יחד עם אבא לפני שנים רבות. בשדה היה שביל רחב סלול. קוצים התפצחו תחת רגליי. ידעתי שבקצה השדה נמצאת התחנה. עליתי לקרון ונרדמתי מיד. התעוררתי בתוך הרכבת עם הדמדומים.

לפני כמה דקות הלכתי על פני המרפסת הפתוחה
של הבית. משם יכולתי לראות ולשמוע את המים,
ואת כל הדברים שקרו לי כל השנים האלה.
היה חם ושָקט. גאוּת ושפל חלפו.
שום ציפורים לא שרו. בעודי נשען כנגד המעקה
קורי עכביש נגעו במצחי.
נתפסו בשׂערי. איש לא יוכל להאשים אותי שהסתובבתי
ונכנסתי פנימה. לא היתה רוח. הים
היה שקט כמת. תליתי את קורי העכביש מן האהיל.
שם אני מתבונן בהם נרעדים מפעם לפעם כשנשימתי
נוגעת בהם. פתיל דק. סבוך.
עד מהרה, לפני שמישהו ישגיח,
אני אסתלק מכאן.

תרגם מאנגלית: דרור בורשטיין
מתוך הספר אולטרמרין (1986)

 מִטעם, כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית, חוברת 7, ספטמבר 2006, עורך: יצחק לאור, 148 עמ', 69 שקלים

יש שיטה פשוטה ויעילה לבדוק את תפקודו או את נחיצותו של פרט כלשהו בציור: מושיטים אצבע, מסתירים את הפרט, עוצמים עין אחת, ומנסים לתאר איך היה נראה הציור בלי הפרט הזה. אם הפרט חשוב, הציור ייראה בלעדיו מוזר, "עקום", לא מאוזן (למשל: ה"מונה ליזה" בלי החיוך). אם להשתמש בשיטה הזו לגבי תמונת המצב של כתבי העת בישראל בשנים האחרונות, ולגבי תמונת המצב של הספרות בכלל, הרי שללא "מטעם" היתה מצטיירת תמונה מבהילה ממש, של תרבות ושל כתבי עת ספרותיים שכמה מעורכיהם והכותבים בהם נחתו כביכול מהירח המלא הישר לבית הדפוס.

מפתה לכתוב ש"מטעם" מציל את הכבוד האבוד של התרבות העברית או משהו מעין זה, אבל זה כמובן לא נכון. הוא לא מציל שום דבר זולת עצמו, והכותבים בו לא צובעים כותבים אחרים בצבעים טובים יותר. ועם זאת זה כתב העת היחיד שיש בו שילוב של ז'אנרים שונים של כתיבה ברמה גבוהה, ושיש בו חיבור, שאמור להיות מובן מאליו אך אינו כזה בישראל היום, ל"עת", לזמן, וגם למקום. להבנתי, "כתב עת" אינו סתם משהו שמופיע אחת לעת קבועה, אלא משהו שמנהל איזה דיאלוג עם העת וצומח מתוכה, כותב את העת. הנה עוד תרגיל של הסתרה: נסו לדמיין האם כתב עת עכשווי כלשהו יכול היה להידפס לפני עשר שנים. עיקרו של כתב העת "עכשיו", למשל, יכול היה להידפס גם לפני ארבעים שנה; באשר ל"הו!" התשובה היא חיובית, ואף באופן לא היפותטי: הוא הופיע בשינוי צורה כ"אֵב" לפני יותר מעשור. לא כך לגבי "מטעם".

אני מבקש להימנע מן המקובל והמצופה מהכותב על כתב עת – כלומר מלסקור בכמה מילים את הפריטים והכותבים המופיעים בחוברת תוך תמצות של התוכן וכמה מילות הערכה. בכוונתי יותר לנסות לתאר את הלך הרוח שממנו נוצר גיליון כזה, ואת האפקט שלו על הקורא כמכלול, כלומר, כאילו היה ספר ולא רק מקבץ של כותבים. בעיקר מעניינת אותי השאלה מהי ה"הצעה" של כתב העת לקוראיו, האם וכיצד הוא מסייע להם לצלוח את ביצת הזמן של שלהי קיץ 2006.

"מטעם" 7 יוצר הצטברות של מעין חומה של השתקפויות אכזריות מול עיני הקורא. הוא מקיף את הקורא בטקסטים על ישראל היום, מבעד למסך העשן של דימויי התקשורת והסחות הדעת של הבידור והספרות הפופולרית. אני מתאר בקיצור רב: טקסט משפטי על מציאות הנדל"ן הישראלית; טקסט על תיאוריה כלכלית כמכשיר שמסתיר את המציאות הכלכלית הממשית; טקסט על ספרות המציג את האופן שבו משתלבים פופולריות ספרותית עם תעמולה פוליטית מיליטנטית; סיפור בשולי מערכת החינוך הישראלית. המציאות המתגלה היא של נישול, עוול, ציניות, אטימות במסווה של "רוח", עקרות רגשית, אימה. משקולות של עופרת (מחויבת המציאות) תלויות בשולי כמה מהעמודים של "מטעם".

"אשאר רק עם צווחת העוללים במערב ביירות"; "כמה מאוסה פתאום אהבתנו" (מתוך שיר של העורך בפתח החוברת). הטון בשיר הפתיחה הזה כמו מקבל הסבר בחלק מן הפרוזה (מאמרים וסיפורים) בהמשך. "את גרניקה כבר ציירו", הוא כותב בשיר הבא אחריו. ואם המחאה "הגדולה" כנגד זוועות המלחמה כבר נעשתה, מה אפשר עוד לעשות חוץ מלהתייאש? בתחילה נדמה שהחוברת הולכת לאשש את ההנחה הזו ולפתח אותה. כאילו אלו האפשרויות העומדות בפנינו: חלוקה ל"אלה שחורקים שיניים ואלה ששרים מזמורים" (זביגנייב הרברט, בתרגום דוד וינפלד).

מאמר מעניין בהקשר זה הוא ניסיון מעניין לסכם את אופייה של הפילוסופיה הצרפתית החדשה (של החצי השני של המאה ה-20) מתוך עמדה אוהדת. המחבר, אלן באדיו, הוא אחד מן הפילוסופים האלו שהיוו את "הרגע הפילוסופי" של חצי המאה האחרונה. והוא כותב: "לרגע הפילוסופי היה עניין בגדולה יותר מאשר באושר… השתוקקנו להיות הרפתקני המושג" (עמ' 137, תרגמה ענת מטר). באדיו כותב את זה בהתפעלות ובאהדה, אבל אפשר לקרוא את דבריו גם כעוד אבן בחומה המייאשת והנכוחה ש"מטעם" מציג לקוראיו, מכיוון שבאדיו צודק. ולא רק שלא "באושר" היה העניין הפילוסופי של הקבוצה שהוא דן בה, אלא גם לא בסבל ובדרכים להבין אותו סייע לו. וזה כבר חמור יותר. ומכיוון שעיקר עניינו של "מטעם" הוא בדיוק הסבל, הופכים דבריו של באדיו, כביכול, להודאה באשמה.

אבל יש בחוברת הזו גם סוג אחר של טקסטים, ולאט מצטיירת אפשרות שמוצאת סדק בין שתי הדלתות, הבלעדיות לכאורה, של "אלה שחורקים שיניים" ו"אלה ששרים מזמורים". הסדק הזה נמצא, בעיקרו של דבר, בשירה שבחוברת. אפשר להדגים את מה שעושה השירה לחוברת הזו בקריאה של שבעת השירים (בתרגומו של ליאור שטרנברג) של המשוררת האירית אוואן בולנד. השירים באים אחרי מאמרו של אורי דייויס על מדיניות האפליה בהקצאת משאבי הקרקע של ישראל בתוך תחומי מדינת ישראל הריבונית (ל-20% מאזרחי המדינה הערבים יש 2.5% מקרקעות המדינה; עמ' 35). מיד לאחר מכן (עמ' 37) מופיע השיר "הארץ האבודה" ובו השורות: "יש לי שתי בנות/ הן כל אשר ביקשתי בעולם./ או כמעט הכול./ ביקשתי גם פיסה אחת של אדמה:/ עיר אחת לכודה בין גבעות. נהר אחד עירוני./ אי שרוי בתוך שלו./ כדי שאוכל לומר שלי. משלי. ולהתכוון לזה".

השיר חייב להיקרא גם כמעין הערה על המאמר של דייויס. הוא כמובן לא נכתב על ישראל, אבל הוא מאיר פתאום את הצורך האנושי האלמנטרי במקום בדיוק כאותו הדבר שחוקי ישראל שוללים מהמוני בני אדם. החיבור הזה הוא אחד מכמה שיש בחוברת, חיבור ההופך את השירים למעוגנים בייאוש הפוליטי, אבל לטקסטים שמצליחים לסדוק את החומה הזו ולהציע משהו אחר, מין מסר קונסטרוקטיבי ולא נואש, מרומז, שאנסה לאפיינו עתה.

לשם כך, הנה עוד כמה ציטוטים משיריה של בולנד. "כאן הוא כוכב/ ההתגלות שלי:/ מנורת חדר הילדים/ בחלון הפרברי הזה"; "אני רוצה להראות לך/ מה/ אני לא ממש יודעת. נראה"; "אוכל להראות לך דברים: איך שורש הפלג/ מפלס את דרכו,/ ומה שלום עץ התפוח שלך,/ ואיך חינניוֹת נסגרות כמלכודת". השירים הללו הם דיבור של אמא אל בת. הדיבור הזה מלמד את הבת את העולם מתוך ידיעה מוגבלת ומתוך הכרה בקיומו של הכאב: איך חינניות (סוג של צמחים) נסגרות "כמלכודת". בקומפוזיציה של החוברת זהו רגע טעון מאוד, מכיוון שההצבעה על הצמח הנסגר כמלכודת משקפת למעשה את המהלך של החוברת כולה, את מה שכיניתי קודם ה"חומה" הישראלית שסוגרת על הקורא העובר ממאמר למאמר כאן. אבל בד בבד החומה הזו גם מוצגת כדבר שאפשר להתבונן בו, ואפילו להסביר אותו לילדה קטנה. לא להיבלע בתוכו.

קרלו גינצבורג, במאמרו (בתרגום עודד וולקשטיין), מציע מבט היסטורי הממוקד בחד פעמי, באינדיבידואל, כתיבת היסטוריה מתוך "ירידה למעמקי אישיות יחידה". והנה, העורך, במאמרו על עמוס עוז, כאילו מיישם את המלצתו של קרלו גינצבורג על כתיבת היסטוריה כך, במסה ספרותית, כשהוא "יורד למעמקי אישיותו" של עמוס עוז ומבין דרכה את תפקוד "אנשי הרוח" והתרבות בישראל במלחמה. המשותף לכתיבת ההיסטוריה של גינצבורג, לביקורת של לאור ולשירה של בולנד הוא בדיוק ההבחנה באדם היחיד כסוג של סירוב לעריצות של המבט הכללי, שהוא – לפחות היום – מבט מאוד מייאש.

זהו סירוב שעוסק לא ב"גדוּלה" ולא ב"אושר" אלא בסבל הנגרם ליחידים ועל ידי יחידים (ולכן, אגב, הוא גם כתוב בלשון שלא רק יחידי סגולה יכולים להבין, בניגוד לרוב הפילוסופים שבאדיו עוסק בהם). ה"עצה" שהחוברת הזו מעניקה לקוראיה מתגלמת גם באחת מה"סונטות לאורפאוס" של רילקה, בתרגום חדש של שמעון זנדבנק. שוב השירה: "עוד לא נחקרו ייסורים,/ לא נלמדה אהבה,/ ואנה הולכים המתים// איש לא ניחש./ רק השיר על פני ארץ רבּה/ חוגג ומקדֵש". השיר הוא על הארץ, ועל הארץ נמצאת הקדושה. הקדושה הזו אינה עניין להתפעמות אקסטטית או אופראית. היא אפשרית כחלק מהיומיום. בשיר נהדר של אלי אליהו ("עדות") יש לכך ביטוי – זהו חיזיון נבואי סגור ו"גבוה" שהמילים הנולדות ממנו הן כבר "נמוכות", נחבטות בעצמן ולא מייצגות, אבל דווקא משום כך הולמות ואנושיות, בדיוק מכיוון שהן דבר שאפשר להסתדר איתו: בכל זאת נותרת "מראָה גדולה" בשיר, כחפץ קונקרטי מדהים בפשטותו. אבל היא לא משקפת את בבואת המשורר אלא את "העולם".

ה"נביא" כאן לא עסוק בהקדשת עצמו, כמקובל בז'אנר הזה מאז ומעולם, אלא בהתנפצות הצמודה להתגלות. כמו אצל רילקה, השיר "חוגג ומקדש" משהו ארצי כמו ילדה, כמו מראָה גדולה, כמו עץ תפוח. הסדק בחומת הייאוש ש"מטעם" מעניק הוא היפוכו המדויק של הנרקיסיזם (שהוא הנושא העיקרי במאמר הנוקב על עמוס עוז): הוא פנייה אל הזולת. וביסודו של דבר זוהי פניה שמותר לקרוא לה "דתית". "דתית" במובן של קדושת המשפחה, "דתית" במובן של תפיסת הזולת כעולם מלא, "דתית" במובן של השירה.

[פורסם ב"הארץ – ספרים", 26.9.06]