שק שינה וצידנית

הרגעים האלה הולכים ונעשים נדירים בגלריות ובמוזיאונים – רגעים של עצירה נדהמת, כמו מול חיית טרף בג'ונגל, ובאותה דריכוּת וחשיבות. לפעמים התגובה דומה למפגש באיזו טעות, בדבר שלא אמור היה להיות שם ובכל זאת עיניך הרואות. בגלריה הקטנה נולובז ב"קריית המלאכה" (אגב, אם תורשה לי התפרצות רגעית: איזה מתחם דוחה כמקום לאמנות!) הגעתי במקרה לתערוכה של שלמה כץ (1992-1937), אמן שלא שמעתי את שמו עד היום. לא התרשמתי מכל הציורים באותה מידה, אבל אחד מהם, המובא כאן, נפלא בעיניי. הסגנון מזכיר מיניאטורות פרסיות והודיות אך גם רנסנס מוקדם (דוצ'ו וג'וטו גם יחד) ואפילו אמנות יוונית ארכאית. בציור שלפניכם, ששכחתי לרשום לעצמי מה כותרתו, נראה שאב מביא את בתו למחזר או חתן. ה"שיחה" בין כובעו של האב והקשת שמעל ראשו של המחזר היא נפלאה, ורומזת יפה כל כך לניגוד שיש בו גם השלמה בין שני הגברים, הדומים זה לזה, כמעט כהשתקפות הדדית. הנערה שולחת יד אל ענף המושט אליה מן המחזר – מחווה הדדית כה עדינה, והאב אוחז באפסר הסוס, וגם זאת הסטה מבריקה של העולם הפנימי, של האֵרוס.

העצים נפלאים. הם אינם מנסים להיות דמויי טבע. הם שטוחים ודקורטיביים אבל רשרושם נשמע בתוך כל הזהב הזה. לצערי אני כותב על התערוכה ביום נעילתה. זה ציור הראוי לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל.

רגע שני השבוע, במוזיאון ישראל הנ"ל, היה לי מול תערוכה קטנה של מטבעות דווקא. מוזיאון ישראל הוא אחד המרחבים האהובים עלי בישראל. הסיבה העיקרית היא מבנהו המבוכי. אני בא בשעריו כבר 30 שנה ועדיין איני מבין בדיוק איך החללים מתחברים זה לזה. במוזיאון למבוך הזה יש ערך, מפני שאתה מוצא את עצמך גולש בין זמנים, סגנונות, ארצות, אמנים, כריכים (הכריך הטבעוני של משק עפאים – גזר מבושל וכרוב כבוש – הוא אחת מיצירות המופת הקטנות של המוזיאון) ותערוכות. בניגוד למוזיאון תל אביב, למוזיאון ישראל יש עומק זמן – פרהיסטוריה, אבני יד, קרני שור בר, מגילות מדבר יהודה, לצד אמנות חדשה ובת זמננו.

באתי לתערוכות אחרות: התערוכה "זו ילדותי הקדומה" (נא לכבות את הסאונד המעצבן של האנימציה!) מציגה שפע פנטסטי של פריטי ילדות עתיקים, מלוח כתיבה ביזנטי ועד קרני צבי שנמצאו בקבר קדמון של נער – והדמיון מנסה לשווא להבין מדוע הקרניים שם, או תינוק קבור בכד (ממצא מזעזע שהתחבר אצלי לציור הנפלא בן ה-100 של נחום גוטמן, באותה קומה במוזיאון ישראל, "לפני הסער", ובו אדם וצאנו, כולם על סף בעתה, מתחת שמש של לילה, והוא מטלטל בידו כד של חושך), ועוד ועוד. גם תערוכת "דממה רועשת" ו"יופי רגעי" מלאות דברים נהדרים – דיאלוג בין לאוטה ועוּד, קולו של יצחק רבין במעין סרקופג מהדהד, ג'ון קייג' יושב בריואנג'י בקיוטו; ג'ון קייג' מנגן את יצירתו הדוממת 4:34 בפסנתר סגור, שילוב מבורך של של ציורים מסין ומיפן (בעיקר מאוסף יעקב פינס) עם אמנות אירופית… זה לא נגמר, כמו חלום ארוך, ניגר לאטו. צריך לבוא למוזיאון ישראל עם שק שינה וצידנית.

אבל הדבר המדהים ביותר שמצאתי היה דווקא בתערוכת המטבעות. מוצגים בין היתר מטבעות אירופאיים ועליהם (מה?!) השם המפורש של אלוהי ישראל. מתברר ששליטים פרוטסטנטיים, אחרי הרפורמציה במאה ה-16, רצו למתג מחדש את האל שבחסדו הם שולטים כביכול ולכאורה. תרגומי המילה העברית ללטינית ולשונות אחרות, ששימשו את הקתולים, הביאו אותם להשתמש במילה העברית דווקא. אני תוהה כמה מהסוחרים באירופה ידעו מה כתוב שם. החיבור של ההוויה האלוהית המופשטת עם מטבעות עוברים לסוחר הוא מצד אחד מתועב (השימוש באלוהים לצורכי כסף אינו זר כמובן גם לתרבותנו המקומית). ומצד שני יש בזה אולי הבנה מובלעת שהכסף הוא אכן אלוהות, כאז כן עתה. על כל פנים, הופעתו של השם המפורש על מטבעות מדנמרק, גרמניה וכדומה, הייתה עבורי הפתעה מוחלטת. ואודה שנתעורר בי רצון עז להשיג לעצמי מטבע אחד כזה, כמעין קמע.

***

[קרדיטים ופרטים בקישורים, לא רציתי להעמיס בטקסט]

***