מחבר דרור בורשטיין

מִכַּר הדשא הגזום של בריכת השחייה מַיְנָה עקרה אניץ עשב. רק במבט נוסף הבחנתי כי מה שנעקר לא היה עשב אלא גְּמַל שְׁלֹמֹה ירוק, גדול. אני חושב שזאת היתה נקבה, על פי גודלה. עמדתי שם נטוע. גמל השלמה (נָאקַת השלמה?) נאבקה. מאבקה היה חסר סיכוי מול יצור כה ענקי ונחוש. היא הלמה בזרועותיה באוויר אך לשווא. המַיְנָה הלמה בה והרפתה, הלמה והרפתה, ועם כל מחיצת מקור אזלו חייה. את רגע המוות לא ראיתי. עורב שנקלע לשם והבחין בזה התקרב, בתקווה לגזול את הטרף. המַיְנָה עפה משם עם טרפּה. כל זה ארך אולי עשר שניות. מכוניות נכנסו ויצאו ממגרש החנייה שהדשא בשוליו.

היה משהו בזה מזעזע, מפני שגמל השלמה הוא טורף מובהק. חשבתי שהוא עשב בגלל צבעי ההסוואה שלו. הם אינם רק הגנתיים (כמו למשל במיני עשים מסוימים) אלא נועדו למארב ולהתקפה. יש לגמל שלמה רגלי טרף קדמיות משוננות, והוא מסווה את עצמו כדי שחרק אחר יחלוף בלי חשש ליד מה שנראה כצמח. או אז שולח גמל השלמה את רגלו הקדמית, חוטף את החרק מהאוויר ומביא אותו אל פיו. הוא אוכל אותם חיים. מהירות התגובה שלו הרגליים נמדדת באלפיות השנייה. הן פועלות כמו סכין קפיצית משוננת שננעלת ממצב פתוח לסגוּר.

נאקות השלמה טורפות לפעמים את הזכרים המתקרבים אליהן בניסיון הזדווגות, ולעתים אף תוך כדי הזדווגות. לא ברור עד כמה נפוצה התנהגות זאת בטבע. דייב גוּלסוֹן כותב שהקניבליזם הוא תכונה מולדת אצלם. כדבריו, אם תשאירו תריסר נימפות של גמל שלמה ביחד, הן יהפכו במהירות לגמל שלמה אחד גדול.

הם קרובי משפחה של התיקנים (ג'וקים). תיקנים וגמלי שלמה שייכים לאותה סדרה: תיקָאים. תיקנים וגמלי שלמה מעוררים בבני אדם רבים רתיעה, אבל מסיבות שונות מאוד זו מזו. גמלי השלמה הם מעין נסיכי אופל בודדים ומשונים (יש מינים רבים, מפוארים ומוזרים, שאיננו מכירים כאן). הם מישירים מבט. מי שנעץ מבט פעם בגמל שלמה לא ישכח את זה. קשה להשתחרר מהתחושה שאילו היה גדול יותר היה קופץ עליך וגומר אותך על המקום. ידיהם הן כמעט סמל חי של לקחנוּת. זוהי לקיחה שהופכת את הנלקח למשופד, צמוד ליד החוטפת. ראיתי תמונות של גמל שלמה שלכד והרג קוֹלִיבְּרִי.

לעומתם, תיקנים (ג'וקים) הם פרולטריון-סמרטוטים. הם לא נועצים מבט אלא חומקים – ריצתם המהירה היא תכונתם הבולטת. הם לא יצודו ציפור אלא בעיקר חרקים מתים וצמחים. בבית יאכלו שאריות ופסולת. יש מהם שאוכלים אף דבק של כריכות ספרים. תיקנים הם מן החרקים הקדומים ביותר – בני 300 מיליון שנה לפחות. המאובן הקדום ביותר של גמל שלמה הוא בן 135 מיליון שנה. הם מגיעים אלינו מעולם אחר לגמרי. אנו אולי מגדירים אותם כמוזרים אבל ברור שאם מישהו כאן חריג הרי הוא אנו. לוותק יש משמעות, ולכן הם הכלל, ואנו היוצא מן הכלל.

גמל שלמה הוא טורף יעיל, קדמון. אבל כל כוחו לא הועילו לו מול הציפור. הוא ודאי אימת הזבובים והצרצרים, אבל לפתע הפך  לנטרף. מה שראיתי היה מפלה של מלכה. רגלי הטורפת ששיפדו ודאי אֵי אֵלֶּה זבובים בוטשות עכשיו באוויר באֵימה. כהרף עין כל הכוח נעלם. כל אחד יכול לחוש מה שהוא רוצה כלפי גמלי שלמה, אבל למראה חורבנו בידי הציפור עולה שאלה אחרת. לא השאלה איך אנו שופטים את החרק ביחס לעצמנו, אלא איך באה אנושיותנו לידי ביטוי למול מצוקתו. האם אנו עולצים על מפלתו של החזק? אדישים לה? מְצֵרִים עליה? עמדתי שם מול הדשא ובשניות המהירות האלה עברו בי המחשבות: האם נכון להציל אותה? האם תהיה  לכך משמעות אחרי המכה הראשונה ממקור הציפור? האם זה נכון להתערב? מדוע לבי נוטה לגמל השלמה ולא למַיְנָה?

לא חשוב מה התשובה ה"נכונה". העניין הוא שפתאום הרגשתי עד כמה אני שונה מהם – מהציפור ומהחרק. לא אני אישית, אלא אני כנציג של המין האנושי. לא טוב יותר, אחר לגמרי. האחרות אינה גופנית. גם לנו יש קוצים בידיים הלוקחות. גם אנו מחפשים את הסדק להיחבא בו. האחרוּת היתה בשאלות ובתחושת האמפתיה לקניבל המובס, שהופיעו באופן לא רצוני, אינסטינקטיבי ומהיר – כתנועת המקור הצהוב, כתנועת הגפיים הירוקים, כנחיתת העורב על הדשא.

 

 

דומה שאיש לא בא למוזיאון תל אביב בכדי לראות את הציור הזה של מאוריצי גוטליב, שאכן מונח לו בחלל כמעט נסתר מעין, כך שאפשר לעמוד מולו בשקט. אני מניח שאילו הציור הזה היה שייך לאוסף של מוזיאון בארה"ב הוא היה מוצג בחלל מרכזי ומהווה מוקד של עליה לרגל. זה ציור חשוב, מעין "לאס מנינאס" יהודי, אבל מוזיאון תל אביב דאג שאיש מהמבקרים בו לא יראה אותו במקרה. אפשר להבין הרבה מאוד על התרבות הישראלית התל-אביבית ממיקום הקיר של הציור הזה, אבל לא ארחיב בכך.

מעניין בציור זה (מ-1878) הוא שֶמה שנתפס כציור של קהילה הוא למעשה דיוקן הרבה יותר אינטימי של הצייר עצמו (בשלושה שלבי חיים שונים), קרובים ובני משפחה. רוב הציור הוא אנשים קרובים או הצייר בעברו, כלומר זיכרונות-אני שהתגלמו כאן בגוף, וההפיכה הזאת של "אני ומשפחתי הקרובה" לתמונה שמייצגת בעבורנו את החיים היהודיים בפולין בכללותם היא הכישוף של הציור הזה, שקורה הרבה באמנות. כאן רציתי להעיר על פרט אחד, שרק אתמול הבחנתי בו.

הגבר המרכזי בציור, לא זה המתואר כאן אלא זה שלידו, מרים עיניו לשמַים בתפילה לאל. אפשר להבין את עמוד האבן שצומח לצדו ומתפצל באופן אירוני או תמים, אבל רציתי להעיר על הגבר שלצדו. הוא, כמו שאר המתפללים, אינם פונים לשמַים. הם מביטים זה בזה, או באדם (נוכחותו של צייר בסיטואציה הזאת היא בלתי אפשרית; מעולם לא נכנס צייר לבית כנסת ביום הכיפורים, והדבר מטעין את הציור בתחושת חלום-דמיון פרדוקסלית חזקה) – או בספר. אני עוקב במשך שנים אחרי ציורים של אנשים שקוראים ספרים, וזוהי אחת הדוגמאות הרגישות ביותר. שום רפרודוקציה לא מראה את הטקסט "מחזור של יום כיפור" הכתוב בכותרת הרצה של הספר. המילים האלה מלוות את שפמו של המתפלל כמעין שׂפה עליונה. הפרט הזה מתיך ברגישות מדהימה בין הקורא והספר: המילים הופכות למעין שפתיים, מעל השפתיים. המחזור כולו, התפילה כולה, כמו מוחזקת בכותרת הזאת, הופכת לחלק מן הפה והגוף. אפשר ממש לחוש את האוויר הנפלט מן הנחיר, מרעיד קלות את הדף – ודווקא מן הצד האחר של המילים.

הד ליחסי האדם-טקסט אפשר לראות במשחק האצבעות עם דפי הספר. יחס ארוטי זה של גוף ודפי ספר קיים אצל עוד דמויות בציור. אצל הגבר הזה הדבר חזק במיוחד מפני שהאצבעות והטקסט סמוכים למארג השתי-וערב של המרבד, הטקסטיל. האצבעות והדפים הם, במילים אחרות, מארג אחד. הגוף חודר אל בין הדפים, הדפים נכנסים אל בין האצבעות. היד התומכת בראש והראש הן כספר סגור, והעיניים ספק קוראות ספק עצומות-כמעט, תפוסות בחלום.

 

כמה ציטוטים לקורס המתוכנן "חרקים וספרות" (אוניברסיטת תל אביב)

===

שמות, י

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּהוּ עַל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה' נִהַג רוּחַ-קָדִים בָּאָרֶץ כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלָּיְלָה; הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים, נָשָׂא אֶת-הָאַרְבֶּה. וַיַּעַל הָאַרְבֶּה, עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם:  כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן.  וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ, וַיֹּאכַל אֶת-כָּל-עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל-פְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד […] וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן; וַיֹּאמֶר, חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה. וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל-ה'.  וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ-יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת-הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף.

 === 

מדרש שמות רבה יג, ז 

 "וַיּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם", מַהוּ "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כֵּיוָן שֶׁבָּא אַרְבֶּה שָׂמְחוּ הַמִּצְרִיִּים, אָמְרוּ נִקְבֹּץ וּנְמַלֵּא מֵהֶם חָבִיּוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רְשָׁעִים, בַּמַּכָּה שֶׁהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם בָּהּ אַתֶּם שְׂמֵחִים!? מִיָּד "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד", זֶה רוּחַ מַעֲרָבִית. "וַיִּשָֹּׂא אֶת הָאַרְבֶּה" וגו', מַהוּ "לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד"? אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהָיוּ בַּקְּדֵרוֹת וּבֶחָבִיּוֹת מְלוּחוֹת פָּרְחוּ וְהָלְכוּ לָהֶם.

 === 

קהלת רבה ה, ט

אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאַתְּ רוֹאֶה בָּעוֹלָם מְיֻתָּרִין, כְּגוֹן זְבוּבִים וּפַרְעוֹשִׂים וְיַתּוּשִׁין, אַף הֵם בִּכְלַל בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, א) "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל-צְבָאָם".

 === 

בראשית רבה ח, א

הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמֵר (ישעיה יא, ב): "וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'", אִם זָכָה אָדָם אוֹמְרִים לוֹ אַתָּה קָדַמְתָּ לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְאִם לָאו אוֹמְרִים לוֹ זְבוּב קְדָמְךָ, יַתּוּשׁ קְדָמְךָ, שִׁלְשׁוּל זֶה קְדָמְךָ.

 === 

בראשית רבה לט, יד

"וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר זִמְרָא אִם מִתְכַּנְסִין כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לִבְרֹא אֲפִלּוּ יַתּוּשׁ אֶחָד אֵינָן יְכוֹלִין לִזְרֹק בּוֹ נְשָׁמָה, וְאַתְּ אָמַר "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ"?!

 === 

ויקרא רבה יד, ח

תָּנָא צוּרַת הַוָּלָד כֵּיצַד, תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ דּוֹמֶה לְרָשׁוֹן [ראשן], שְׁתֵּי עֵינָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי חֳטָמָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי אָזְנָיו, כִּשְׁתֵּי טִפִּין שֶׁל זְבוּב. וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו, כִּשְׁתֵּי חוּטִין שֶׁל זְהוֹרִית. פִּיו, דּוֹמֶה לִשְׂעוֹרָה. גְּוִיָּתוֹ, כָּעֲדָשָׁה. וּשְׁאָר אֵבָרָיו מְצֻמְצָמִים בּוֹ כְּגֹלֶם, וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר (תהלים קלט, טז)׃ גָּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ. וְאִם הָיְתָה נְקֵבָה, סְדוּקָה כִּשְׂעוֹרָה לְאָרְכָּהּ, נִתּוּחַ  יָדַיִם וְרַגְלַיִם אֵין בָּהּ. כֵּיצַד הַוָּלָד שָׁרוּי בִּמְעֵי אִמּוֹ, מְקֻפָּל וּמֻנָּח כְּפִנְקָס, רֹאשׁוֹ מֻנָּח לוֹ בֵּין בִּרְכָּיו, שְׁתֵּי יָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו, שְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁנֵי עַגְבוֹתָיו, פִּיו סָתוּם, טִבּוּרוֹ פָּתוּחַ, וְאוֹכֵל מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶּׁאִמּוֹ שׁוֹתָה, וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי, שֶׁמָּא יַהֲרֹג אֶת אִמּוֹ. יָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם נִפְתַּח הַסָּתוּם וְנִסְתַּם הַפָּתוּחַ.

 === 

חיים ויטאל, עץ חיים, שער הגלגולים, הקדמה לח

גם אמר לי [האר"י], כי בגלגול הקודם קיימתי מצות שחיטה, ועתה, בגלגול הזה הזהירני במאוד מאוד, שלא אשחט כלל ועיקר, ולא עוד שלא שהזהירני גם כן שלא להמית שום בריה, אפילו כינים ופרעושים כלל ועיקר: גם מורי ז"ל [האר"י], לא היה הורג פרעושים וכינים ושום רמש חי כלל ועיקר.

 === 

זוהר ויקרא, אמור, קז

פָּתַח וְאָמַר, (בראשית א) "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה – סְתָם, אֲפִלּוּ נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים וְיַתּוּשִׁים, וַאֲפִלּוּ אוֹתָם שֶׁנִּרְאִים מְחַבְּלֵי הָעוֹלָם, בְּכֻלָּם כָּתוּב "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", כֻּלָּם שַׁמָּשֵׁי הָעוֹלָם, מַנְהִיגֵי הָעוֹלָם, וּבְנֵי אָדָם אֵין יוֹדְעִים.

 === 

ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר״ן קמא יז, ב

כִּי הַצַּדִּיק מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ תָּמִיד לְגַלּוֹת הָרְצוֹנוֹת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. כִּי יֵשׁ בְּכָל דָּבָר רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, הֵן בִּכְלַל הַבְּרִיאָה, דְּהַיְנוּ מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בִּכְלָל, וְכֵן בִּפְרָטֵי הַבְּרִיאָה, בְּכָל דָּבָר וְדָבָר בִּפְרָט, יֵשׁ רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, דְּהַיְנוּ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רָצָה שֶׁזֶּה הַדָּבָר יִהְיֶה כָּךְ׃ בַּתְּמוּנָה הַזֹּאת וּבַכֹּחַ הַזֶּה וּבַטֶּבַע הַזֹּאת, וְדָבָר אַחֵר יֵשׁ לוֹ תְּמוּנָה אַחֶרֶת וְכֹחַ אַחֵר וְטֶבַע וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת. וְהַצַּדִּיק מְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ תָּמִיד אַחַר אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת, לְהַשִּׂיג וְלֵידַע רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר, כְּגוֹן׃ מִפְּנֵי מָה הָיָה רְצוֹן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁהָאֲרִי יִהְיֶה לוֹ כֹּחַ וּגְבוּרָה כָּזוֹ, וּבְזוֹ הַתְּמוּנָה, וּבְזֹאת הַטֶּבַע וְהַהַנְהָגָה שֶׁיֵּשׁ לָאֲרִי; וּלְהֵפֶךְ, יַתּוּשׁ קָטָן הוּא חַלַּשׁ כֹּחַ מְאֹד, וְיֵשׁ לוֹ טֶבַע וּתְמוּנָה וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת. וְכֵן בִּפְרָטֵי פְרָטִיּוּת, כְּגוֹן בְּהָאַרְיֵה בְּעַצְמוֹ׃ מִפְּנֵי מָה זֶה הָאֵיבָר שֶׁל הָאַרְיֵה צוּרָתוֹ כָּךְ, וְיֵשׁ לוֹ כֹּחַ וְטֶבַע כָּזֹאת, וְאֵיבָר אַחֵר יֵשׁ לוֹ צוּרָה אַחֶרֶת וְכֹחַ וָטֶבַע וְהַנְהָגָה אַחֶרֶת. וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַבְּרוּאִים שֶׁבָּעוֹלָם דּוֹמֵם, צוֹמֵחַ, חַי, מְדַבֵּר שֶׁבְּכֻלָּם יֵשׁ שִׁנּוּיִים רַבִּים לְאֵין מִסְפָּר בֵּין כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, וְכֵן בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּעַצְמוֹ יֶשׁ בּוֹ שִׁנּוּיִים רַבִּים בִּפְרָטֵי פְרָטִיּוּת בֵּין כָּל אֵיבָר וְאֵיבָר, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בַּעֲשָׂבִים וְאִילָנוֹת וּשְׁאָר פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה, שֶׁבְּכֻלָּם יֵשׁ שִׁנּוּיִים רַבִּים מְאֹד בִּתְמוּנוֹתֵיהֶם וּבְכֹחוֹתֵיהֶם וְהַנְהָגוֹתֵיהֶם, וְהַכֹּל הָיָה מֵחֲמַת רְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, שֶׁרָצָה שֶׁזֶּה יִהְיֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ. וְהַצַּדִּיק מְחַפֵּשׂ תָּמִיד אַחַר אֵלּוּ הָרְצוֹנוֹת, וּמַשִּׂיג וּמוֹצֵא אוֹתָם עַל־יְדֵי הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁמּוֹצֵא בְּיִשְׂרָאֵל בִּכְלָל וּבִפְרָט וּבִפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת. (…) נִמְצָא, שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִבְרָא רַק בִּשְׁבִיל הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁיִּתְפָּאֵר בְּיִשְׂרָאֵל, וְזֶה הָיָה כְּלַל הַבְּרִיאָה, דְּהַיְנוּ שֶׁכְּלַל הַבְּרִיאָה הָיָה בִּשְׁבִיל כְּלַל הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁיְּקַבֵּל מִיִּשְׂרָאֵל. וְכֵן פְּרָטֵי הַבְּרִיאָה הוּא בִּשְׁבִיל פְּרָטֵי הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כִּי יֵשׁ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הִתְפָּאֲרוּת בִּפְרָטִיּוּת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר עִמּוֹ בִּפְרָטִיּוּת, וַאֲפִלּוּ בַּפָּחוּת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, כָּל זְמַן שֶׁשֵּׁם יִשְׂרָאֵל נִקְרָא עָלָיו, כִּי נִקְרָא פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, יֵשׁ בּוֹ הִתְפָּאֲרוּת פְּרָטִי, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר עִמּוֹ בִּפְרָטִיּוּת. וְכֵן בִּפְרָטֵי פְּרָטִיּוּת, כִּי יֵשׁ בְּכָל אֵיבָר וְאֵיבָר וּבְכָל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִתְפָּאֲרוּת אַחֵר, וְיֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁאֵיזֶה פָּחוּת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל עוֹשֶׂה נַעֲנוּעַ עִם הַפֵּאָה שֶׁלּוֹ, וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יֵשׁ לוֹ הִתְפָּאֲרוּת גָּדוֹל גַּם מִזֶּה.

 

 

 

שיתוף רשימה מאתר ״ירח חסר״. יסולח נא כפל הפצה.

מתוך ג׳יימס וברקין, מנופים, גלגלים וכל השאר, הוצאת עם עובד. 

יש בשיר הנפלא של רות דולורס וייס "אשקלון" (מאלבום המופת "בעברית") השורה: "קיקיון ושיטה מלחשים / מזימה עתיקה מהם". אולי עיקר מוזרותו הקשה של המקום שבו אנו חיים מתמצית בשורה הזאת. המזימה עתיקה מאתנו. אנו רק שחקנים המשחקים תפקיד במחזה ישן. עצם הדיבור על "מצור" על עזה הוא כל כך מיושן. כאילו סנחריב ונבוכדנצר עוד חיים ומתהלכים בינינו.

חברי איתן בולוקן כתב זה עתה את הפוסט הקצר הזה על מניעת החשמל מעזה. איך אפשר שלא לחשוב על זה בצער בימים חמים אלו. דמו רק איזו אלימות היתה פורצת בישראל על הכבישים אילו היו מכבים את המזגנים לכל הנהגים מדי יום. או בבתים. או בבתי החולים.

 

"המזימה העתיקה" בימים חמים אלה מזכירה לי, מטבע הדברים את פרשת גירוש הגר וישמעאל לארץ גזירה בידי אברהם. רוב הציירים שציירו את הסצנה לא הבינו את תנאי הגאוגרפיה של מדבר באר שבע, וציירו את השילוּח בהקשר של נוף אירופי ירוק. רמברנדט יצר אולי את הגרסה המוצלחת ביותר לרגע הגירוש, הגם שאף היא חורפית מדי:

היא מוצלחת גם כי היא קשורה אלינו. גירוש הגר וישמעאל אל הצמא והחום עומד מול שרה, היושבת לבטח בבית, נשקפת בעד החלון. אילו היתה חיה היום, היה מזגן פועל בתוך הבית. הכלב, שיוצא מהבית בעקבות הגר וישמעאל אינו מבין, ככל הנראה, כי מדובר בגירוש שאין ממנו חזרה. יש להניח שישוב הביתה, ויזכה לתנאים טובים יותר מתנאי המגורשים.

הגר בוכה. היא נושאת את חמת המים, ודמעותיה עומדות בניגוד קורע לב עם המימייה הזאת, מפני שהתרוקנות הדמעות והתרוקנות המימייה קשורות זו בזו. היא בוכה על המים שיאזלו, מראש. היא אולי אף יודעת את זה.

והכי חשוב – אברהם. הוא, אבינו, המייצג שלנו ב"מזימה העתיקה". והוא תקוע, מהסס, סב על רגלו כציר. המדיניות הישראלית היא כזו. לא השמדה טוטלית כמו שהיו עושים אויבינו בעבר, תודה לאל, אבל גם לא חמלה. חצי אכזריות, 3-4 שעות חשמל והפסקה ארוכה. עינוי מתמשך. זה מאפשר למרבית הישראלים ואולי גם לעולם לראות את "חצי הכוס המלאה" ולא להתפלץ. אבל זאת אשליה שרק מי שאינו סובל יכול להתנחם בה. בדיוק כמו אברהם: התלבטותו, שכל גופו מביע, אולי תעזור לו להרגיש טוב יותר עם עצמו. אבל בעוד הוא מתלבט מתרחקים כבר הגר ובנו. בעוד שעה קלה יהיו כבר צמאים. "וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם".

ובתוך הבית, נראה בקושי, בצל הקמרון, עומד יצחק. מפונק למראה, אדיש במופגן. אינו יודע כי הפרק הבא בסיפור הוא הפרק על עקדתו.

 

ולסיום, כמה מילים של סיכום. אכן, זמני תם, ידוע לי היטב, הצצתי בשעון, אני מיד מסיים. לא ארצה להאריך, אחרי כל הדברים שכבר נאמרו, כלומר, שכבר אמרתי. השעה מאוחרת, רשימת הדוברים עוד ארוכה, אומר עוד שניים-שלושה משפטים ואז אפנה את הבימה ואת המיקרופון לבאים אחרי בתור. אין מה להכביר מילים, ודאי לא בסיומה של הרצאה, שלא היתה קצרה, ואף גלשה מעט מעבר לזמן שהקציבו לי המארגנים. קשה, קשה להתגדר בעשרים דקות אחרי חמישים שנות מחקר. תודה. אני באמת מסיים. מי שמכיר אותי יודע, איני מן המאריכים בדברים. אשתי, היושבת כאן בקהל, איפה היא… תעיד שבבית אינני פוצה פה ומצפצף… יפה שתיקה לחכמים. ובכן, לשורה התחתונה, ברשותכם. מילים מסכמות ספורות, אני רואה את המרצה הבא, איני מכיר אותו, אולי רֶכֶש חדש, אולי מוח שברח, כבר מתרומם מכיסאו, השעה כבר 11 ורבע בלילה, 23:15, ולפנינו עוד שש הרצאות. עלינו לעמוד בלוח הזמנים שנקבע, וגם אני, כמו עמיתיי, כפופים להחלטות הוועדה המארגנת ומחויב לעמוד במכסת הזמן שהוקצבה לנו, עשרים דקות לדובר, ולא רגע אחד יותר, לכל היותר חצי שעה, ואני, אם גזלתי ארבעים רגע הרי שבעל כורחי גזלתי, המאטריה תבעה. לכן, מובן מאליו כי ארצה לגשת לדברי הסיכום, לאחוז את השור בקרניו, ולא ללכת סחור-סחור, מה גם שזמני קצוב והשעון אומר גם אומר את דברו. שעונו של סב-סבי, אותו קיבלתי מ… לא חשוב. לא אתפתה לדיגרסיה! כן, אדוני היושב ראש, אין צורך לשלוח בי מבטים מזרי אימה, הבטחתי כי אסיים בעוד מעט-קט, ובהבטחתי זאת אעמוד גם אעמוד. ובכן, כאמור, אחרי הקדמה קצרה זאת, שהיא חטופה כפי שהיא הכרחית, אני מגיע לעיקר. האם אפשר להפעיל את המצגת? תודה. נמתין מעט שהמקרן יתחמם… אמזוג לי בינתיים כוס מים… הדיבור, גם כשהוא קצר, מצמיא אותי. אני אוהב לשתות מים קרים בהרצאות. ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. אמן. ובכן. אסכם את המעט שהותר לי לומר כאן, בכנס באמת יוצא-מן-הכלל – ואיך אפשר כנס באמת-יוצא-מן-הכלל בלי ידידנו הגדול פנחסי שכבר אינו אתנו – בשלוש נקודות עיקריות, ואז ארד מהבמה, ואפנה את מקומי לדור הצעיר שגם הוא, מן הסתם, הכין הרצאות, "פּייפּרז" בלעז, ודחוף לו מאוד להשמיע את חידושיו המסעירים בתחום שלנו, שבוא נודה, עתידו אפילו לא בעברו. ובכן, נמתין מעט לעליית המצגת – אני לא מסתדר עם זה, דינוזאור, נו – ו… אנצל את ההזדמנות להודות בינתיים למארגנים. באמת פלא, אני אומר, מדוע הזמינו אותי. מדוע הזמינו ומדוע ממשיכים להזמין! הרי יודעים שאין לו מה לומר, הרי יודעים שהוא מעדיף תמיד להקשיב לקולגות ולא להרצות, לא לדבּר בעצמו. ובכל זאת – זומנתי, הוזמנתי, אז התכבדתי ועליתי לירושלים. עלתה המצגת? כפתור ופרח. אז זאת… זאת המצגת. אתה יכול להעביר לשקופית הבאה, יש רק שתי שקופיות. כן… אני חושב שאסתפק בזה. תודה על ההקשבה. רק מילה אחרונה לפני סיום – אפשר לכבות את המצגת, בחורצ'יק – בזמן שמכבים את המצגת, ברשות הקהל הקדוש, אומר כמה מילים אֶקְס-קתדרה, הרי אנחנו בין ידידים כאן. לא… אני כבר יורד, כבור היושב-ראש, לא אגזול ולוּ עוד דקה, גם לא שישים שניות, הנה, בעומדי על המדרגות אני יכול לומר עוד חצי משפט? חצי מילה? תודה. תודה שנותנים פתחון פה. אתם מאזינים אידיאליים. בפעם הבאה אתם תדברו ואני אקשיב. הנה, אני יורד עוד מדרגה. אפשר לקבל עוד מים אל המדרגה? התייבש לי הגרון. אויש! עיקר שכחתי. שומעים בסוף בלי מיקרופון? לא משנה. אני אצעק.

הקדמה. הדיון סביב הקוד האתי החדש של פרופ' אסא כשר עורר אותי למחשבה מה הייתי עושה אני אילו היו מטילים עלי לכתוב קוד כזה. זה נראה לי תרגיל מחשבתי לא מזיק. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שקוד אתי למגזר מסוים – הצבא, האוניברסיטאות וכו' – הוא קצת מאכזב מבחינה פילוסופית. אם לכל ענף תיכתב אתיקה פרטית, לאן נגיע? קוד אתי לסנדלרים, לבנקאים, לציירים, לשרברבים? אתיקה צריכה להיות, כך נראה לי, כללית, אחרת זאת לא אתיקה אלא מעין תקנון, ולשם כך אין צורך בפילוסוף.

איני חושב שקוד אתי הוא דבר פסול מעיקרו, אבל בניגוד לקוד של פרופ' כשר, איני סבור שיש מקום לסנקציות באתיקה, ובוודאי שלא לוועדות פיקוח מכל סוג. ישבתי וכתבתי "בשליפה" את הקוד האתי שהייתי אני מגיש למשרד החינוך אילו היו מזמינים אותי. זאת כמובן לא יותר מטיוטה חלקית וראשונית שגיבשתי בשעה אחת ובמסגרת תריסר סעיפים שהקצבתי לעצמי בשלב זה.

הקוד שלי מורכב כולו מציטוטים. לא עולה על דעתי לנסח בעצמי סעיפים או המלצות.

הקוד שלי לא מורכב רק מלשון ציווי או המלצה. את האתיקה מכוננים גם הלכי רוח והכרות עובדתיות ביחס למציאות.

אתיקה היא אופק, הגדרות של שאיפה. לא מדובר על משהו קל להגשמה. מה שקל להגשמה לא צריך בכלל לנסח.

---

קוד אתי

טיוטה ראשונה, סעיפים 1-12

 

1 [שפינוזה, אתיקה ד:45, מלטינית ירמיהו יובל; דהמפדה, מפאלי: אסף פדרמן]

• שִׂנאה לעולם אינה יכולה להיות טובה.
• שִׂנאה לעולם לא שוככת באמצעות שִׂנאה. באמצעות אי-שִׂנאה בלבד השנאה שוככת: זהו עקרון נצחי.

להמשיך לקרוא קוד אתי

אלכס חנקין, רקוויאם לציפור, הוצאת קדימה 2017, 104 עמ'

 את הספר הזה הייתי חייב לקרוא מפני שמיד בשורות הראשונות הבנתי שהוא קשור אלי בדרך מוזרה, אפילו מטרידה. הדמות המרכזית בספר הוא מרצה לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, ככל הנראה מה שנקרא "מרצה מן החוץ", והוא מלמד קורס על שירה וציפורים שכותרתו "הציפור העברית". קורס כזה לימדתי גם אני בסמסטר שעבר, אמנם באוניברסיטת תל אביב. שֵם הקורס שלי היה "ציפורים וספרות", אבל חלק מרשימת הקריאה של הקורס בספרו של אלכס חנקין (שאיני יודע עליו דבר וחצי דבר) חופפת את רשימת הקריאה בקורס שלי. כמו הגיבור, אני מנסה לכתוב ספר על ציפורים ושירה עברית, וכמו הגיבור מצאתי את עצמי בניו-אינגלנד לכמה חודשים (הוא בניו המפּשייר, אני במסצ'וסטס). אני חושב שיובן מדוע חשתי שהספר מזהה אותי.

אבל לא הייתי טורח לספּר על זה אילו ההשתקפות הזאת היתה כל העניין. העניין הוא שזה ספר נפלא ומרגש, אחד מהיפים שקראתי בעברית, והישג גדול, במיוחד אם הוא פרסום ראשון למחברו כפי שנראה לי. אם אלמֵד את הקורס שנית, והספר הזה הוא סיבה טובה לעשות זאת, אכליל אותו ברשימת הקריאה החדשה ואכלול בתוכה גם את כמה מהשירים שהוא מזכיר, ושאני לא הכרתי עד לקריאה בו.

הסיפור פשוט מאוד ומתקדם כווריאציות על נושא. זה סיפורן של ארבע דמויות: אותו מרצה, ששמו לא נודע בסיפור (המרצה לא מציין את שמו בסילבוס!), והמספר מכנה אותו "הציפור"; המספר, שיושב בקורס הנ"ל, מאזין נוסף בקורס, אדם קשיש, כבד שמיעה וראייה, ובתו של הקשיש. הישיבה בקורס, שהוא "סיוט" בעבור רוב משתתפיו, הופכת להיות לחוויה עמוקה בעבור המספר, שגם שמו לא ידוע. יפה מאוד שהמספר לא מנסה להסביר את משמעות הקורס בעבורו. הדברים עולים בין השורות, למשל בסצנה של מפגש עם קצין הקישור לפני שירות מילואים. לא צריך להסביר הרבה, רק לשמוע את הדיבור הצבאי ואת דיבורי המשוררים המובאים בספר. הספר מניח אותם זה לצד זה, לא בסמיכות, ומאפשר לך להקשיב. "הנפש חפה ונצחית ואסור להרשות לה למות מוות עלוב בבית המשוגעים של העולם" (עמ' 40), אני חושב ש"על זה", פחות או יותר, הספר. לא בטוח שהשאיפה הזאת מצליחה ביחס למרצה.

הספר (המעוצב ומעומד להפליא בידי עדה ורדי), מעבר לתיאור מרגש ביותר של זיקות בין אנשים, הוא גם קינה גדולה וחרישית על השירה העברית. אומר "הציפור": "בעצם רציתי לבקר את ביאליק באודסה, כשטיינברג, כיעקב שטיינברג הצעיר, שהיה אז אולי בן ארבע-עשרה, ועל כל פנים נער צעיר שברח מביתו ובא לאודסה, אל ביאליק, אל השירה… וכמוהו רציתי לבוא אל ביאליק" (עמ' 84). זה נאמר עשרות שנים אחרי מותו של ביאליק, מיותר לציין, אבל הרצון להגיע אל ביאליק ואל אודסה, להיות יעקב שטיינברג ("איך אפשר לשכוח את שטיינברג", הוא שואל בצער מהול בתדהמה, בעמ' 89, ובאמת איך?), לפגוש את ביאליק, בפועל ממש, לא רק לקרוא את כתביו. התשוקה השורפת הזאת, הנוסטלגיה הזאת אל הרפובליקה הספרותית כאוטופיה הזכירה לי את עצמי בעבר והזכירה לי עד כמה היא אינה כזאת כיום.

דמותו של "הציפור" היא גילום של ניסיון לעוף בלי כנפיים, כמו מכונות התעופה של לאונרדו או כמו דדלוס ואיקרוס. אולי להגיע למעלות מלאכים בלי לוותר על הגוף. "מעוף הוא צורת מבע, ולא עוד אלא מבע עילאי" (עמ' 98). אני חושב שהנובלה הזאת תגרום לכמה קוראים להיכנס אל השירה כמו שמשוררים מעטים בלבד יכולים, למרות תחושת סף-הכישלון והעגמומיות השורות עליה. הספר הזה הוא סנגוריה גדולה על השירה.

[ציור: פאול קלה]