מחבר דרור בורשטיין

בשתי דרכים מנסים לתקוף את דב חנין, המועמד של "עיר לכולנו" לראשות עיריית תל אביב: האחת היא לייחס לו שטניות, לנסות להפוך אותו למסוכן, לאויב העם, להטיל ספק באמינות שלו. להאשימו, למשל, שהוא לא עומד לשירת ההמנון. אין לי מושג מה מצב הברכיים של דב חנין בשעת שירת "התקווה", האם הן ישרות או מקופלות, אבל האמינו לי שבספר הפשעים החמורים אפשר למצוא כמה פשעים שיותר מזעזעים אותי מזה.
 
השיטה השנייה היא לנסות לגמד אותו. להפוך אותו לקוריוז, ל"באז" (Buzz), ל"אופנה", למועמד "סלבריטי". לטעון, שהוא תופעה חולפת, שהוא צנח משומקום וייעלם כלעומת שבא.
 
שתי השיטות מחטיאות את העיקר. אבל יש בהן גרעין של אמת. מי שטוען שסביב דב חנין יש "באז" צודק. לבאז סביב דב חנין יש מילה בעברית: תקווה. אפשר להבין למה אנשים נלחצים מזמזום כזה. הפוליטיקה בישראל הפכה לכל כך מושחתת, עד שאדם ישר, שליח ציבור במלוא מובן המילה, נתפס מיד כחשוד. מי שבז ל"באז" סביב חנין עושה זאת מסיבות שאפשר להבינן: לתקווה תמיד צמוד פחד: הפחד מאכזבה. לא מזמן הייתה תקווה כזו סביב עמיר פרץ. האכזבה הייתה קשה. ויש אנשים שמעדיפים להבטיח לעצמם כישלון מאשר לקוות לטוב ואז להתאכזב. צריך אומץ כדי להיכנס למצב של חוסר ודאות. צריך אומץ כדי לומר, אולי הפעם זה שונה.
 
גם מי שמנסה להדביק לחנין מדבקות של מעין סטאלין אנטי-ציוני מפספס את מעלותיו המוכחות של האיש, שבניגוד לכמה מחבריו לא רק לקח מן הציבור אלא גם נתן לו, למשל, חקיקה בתחום איכות הסביבה. האם שיפור איכות הסביבה בארץ ישראל אינה ציונות? האם רק שוחד ושלמונים הם אות וסימן ללב יהודי חם ולציונות טובה?
 
אבל גם בניסיון המכוער הזה יש גרעין של אמת. הגרעין הוא בזה, שגם אויביו של חנין מכירים בכך שלפניהם איש עקרונות. מובן שהם מנסים לעשות בעובדה זו שימוש לרעה, על ידי עשיית קריקטורה מהעקרונות שלו. אבל דמיינו לעצמכם את הפוליטיקאים שהורשעו בדין פלילי בשנים האחרונות: האם מישהו היה מעלה על דעתו לכנות אותם "קומוניסטים"? "סוציאליסטים"? אפילו כהאשמת שווא? כמובן שלא. מפני שאלו אנשים חסרי עקרונות לחלוטין. רק את מי שיש לו עקרונות כלשהם – וכמה נדיר אדם כזה בפוליטיקה בישראל – אפשר לנסות להאשים בצורה כזו.
 
אני משוכנע שמועמדותו של דב חנין אינה רק עניין תל אביבי. גם לתושבי ערים אחרות בישראל יצמח רווח מהצלחה של מועמד כדב חנין. אם אדם מסור ומוכשר כמותו יהיה ראש עיריית תל אביב, הדבר יהווה תקדים למועצות מקומיות ולעיריות אחרות. אם לא בבחירות 2009, בבחירות הבאות. השאלה היא פשוטה מאוד: האם הבוחר יתגמל אדם שמציע לו לשרת אותו ושיש סיבה להאמין שפיו לבו שווים?
 
כולנו ראינו החודש איך בבת אחת מתפרקים שוקי הון בעולם. בנק בארצות הברית מתמוטט, ושבוע אחרי זה מתאבד ברוקר בהודו. זה מפחיד. אבל הדברים יכולים גם לעבוד הפוך, להשתנות לטובה. דבר גורר דבר לא בהכרח רק לרעה, ואפקט הדומינו יכול גם לעבוד לטובתנו. דב חנין בראש עיריית תל אביב יהיה בשׂורה של תקווה למדינת ישראל כולה. 

שמעתי ברגשות מעורבים על הסרט הצפוי על פי Watchmen, או "שומרים", של אלאן מור (טקסט), דייב גיבונס (מאייר) וג'ון היגינס (קולוריסט). רגשות מעורבים, כי הבמאי של הסרט יצר גרסה וולגרית למדי ל"300", אבל יותר מכך בגלל שהיצירה המקורית נראית בדיוק מסוג הדברים שהקולנוע יתפתה לעבד, ויהרוס. השחזור החזותי של הדמויות והמרחב נראה דווקא נאמן למקור, אבל לא בזה העניין. יש ב- Watchmen ממד של פעולה, אבל הוא זניח. למעשה, העניין בקומיקס הוא בדיוק הסטת המוקד של ז'אנר גיבורי-העל מהפעולה שלהם בעולם כנגד ה"רעים" אל הפעולה שלהם במובנים אחרים: כנגד ה"אנשים הרגילים", כנגד משפחתם, וכנגד גיבורי על אחרים. ה"רע" בספר הזה הוא חולה סופני, והוא גורם להכי פחות הרס בהשוואה ל"גיבורים".

אם יש תמונה שמסכמת את זה, הרי היא זו:

שני גיבורי על, "הקומיקאי" ו"איש הינשוף" מפזרים הפגנה ברחובות העיר. לכאורה הם נלחמים ב"הפרות סדר", אבל מתברר מהר מאוד שהם עצמם יוצרים את הפרת הסדר. האנשים שעליהם הם אמורים להגן מתעבים אותם, וגיבורי העל מתעבים את האנשים – בתמונה הזו ה"קומיקאי" הולך לזרוק רימון אל הקהל. העניין הוא, שהקורא אינו מנותב בשום אופן להזדהות עם הקהל הצרחני או עם הגיבורים: וזה דבר שספק עם הקולנוע יסכים לאמץ. מפני שביסודו של דבר זה האלמנט האנרכיסטי של היצירה הזו: שהיא מציבה סוגים שונים של כוח ומסתייגת מכולם. לשם השוואה, אין שום דבר אפל ב"אביר האפל" (באטמן), מפני שעדיין הרוע של ה"ג'וקר" מוחלט, וההזדהות – כמו ההסתייגות – ברורות. באף סרט גיבורי על שאני מכיר אין סירוב שורשי כל כך לעצם המושג של "גיבור" ושל "גבורה". ולכן גם לעצם הז'אנר, שעובר כאן – סליחה על המילה – דקונסטרוקציה מקיפה.

הגיבורים ב-Watchmen הם אנשים שהכוח שלהם מופנה בעיקר זה כנגד זה, לפעמים באופן פלילי. הם מוצגים כבעיות אישיות מהלכות על שתיים, והכוח והגבורה הם עוד סימפטום של הבעיות. ההשתמעות הפוליטית של תפיסת עולם כזו היא ברורה. "מי שומר על השומרים", מרססים ב- Watchmen על קירות ברחובות (הקומיקס נכתב בשנים האחרונות של המלחמה הקרה ויש לראותו גם בהקשר זה).

אני לא עורך כאן דיון מפורט ביצירה, מפני שיידרש לזה חיבור מאוד ארוך. אני קורא אותה עכשיו בפעם השנייה ומתפלא מחדש על התחכום האינסופי של היצירה, שהוא סוג של קולנוע וספרות משולבים. זוויות הצילום, התפאורה, הסיפורים שבתוך הסיפורים, החפיפות בין סיפורים שונים – כל אלו הם ספרות בשיאה ו"קולנוע" בשיאו. העולם הוא לגמרי תלת-ממדי, עולם גיבורי-על שיש לו עבר ("דור ההורים" של גיבורי העל), מעין חתך חברתי של superheroes; ומעצם הצבת גיבורי-העל, שהוא באופן מסורתי אדם בודד ("זאב בודד") בתוך ז'אנר של רומן משפחה ורומן חברתי נחשפים צדדים רבים בחיי הגיבור, שסרט רגיל אינו רואה אותם בכלל. המדהים הוא, שהאנטי-ז'אנר משכנע הרבה יותר מהז'אנר עצמו, מפני שהוא כולל את הז'אנר והן את פירוקו.

מי יודע אם יוקרנו בארץ הסרטים החדשים של בלה טאר ("האיש מלונדון") ופיטר גרינאוויי ("שמירת לילה"). ראיתי קטעים קצרים משני הסרטים, על המחשב, ומעניין שהמשותף לשניהם הוא הזיקה העמוקה שלהם לאמנויות החזותיות הקדם-קולנועיות: הציור אצל גרינאוויי (הסרט כולו עוסק בציורו של רמברנדט "משמר הלילה") והצילום המוקדם אצל טאר. שניהם פועלים, בדרכים שונות, כנגד הפוטנציאל המטמטם של המדיה. הנה, למשל, סצנה מהסרט של טאר:

http://www.youtube.com/watch?v=2sq6hTvyndg&feature=related

אמנות הדיוקן שנדמה שאבדה כמעט לגמרי לציור ולצילום חוזרת כאן. הדיוקן הוא תלת ממדי, אבל אינו מאבד את היכולת להיות דיוקן שמתבוננים בו. אני חושב, לשם השוואה, על סרטי "זהות כפולה". ראו כמה דברים קורים בחמישים ושמונה שניות לאדם אחד: הוא מרביץ, מכוונים אליו רובה, הוא מפוצץ, הוא נלכד בים, הוא מתנשק, הוא נכנס לבנק, הוא דוהר במכונית. יש בזה משהו מטורף, שאנו הולכים ומתרגלים אליו. גם אם הוא גורם הנאה רגעית, יכול לגרום לכל דבר יותר מעודן, כמו קמטים בפרופיל של אדם, כמו האזנה שותקת להאשמות, להפוך לבלתי נראה ולבלתי נסבל. השוו לטיזר-טריילר של "האיש מלונדון"!:

http://www.youtube.com/watch?v=6GUSs8UOTW4&feature=related

המחיר של המהירות הזו הוא מחיקה של עשרות ומאות פרטים. כל מה שטאר רואה ושומע, הסרטים מסוגו של "זהות כפולה" אינו מכיר בכלל: נקישות כדורי ביליארד שמלוות את כל הסצנה, איש ישן (מיהו?) שכמו חולם את כל השיחה, משחק שח שמהדהד את הנקישות ואת השיחה. מוזיקה חרישית באקורדיון מול בום-בום-בום של תופים.

אפשר לומר שאל הסרטים של טאר באים מהגלריה לאמנות ומהמוזיאון; אל הסרטים מהסוג השני באים מהטלוויזיה, וכיום, יותר ויותר, ממסך המחשב ומהפלייסטיישן. ההבדל עקרוני. מצד אחד סרטים שמרכז הכובד שלהם הוא הפנים האנושיות; מצד שני סרטים שהפנים אינן חשובים בהן כלל (לכן בונד מתחלף בלי כל קושי) – חשובה הפעולה המנותקת מרוח. מאט דיימון הוא מכשיר שמנסה להבין את מפעיליו בעולם מכאני לגמרי; אצל טאר, אנשים נמצאים – כמו כדורי הביליארד, שהסרט מקדיש להם כמה שניות "סטטיות" גם לפני הפעולה, לפני התחלת המשחק.

זה אחד הדברים הכי נהדרים שיש באינטרנט ואולי האתר מספר אחת שלי בעברית: התנ"ך כולו בהקראה מעולה (אין קרדיט לקריין), נרגשת אך נטולת תיאטרליות מיותרת. אפשר להוריד תוך כרבע שעה את כל ספרי התנ"ך (אני ויתרתי על ויקרא, יהושע, עזרא, נחמיה ודברי הימים) למחשב ולנגן מ"פ3. שמעתי היום באוטובוס את תחילת ספר דניאל, ארמית. פשוט נהדר (אולי ככה מרגישים ספרדים ששומעים פורטוגזית – השפה המוכרת מגיחה מדי כמה שניות מבעד למילים של השפה השכנה).

למי שרוצה להתחיל בקטנה, מומלץ במיוחד הספר הנשכח-מעט מ"תרי עשר" – ספר יואל: "הגפן הובישה והתאנה אומללה, רימון גם-תמר ותפוח, כל עצי השדה יבשו, כי הוביש ששון מן בני אדם". ועל זה נאמר: הולי מוזס! למי שאינם פוקדים את בתי הכנסת, קריאת התורה במובן של קריאה בקול יכולה להיות מפגש מחודש עם הכתבים האלו, ובמיוחד עם דברי הנביאים, שנאמרים או נצעקים בקול מדבּר, יותר מאשר כ"ספרות" כתובה. פתאום אפשר ממש לשמוע את ישעיהו.

 

בֵּית הַכְּנֶסֶת הַיָּשָׁן
סִדּוּרִים סְגוּרִים עַל שִׁפּוּעַ עֵץ
הַיּוֹם הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֹרֶף
 
 
 

היה איש באדמה של א.ז., של מי השם היתה עבודה ; ואיש הזה היה מושלם וזקוף, אחד שפחד מאלוהים, ונמנע רע. והיו ילד עד אותו שבעה ילדים ושלוש ילדות. החומר שלו גם היה שבע אלף כבשה, ושלושה אלף גמלים, וחמש מאות אסל של שורים, וחמש מאות היא ישבנים, ובית מאוד גדול ; כל כך שהאיש הזה היה הכי גדול של כל הגברים של המזרח. וילדים שלו הלכו וחגגו בבתים שלהם, כל אחד היום שלו; ושלחו והתקשרו לשלוש האחיות שלהם לאכול ולשתות איתם. וזה היה כל כך, כאשר הימים מהפאיסטינג שלהם נהלכו את אבאו העבודה הזאת שלחה וקידשה אותם, ועלתה למעלה מוקדמת בבוקר, והציעה לתרומות שרופות לפי המספר מהם כל. לעבודה אמרה, זה יכול להיות שהילדים שלי חטאו, וקללו את אלוהים בלבבות שלהם. לכן עשה עבודה ללא הפסקה.

 

 

 

 

פתיחת ספר איוב (אמור מעתה: "ספר עבודה"), בתרגום מכונה (בבילון 7) מהתרגום האנגלי של התנ"ך – ללשון הקודש.

1. כשחושבים על הוויכוחים במשא ומתן על ירושלים, האם עוד שני רחובות או עוד רובע יימסרו או לא, כדאי להסתכל בזה. זה אפילו הופך את העניין למצחיק. [תודה לבארון דה-האז]

 

2. שני סרטים קבועים בסינמטק ת"א החודש, חלשים ביותר: "עשר שאלות לדלאי למה" הוא בזבוז של חצי סרט על "רקע" וחצי אחר על שאלות שהדלאי למה כבר ענה עליהן בהרצאות ובכתבים. כמעט כמו לשאול את הפיה הטובה "מה השעה". מהסרט השני, "פאדוס" של קרלוס סאורה, יצאתי אחרי כשעה. הסרט מבטא בעיקר את אובדן רוח הפאדוס שאפשר לשמוע בהקלטות חורקניות ישנות, עם זמרות כמו  עמליה רודריגס, מריה תרזה דה נורונה, מריה דו קרמו טורס ומריה סילבה. הביצועים המודרניים נראים כמו תעודה על איבוד מוחלט של רוח הדבר. מעבר לכך, מבחינה קולנועית זה אחד הסרטים המשעממים שראיתי לאחרונה: וידאו קליפים שרודפים זה את זה, עם קצת קיטש ריקודי. מיותר לחלוטין.

 

3.  קריאה (שלישית? רביעית?) ב"בעקבות הזמן האבוד". מעניין להבין את החוקיות הזו: מתי אתה ניגש למדף לספר הזה. נראה לי שאפשר ללמוד הרבה אם העניין הזה יובן. במקרה הנוכחי, הקריאה נובעת מחלום: חלמתי שיוצאים בו זמנית התרגום לעברית של החלק האחרון של היצירה, ושל החלק הבא לפי הסדר. מתפתחת (בחלום) קומדיה של טעויות, מפני שאני הולך ל"תולעת ספרים" כדי לרכוש את החלק האחרון ("הזמן שנמצא"), אבל מקבל את החלק החמישי בסדרה; כשאני חוזר להחליף את מה שלקחתי אני מבין שבעצם אני מעוניין בשניהם, אבל עד שאני מבין את זה לוקח זמן. אני פשוט לא קולט שיצאו שני ספרים. אני אפילו זוכר את המחיר: 91 ש"ח. עוד אני זוכר, שהספרים יצאו בהוצאת "הספריה של אבות ישורון". חלומות של אנשי ספרות. 

 

"בקומברה, אדם ש'אף אחד לא מכיר' היה בגדר יצור בל ייאמן כמו אל מן המיתולוגיה" (עמ' 64, כרך א').

 

ממרחק של כמה שנים שחלפו, די ברור לי ש"בלילה הזה, בעולם הזה" של אלחנדרה פיסארניק, בתרגומה של טל ניצן (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת "לטינו"), הוא ספר השירה היפה ביותר שקראתי במאה ה-21 עד כה, ואחד היפים שקראתי אי פעם, בלי שמץ הגזמה. מדי פעם אני נזכר בו ורוצה לכתוב עליו משהו, ואז מוותר. קראתי בו כבר כמה פעמים מאז פרסומו ב-2005. גם הפעם לא נראה לי שאוכל לומר הרבה, אבל מדי פעם אני שומע על אנשים שהחמיצו את הספר, אז בכל זאת.
 
הנה שיר אחד, קצר, "שתיקות":
 
המוות תמיד על יד.
אני שומעת את דבָרו.
רק אותי אני שומעת.
 
השאלה הראשונה היא האם המשפט השני אומר את אותו הדבר כמו השלישי, או שמא הם מתארים התרחשויות עוקבות, שתי שמיעות שבאות בזו אחר זו? או שמא המשפט השני מתקן את הראשון כאומר, "אני שומעת את דברו. לא, טעות. רק אותי אני שומעת". האם שמיעת דברו של המוות שקולה לשמיעת ה"אני" שלי, או שמא בתחילה שמעתי את דברו של המוות, ואז עבר זמן-מה, ועתה "רק אותי אני שומעת"? ואם כך, מה קרה בינתיים, בין השורות? כמה זמן חולף ביניהן, כמה זמן עלי לשתוק בקריאת השיר בקול? והאם לשמוע "אותי" מקל או מכביד את המצב ביחס לשמיעת "דברו של המוות"?  בשיר הזה, נראה שלשמוע "אותי" מאיים הרבה יותר מלשמוע את המוות! הוא "כל הזמן על יד" — אבל היכן אני, השומעת את עצמי?
 
שאלות, שאלות. אין תשובה לשאלות האלו. אין גם תשובה לשאלה מהו "דברו" של המוות. אבל אין גם תשובה לשאלה מה פירוש "רק אותי אני שומעת". האם יש הבדל בין "דברו" של המוות, שהוא שמיעה של "דיבור", ובין שמיעה של אדם "את עצמו", להבדיל מ"דברו" או "דיבורו"? השיר מלא שמיעה, אבל אי אפשר לשמוע בעצם דבר.
 
וכאן עלינו לשוב אל הכותרת: שתיקות. פתאום מובן, כי כל הדיבורים הללו, דיבורו של המוות ש"תמיד על יד", ו"אותי" הנשמעת, אינם אלא "שתיקות". השיר מתאר דממה מוחלטת. את המילה "שומעת" המופיעה פעמיים בשיר יש להבין בהיפוך מלא ממובנה השגור.
 
אבל אין זה הסוף. כי גם עתה, כשהובן שהמשוררת אינה שומעת דבר זולת "שתיקות", נותר דבר-מה, נותר עוד קול. זהו, כמובן, קול השיר. המילים הנקראות (קראו אותן, כמו את הספר הזה כולו, בקול, כדי להבין מה גדול הישגה של המתרגמת). משמיעה כפולה לדממה, ובחזרה לשמיעה. שוב אפשר לומר "אני שומעת" – את קולה של המשוררת המהול בקולה של המתרגמת. אבל האם נשמע עתה משהו חדש? האם שמיעת השיר, שמיעת דברו של המוות, שמיעת ה"אני" – הן שלוש שמיעות נבדלות?

 

 
 
לרשימה נוספת על הספר, מאת שרון אס >> 

ולקולה של אלחנדרה (קוראת טקסט לא שלה) >>

תרגום אחר ברשת לכמה שירים >> 

(1)

כדי להסביר את ההתרגשות: דמו לכם שברגע האחרון היו מודיעים כי לא רק פול מקרטני אלא גם שלושת האחרים, כולל לנון, מגיעים להופעה. כך בערך הרגשתי היום בבוקר, כשקמתי בשש, כדי ללכת בשמונה לקחת מהדואר את התרגום החדש של כל שירי ההייקו של באשו, שהגיע מאנגליה. למעלה מאלף שירים של אחד המשוררים האהובים עלי. בינתיים אני מסתפק בפתיחות אקראיות של הספר. אני נתקל בשירים כמו זה (הכול כמובן בתרגום חופשי):
 
זריחת הירח
ידיהם על הברכיים
בתוך הבית, בערב
 
או, באותו עמוד:
 
מושך שׂערות לבנות
מתחת לכרית –
הצרצר
 
או:
 
ממתינים לשלג
פני השתיינים
הֶבזק של ברק
 

כתבתי ביתר אריכות על באשו כאן.

 
 
(2)
 
"בעין החתול": ספר חדש, מפתיע וממגנט, של המשוררת הנהדרת חביבה פדיה. חביבה פדיה לימדה אותי לראות חתולים. הדבר הראשון שעשיתי כתוצאה מהקריאה בספר (אני בדיוק באמצעו) הוא לגשת ולקנות קופסאות בשר לחתולים שברחובנו. מובן שראיתי אותם כל השנים, אבל קצת מרחוק (אני אלרגי אליהם, קשות, סיפור גילוי האלרגיה הזו היה מפחיד). בימים אלו, כשאני קורא בספר, אני רואה אותם לראשונה (ממש כמו שבאשו רואה לראשונה את הצרצר ואת השתיינים). החתולים כנראה מורגלים במזון יבש ובשיירים, ותאוותם מול קופסאות ה"מוס אווז" ו"ממרח כבד" ניכרת. זו שמחה גדולה לראות אותם אוכלים בהשתוקקות כזו.
 
הספר הוא אוסף של סיפורים, מסות, דרשות, זיכרונות, תיאורי מקום. לאט-לאט נפרש העולם של הספר: המקום הוא באר שבע. אבל הספר בונה עיר אחרת, עיר שנקודות המרכז שלה הן חתוליות. מקומות של חתולים, אנשים המקדישים את חייהם לטיפול בחתולים, חתולים אנושיים. הספר הוא גם על כל אלו, והסתכלותו העקרונית היא "חתולית": שולית ביודעין, נעה ומגששת סמוך לדברים, מחוברת למקום.
 
הרבה הבחנות חדות על המקום, על באר שבע: למשל, הפסז'ים של פריז היו העתק קפיטליסטי של בזאר מזרחי; בבאר שבע הישראלית העתיקו את המודל הפריזאי, כלומר, העתיקו את ההעתק: במקום להיצמד למקור המזרחי (העותמאני) העתיקו הישראלים את ההעתק האירופאי – והנה לכם תורת הציונות בהתבוננות מקומית אחת. 
 
הספר יוצא ושב אל החתולים הממשיים של באר שבע, אבל מגיע דרכם למקומות רחוקים מאוד. החתולוגיה היא בסיס לאסכטולוגיה (תורת אחרית הימים), לגיאוגרפיה, לאקולוגיה, להיסטוריה, לתיאולוגיה, ועוד ועוד. למשל: "העברת היד מעל גור החיה בגיל צעיר כמוה כהטבעת אפשרות הקשר עם האדם" – זו חתולוגיה; אבל מיד ציטוט הפסוק: "הייתה עלי יד אדונָי" (ספר יחזקאל, חזון העצמות היבשות), שפותחת קשר להתבוננות תיאולוגית ביחסי השכינה והאדם. או הערה צדדית חתולוגית נוגעת לתלות הגומלין שבין עיני החתולים לאור הירח – העין גדלה ככל שהירח מתמעט, פלא פלאים שלא ידעתי עליו. ומיד נפתחות שאלות של טבע המציאות, של סוד "מכונת" ההוויה, "מכונה" שפועלת במרחקים עצומים ולא תמיד ידועים – כמו בין ירח וחתולים, שמובנים פתאום כדבר אחד ויחיד בפועל ממש. והנה החיבור של חביבה פדיה למצואו באשו היפני, בן המאה ה-17, הרואה איך אור הירח מביא את הידיים אל הברכיים.
 
יש פרקים קורעי לב על אכזריות של אנשים וילדים כלפי חתולים. יש פרקים מדכאים על הזנחתה של "בירת הנגב" לשחיתות ולזיהומים שונים ומשונים. יש הפלגות לדיונים תלמודיים בשאלות של חתולים. יש התבוננויות נפלאות במנהגי החתולים: "השטח בשבילם הוא כמו דף ומה שרשום עליו טפל לחלוטין. יש להם כתב סתר נוסף שמשוטט על הדף, והוא חשוב [לחתולים] יותר ממה שנרשם עליו בכתב הגלוי שאנו [בני האדם] קוראים". ושוב, מחשבות הקורא נזרקות מיד על נתיבי השיר של האבּוריג'ינים האוסטרלים ההולכים על האדמה בעקבות סימנים שאין איש זולתם מכיר. ואם תרצו, החתול מלמדנו כאן את כל תורת השירה, את ההתנהלות השירית בעולם.
 
וסיפורים על צדיקוֹת-חתולים המצילות עשרות חתולים (וכלבים). ברכות של צדיקים לחתולים שהעירייה מתאנה להם וכולאת אותם. והתבוננות בזנב של חתולים ככלי להבעת רגשות, שמיד מובילה למחשבה על "זנב" של בני אדם, "שלא תברח ממשהו שקשור עדיין לזנבך". ועוד ועוד. הספר פותח מעגלים מעגלים של עולם חדש, לאט נוצרים החיבורים בין המעגלים, והספר מציע לא פחות מתמונת עולם שלמה, מהצעה לדרך חיים, למוסר של חתולים – לא בענייני ניקיון, אלא אפילו באופן שבו כותבים מחקר. "בדרך כלל ההסתכלות [הקווית] היא בסיס לשכחת הדרך של ההתקדמות שחייב לעשות כל פרט בחייו שלו, מתוך שהם חולקים את תחושת ההתפתחות שלהם עם דרכו של הכלל". זוהי, בין השאר, הערה מוחצת על הרעיון של "היסטוריה של ספרות" או "תולדות האמנות".
 
 
(3)
 
"מלחמת הכוכבים" – הגרסא המצוירת החדשה ("מלחמות המשובטים"). פעם, היו הסרטים מעין "מקור" שממנו נגזרו משחקי המחשב. בסרט הזה הגלגל התהפך: הסרט כבר עשוי בשפה של משחק מחשב – משחק מחשב שהבמאי משחק בו כביכול, והוא בעצם הכנה, קדימון, ל"דבר האמיתי" שהוא משחק המחשב שיופץ בוודאי בהמשך, ושייראה מן הסתם בדיוק כמו בסרט.
 
ובאותו עניין: לפני תחילת הסרט פולשים אל האולם (ב"סינמה סיטי") שלושה שחקני פרסומת ועושים פרסומת חיה לאיזה מסטיק לילדים הלכודים שם. הם שואלים את הילדים שאלות על המסטיק (התשובות ניתנו קודם לכן בפרסומת שהוקרנה על המסך!). הילדים החביבים, בלי ספק, מצפים כי יקבלו לפחות מסטיק מתנה על תשובותיהם, אבל מסתבר כי הפרס על ההשתתפות בפרסומת הוא קבלת מדבקות פרסומת של המסטיק ביציאה מהסרט!
 

(4)
 
ולסיום, משהו מצחיק (מאוד) – תודה לאסף שור (אפשר לראות גם מכאן)