מחבר דרור בורשטיין

שנה אחרי שהוריה נפטרו היא חשבה על הרעיון הזה. בהתחלה זו היתה לא יותר מבדיחה, אחר כך היא אמר לעצמה "למה לא", והתקשרה אליו והזמינה אותו לבוא. הוא הכיר את אביה עוד כשהיה חי, כך חשבה, ומכיוון שהיה חקיין מקצועי של קולות – לרוב חיקה פוליטיקאים בהצגות בידור – היא ביקשה ממנו שיחקה עבוּרה את אביה. היא תעצום עיניים, הוא יישב מולה על הכורסה של אבא, ויגיד כמה משפטים שהוא היה אומר. לא חשוב מה, העיקר הקול, אתה מבין… תדבר אלי חמש דקות, היא ביקשה, בקול שלו, אתה יכול לומר מה שעולה על דעתך. והוא הסכים. היא התיישבה מולו בכורסה שהיא היתה יושבת בה תמיד, והוא התיישב בכורסה של אביה. היא עצמה עיניים וחיכתה. הוא חשב קצת והתחיל לדבר אליה. הוא סיפר לה מה הוא עשה היום ומה מטריד אותו, הוא תיאר לה את הנוף שהוא רואה מהמשרד. הוא אמר כמה הוא מאושר לחזור הביתה בסוף יום עבודה ארוך, כלומר לחזור אליה. החקיין הלך והתקרב אל סוף החיקוי, כמעט לא היה לו מה לומר, הוא חשב בעצבנות קלה. היא עדיין היתה שם, יושבת בכורסה, עיניה עצומות. פתאום הוא לא יכול היה להתבונן בה כך, לכן הוא עצם את עיניו בעצמו והמשיך לומר עוד כמה מילים. אבל זה כבר היה גמגום והוא הרגיש איך קולו שלו משתלט על קול האב, וזה היה סימן לא טוב שהוא הכיר. ואז הוא הצליח להיחלץ מזה. כי הוא נזכר שהוא מכיר גם את הקול שלה, כלומר של האמא שלה. הוא חשב על תאונת הדרכים המחרידה הזו, אבל הוא לא רצה לדבר על התאונה. והוא עבר פתאום לדבר בקול של האמא, היא דיברה באריכות דווקא, היא תיארה את הנוף הנשקף מחלון המכונית, היא התלוננה על המגב שאינו מנקה את הזגוגית כראוי, היא כעסה עליו, מדוע הוא לא מטפל בזה, הרי כבר חורף. הוא בדיוק התחיל לענות לה, כשמשאית נכנסה לצומת. הם לא הבחינו בה בכלל.

ג'ושו הבחין במלך נכנס למנזר, ובכל זאת לא קם כדי לברכו. הוא טפח בידו על הברך שלו ואמר, "האם אתה מבין?"
המלך אמר, "לא, איני מבין".
ג'ושו אמר, "עזבתי את ביתי כדי להפוך לנזיר כשהייתי אדם צעיר. עתה אני אדם זקן. למרות שאני רואה את האורח, אין לי כוח לקום".

(מתרגומו של יואל הופמן)

·                          האגודה להחלה-בכפייה של האכדית כשפה הרשמית היחידה בהונגריה

·                          האגודה לקשרי תרבות בולגריה-דנמרק, בדגש על ארכיטקטורה

·                          אגודת ידידי הדקדוק הסלובני בצ'ילה ותומכיו

·                          אגודת המשוררים יורדי-הים יוצאי אפגניסטן (נשיא הכבוד: צ'רלסטון הסטון)

·                          אגודת חוקרי תרגומי ג'ויס לשפות פינו-אוגוריות

·                          אגודת נפגעי המשוררים הטאמיליים בבואנוס-איירס

·                          אגודת הנגרים היפנים בסלוניקי

·                          אגודת משוררי היידיש בדאלאס, טקסס

·                          האגודה לביטול חוזה השלום פנמה-ניקרגואה וכל הסכמי הסחר הנלווים אליו

·                          אגודת דוברי הוכדויטש באל-סלוודור (2000)

·                          אגודת וגנר-ברוקנר של חייטי מוסקבה (בפירוק)

·                          האגודה לכינון ברית ערים תאומות פטרבורג-שנגחאי

(רשימה חלקית)

המוזיקה הזו, אנחנו שומעים אותה בכל הזדמנות. יש לנו מערכת סטריאו מאוד חזקה ומאוד רגישה. היא מתאימה במיוחד למוזיקה הזו, שהיא מוזיקה של עוצמה ושל רגש. אנחנו לא מגלים את שֵם המלחין. לא מגלים את התקופה, אם כי ברור לגמרי שמדובר בתחום ההשפעה של מוצרט. זה גם תחום ההשפעה שלנו. אנו נמצאים בו; היכן נימצא אם לא בו? אנשים באים אלינו, המוזיקה מתנגנת, הם נדהמים, ניגשים לחדר ההאזנה, אנו סוגרים אחריהם את הדלת, איזה עונג של נתינה-לזולת הוא מנת חלקנו. החדר הוא חדר אקוסטי, לא שומעים שום דבר מלבד המוזיקה. והעוצמה תמיד גבוהה.

פעם, בין הרצועות של פרקי הקונצ'רטו לאבוב של המלחין שלנו היה נדמה לנו ששמענו רעש. הדלת היתה פתוחה, ומהדירה הסמוכה חדר רעש. זה היה שיעול. השכן השתעל, השכן פלט שיעול, השכן גנח. דלקת ריאות אולי, אולי שחפת פתוחה. היום זה כבר לא קורה, ביטלנו את הרווח בין הרצועות וסגרנו את הדלת. מוזר, כי לפעמים, למרות העוצמה, למרות הריכוז, למרות היופי הזה, אנחנו שומעים את זה. הוא תמיד גונח אחרי התקפת שיעולים: "הלו… הלו…", הוא קורא למישהו. אי אפשר לכתוב במילים איך נשמע שיעול, אבל אנחנו יושבים ושומעים את זה חודר מהקירות. אנחנו רוצים לפתוח חלון, לנשום קצת אוויר טרי, אבל החדר האקוסטי – באותו מחיר תכנן אותו האדריכל שלנו כמקלט אטומי על פי התקן המחמיר ביותר – סגור כבר שנים, המוזיקה נמשכת. אנחנו שומעים רק דיסק אחד, הקונצ'רטו לאבוב, שלושה פרקים, אחת עשרה דקות וארבע שניות, הוא נגמר ומיד מתחיל שוב. מוזיקה יפה כל כך, ועם זאת, לפעמים נדמה לנו שהשיעול מגיע ממש מתוך הרמקולים שלנו, ארבעה רמקולים כמובן ולא שניים, משתעלים אחד אל השני, איזו עוצמה של שיעול, איזו עוצמה של מחלה, אפשר לשמוע את בית החזה, את פעימות הלב, אפשר לשמוע את הדם.

חנות הספרים המשומשים

המוכר הזקן תוחב אצבע

בין דפי אטלס ישן

שֶׁמֶשׁ מִבַּעַד לְעַנְנֵי עֶרֶב אָפֹרִים
אִישׁ בִּמְעִיל שָׁחֹר
נֶעֱצָר פִּתְאֹם בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב

אחד המתאמנים ראה את המקל בידו של ג'ושו ואמר, "האם זה נכון שהבודהא אינו מסרב למשאלות האנשים?"
ג'ושו אמר, "זה נכון".
המתאמן אמר, "הייתי רוצה לקבל את המקל שבידך. אפשר?"
ג'ושו אמר, "אדם הגון אינו נוטל דבר יקר מזולתו".
המתאמן אמר, "איני אדם הגון".
ג'ושו אמר, "ואני איני בודהא".

(מתרגומו לאנגלית של יואל הופמן)

על כפור חלון-רכבת זה
אני רושם באצבעי
סומי-אֶ ללא דיו
מעל ראשו של סוגיהארא
ירח מלא של אביב

קליגרפיה: קזואו אישיאי (2008)

עש-לילה של חורף

אני מכבה את מנורת הקריאה

הודף אל החלון הירח

* * * * *

שמש של חורף

מסע נמלים צפונה

בין שתי מרצפות רטובות

טִפּוֹת גֶּשֶׁם עַל סַפְסָל עֵץ
מִבַּעַד לְעָנָן מְטֻשְׁטָשׁ
חִפּוּשִׁית מַבִּיטָה בַּיָּרֵחַ