מתחת לשולחן

ביום שישי הקרוב, 29.4.11, בשעה 12:00, ייערך שיח גלריה במסגרת התערוכה "סגור את פיך ואמור מילה אחת" בגלריה רוטשילד אמנות, שד' רוטשילד 140, קומה 2, ת"א.

במרכז המפגש – הדגמה של קליגרפיה יפנית על ידי קזואו אישיאי, המציג בתערוכה.

בשיחה אדבר על פתק שנותר בעזבונו של הצייר צבי מאירוביץ' (שאינו מוצג בתערוכה הזו). הפתק נמצא באתר המוקדש ליצירתו של מאירוביץ'.

כולם מוזמנים.

יש משהו מוזר בקעקועים. בלי לשפוט את היופי שבהם – זה בוודאי עניין של טעם – יש בקעקוע על גוף אנושי חיבור בין שני תחומים, ובעצם בין שני זמנים: זמן הגוף האנושי, וזמן הציור. במוזיאון אנו מרגישים את ההבדל בין השניים. אנו עומדים מול ציור כלשהו חמש דקות או שעתיים, ולפעמים חוזרים אליו שוב ושוב. אבל בעוד הציור נותר זהה לעצמו (אם מתעלמים משינויים מיקרוסקופיים שעוברים על החומרים שלו, ושבציורים שצוירו בצבעים טובים ונשמרו בסביבה נאותה לא יהיו גלויים לעין) – אנו משתנים בקצב מהיר. בעשר שנים חייך משתנים לרוב שינוי גדול, שלא לדבר על גופך. הציור נותר כמעט זהה בפרק זמן של עשרות ואף מאות שנים. לפעמים הוא גם תלוי באותה נקודה בחלל במוזיאון. להמשיך לקרוא הערה על קעקועים

כותרת התחריט היא "המפה", אבל אין כאן מפה. זו מפת דרכים עלומה ששתי הנערות רכונות עליה. רוב הציירים היו ממלאים את החסר. אבל, כפי שאמר פעם אלן ווטס, הדבר החשוב ביותר, בחיים ובאמנות, הוא לדעת מתי להפסיק. ההתאפקות הדרסטית כאן היא ההעזה, ולכן גם היופי. ברור שהאמנית, מרי קאסאט, ראתה שכל פרט שהיא תוסיף למפה שבה מעיינות הנערות רק יגרע ממנה ויחליש את התמונה; שרק במצבה הנוכחי זוהי מפה פתוחה, מפה שמסמנת לא מקום מסוים אלא את עצם האפשרות לנסוע, ללכת, לגלות, וגם ללכת-לאיבוד ולטעות. כל מתבונן יכול לשרטט את המפה המיועדת לו. השולחן עגול וכולנו מסתופפים סביבו. להמשיך לקרוא המפה

נתקלתי במקרה בפייסבוק בדף שהוביל לעצומה כנגד חוות הקופים במושב מזור. אני מנסה להתעכב לרגע על השניות הראשונות שבהן מכה הידיעה על המקום הזה, "חוות מזור", שעד לפני כמה דקות לא ידעתי על קיומו. היה עד עכשיו בוקר יפה. הגשם נפסק לרגע והאוויר טוב. סתיו של תחילת אביב. ואז, לפתע, הידיעה הזו. זה מתחיל מהרגשה עמומה בבטן. לא בדיוק חום, מעין קרינה עכורה שמתפשטת שם. ממש כאילו התפוצץ שם משהו בלי קול. כמו כתם דיו על הנשמה. אחרי כמה שניות זה עולה לראש. מין עכירוּת וקיפאון. הנשימה נעתקת.

עינוי הקופים הוא כנראה עסק רווחי ביותר. על פי הנתונים שבקישור הנ"ל, "עד היום חטפה חוות מזור 1,646 קופים מהטבע במאוריציוס; עד היום מכרה חוות מזור 5,083 גורי קופים לניסויי רעילות בחו"ל; עד היום מכרה חוות מזור כ-500 גורי קופים לניסויי מוח פולשניים בישראל; כל גור קופים שנמכר הכניס לבעלי חוות מזור כ-$3,000". על פי חשבון פשוט עינוי של 5,000 קופים שווה חמישים מיליון שקל.

מה אפשר לכתוב על דבר כזה? מה אפשר לכתוב במציאות שבה רוב האנשים (ובכלל זה בני משפחתי וידידיי) אוכלים בשר? אם הנורמה היא אכילת בשר (הבעיה באכילת בשר היא לא רק הרג החיות אלא יותר מזה כליאתן ועינוין עד לרגע ההרג), מדוע שמישהו יתרעם על עינוי וכליאה של קופים? והאם סגירתה של חוות המעצר תפתור את הבעיה? הרי ניסויים בבעלי חיים, ובכלל זה קופים, ימשיכו. מתגנב ללב החשש המעיק, שהמאבק בחוות מזור יוביל לכל היותר לשינוי קוסמטי של שיפור תנאי הכליאה. הלוואי שאתבדה. התנאים כל כך מייאשים, עד שהאופציה של כניעה וההתמסרות להדחקה מפתה. אבל אכתוב משהו כי אי-אפשר שלא.

כל מי שיש לו בעל חיים, כלב או שרקן או חתול, יודע שיש להם אישיות ורגשות. קראתי לאחרונה ספר יפה, תיעודי, של אליזבת ביילי, שחלתה ורותקה למיטתה וגידלה חילזון, שהציל את חייה. הוא נתן לה מוקד של עניין וקשר. היא התבוננה בו ולמדה עד כמה מורכב וחכם היצור הזעיר וה"פרימיטיבי" הזה. כמה דברים הוא יודע לעשות. היא מבינה פתאום שלחילזון ולה יש לב וריאה ומעי (לחילזון יש ריאה אחת). כלומר, הם לא לגמרי זרים זה לזה, הרכיכה והאדם.

ברור שהקופים חולקים איתנו הרבה יותר. אבל העיקרון דומה. לחילזון שביילי כתבה עליו יש 2,640 שיניים. כלומר, זהו יצור מורכב מאין כמוהו; זהו יצור חיוני לגמרי לקיום הביוספרה (החיים על פני כדור הארץ): "החיים יכולים להתקיים בלי בני אדם, אבל לא בלי תולעי-אדמה, חלזונות ואצות" (הם יוצרים אדמה שתאפשר צמחייה; אצות יוצרות חמצן); חלזונות נוהגים לפעמים להתגנב לציפורים וכך טסים איתן למרחקים, כנוסעים סמויים; מוח של חילזון, תלוי במין, מכיל בין 5,000 ל-10,000 נוירונים (תאי עצב).

אפשר להמשיך עוד בעניין החלזונות, אבל אחזור לקופים. אישית, אני לא חושב שיש כאן באמת "קל וחומר", וחילזון אינו נחוּת מקוף בשום מובן. כאמור, במובן אחד לפחות חילזון הכרחי לקיום החיים אף יותר מקופים (ואנשים). אבל רוב האנשים יקבלו את הטיעון הזה – שאם חילזון הוא יצור כל כך מורכב ומופלא – איש מאתנו אינו יכול לעשות חילזון, ובטח שלא להבין איך הוא נוצר – הרי שקוֹפים על אחת כמה וכמה.

הביטו בתמונה הזו. כמובן, העיניים. המבט הזה לא רק שאינו נחוּת ממבט אנושי – יש בו עמקוּת חודרת ותבונה שלא תמיד נמצאת במבטים של בני האדם. ללא דעות מוקדמות, מבט בעיניים כאלה חייב להביא למסקנה שיש ליצוּר בעל המבט הזה תודעה קרובה מאוד לשלנו, ועולם רגשי קרוב מאוד לשלנו. נכון, העיניים האלו לא יודעות לבהות בתוכניות ריאליטי. אבל הן יודעות דברים שאנו שכחנו מזמן.

אבל המבט אינו הכול כאן. שימו לב לַיד. היד היא המדהימה כאן. דווקא בגלל שהיא נגלית מצידה ההפוך, הלא שׂעיר. אילו הייתם רואים את היד הזו במבודד, הייתם, בלי היסוס, מושיטים לה את ידכם ללחיצה. כף היד הזאת, אפילו יותר מן העיניים, אנושית לגמרי. רכה כל כך. פגיעה. היד הזאת קוראת לעזרה, נוגעת בקצה האצבע, בהיסוס, במתכת המקיפה, שואלת בתימהון "מה זה".

היד הזו מברכת אותנו לשלום מתוך הכלא שכפינו עליה.

כמה הערות סיכום שרשמתי בשולי "חיי התא" של לואיס תומס (1974).

• חולקים בנו, משכירים אותנו, כובשים אותנו. אנו לא מוכלים בעצמנו ואיננו בעלים של גופנו. אפילו המיטוכונדריה בתא הם "זרים". כלומר, אנו חיים הודות לפרזיטים והזרות הכרחית לקיומנו הביולוגי. גם כלורופלסטים הם מהות זרה לצמחים והכרחית לקיומם, ולכן גם לקיומנו.
• המיטוכונדריה והכלורופלסטים הם היצורים החשובים ביותר עלי אדמות. "they run the place".
• אפשר לחשוב על חיידקים כעל גֶנים ניידים שעוברים כמו דבורים מאורגניזם אחד למשנהו.
• כדור הארץ דומה לא לאורגניזם אחד אלא לתא אחד.
• עם תחילת עידן הנחיתה על הירח התעורר חשש מפני חיידקי הירח שיחזרו עם החלליות לכדור הארץ. החשש הזה אומר משהו על תפיסתנו את החיים.
• "כל יצור, במובן כלשהו, קשור לכל היצורים האחרים ותלוי בהם".
• אפשר למצוא קן נמלים שמחפש זרדים באורך זהה. כל הקן ביחד. להמשיך לקרוא האיבר הפומבי ביותר

קטע מוך "הוֹג'וֹקי" מאת קאמוֹ נו צ'וֹמיי (1212, יפן). תרגום מן התרגום לאנגלית.

הטקסט – קטע מרשומות מרעידת אדמה באזור קיוטו שנכתב לפני 800 שנה, הועתק בקליגרפיה בידי קזואו אישיאי אחרי רעידת האדמה הנוכחית ביפן. הוא יוצג בתערוכה "סגור את פיך ואמור מילה אחת", יחד עם עבודות אחרות של אישיאי סאן ושל שבעה אמנים אחרים, בגלריה רוטשילד אמנות. התערוכה תיפתח ב-31.3.11, 20:00.

* * *

…זמן לא רב לאחר מכן (1185) התרחשה רעידת אדמה אלימה, וגרמה נזק שלא ייאמן. הרים התפוררו, נהרות נסתמו לגמרי, וגלים מן הים הציפו את היבּשה. הארץ נבקעה והמים פרצו. סלעים נשברו בהרים ונפלו אל העמק. ספינות הושלכו לכל עבר בים, והסוסים לא יכלו לייצב את מִדרך-רגלם בדרכים. בסמוך להייאן-קיוֹ, מקדשים ומגדלים ניזוקו כל כך עד שלא אחד מהם נותר במצב טוב. כמה מהם התמוטטו, אחרים נהפכו ראשם למעלה. אבק ואפר התנשאו כמו עשן. קול תזוזת האדמה וקול ההרס של הבתים נשמע כמו רעם. אנשים שהיו בתוך הבתים נמחצו אולי בבת אחת. הנמלטים עמדו מול הבקיעים שבאדמה. היות שלא היו להם כנפיים לא יכלו לעוף לשמים, או להפוך לדרקונים ולרכב על עננים. אנו יכולים רק לדמיין את אומללותם. מבין כל האסונות המבעיתים רעידת האדמה היא הגרועה ביותר. להמשיך לקרוא "היות שלא היו להם כנפיים לא יכלו לעוף לשמים"

הערות מתוך ובעקבות "מבט אינטימי בשמי הלילה" מאת צ'ט ריימו (2001)

*

1. רק 300,000 שנה אחרי הבריאה (המפץ הגדול) נוצרו האטומים הראשונים. לפני כן היה חם מדי.
2. ייתכן מאוד שהיידן צפה בחלל דרך הטלסקופ של הרשל, שהיה הגדול ביותר בעולם באותה תקופה, בעת ביקורו באנגליה ב-1792 ותצפית זו היוותה השראה, ככל הנראה, ל"בריאה". (אור כוכבים הופך למוזיקה.-)
3. דרך התודעה האנושית היקום יודע את עצמו.
4. מבט דרומה בחורף יגלה את הפליאדות ואת אלדברן די סמוכים בשמים. "אלדברן" פירושו "העוקב", והוא "עוקב" אחרי הפליאדות. להביט בהם ביחד זה כמו להביט בתצלום שבו רואים את סבא של סבא של סבא (ועוד כמה וכמה דורות לאחור) – עם נין מאוחר. אלדברן הוא כוכב זקן, קרוב לסוף חייו, כלומר בן מיליארדי שנים. הפליאדות – כוכבים צעירים, בני עשרות מיליוני שנים בלבד.
5. הדינוזאורים, אילו היו צופים בכוכבים, לא היו רואים את כוכבי הפליאדות, אלא ענן קלוש של גז, שממנו הן נוצרו, לפני 50 מיליון שנה.
6. "שירה בלי חושך אינה כלל שירה".
7. הכוכב קסטור, במזל תאומים, שנראה ככוכב אחד הוא בעצם מערכת של שישה כוכבים שסובבים זה את זה – שלושה כוכבים כפולים.
8. אם כדור הארץ הוא עינב, אלפא קנטאורי, שהוא הכוכב הקרוב ביותר אלינו, הוא כדור בקוטר שלושה מטרים ובמרחק 80,000 קילומטר. להמשיך לקרוא "הירח המלא מחולל גאוּת במחשבות"

היה אצלנו בנתניה רופא זקן, רופא משפחה היה, רופא כללי, רופא פנימי, בכל השמות האלה קראו לו, ושֵם ממש לא היה לו, קראו לו הרופא הזקן, הרופא הפנימי, אמרו: אני חולה, אלך לרופא הפנימי, אלך לרופא הזקן, גַש לרופא המשפחה, וכך היה, היינו ניגשים לרופא המשפחה, רופא המשפחה הזקן, ועל הדלת שבקומת הקרקע היה כתוב לא שמו אלא המילה האחת: רופא, ושם היה יושב ומחכה לנו, לא היה צריך לקבוע תור מפני שלא היו לו חולים, רק המשפחה שלנו עוד הייתה ניגשת אליו מתוך נאמנות, שעלתה לנו שוב ושוב בבריאותנו, אבל הוא היה בן-עיירה, וקרוב משפחה, "זה סבא שלך בעצם", אמרה לי אמי, "זה כמעט סבא שלך, אתה חייב לראות אותו גם אם אתה בריא לגמרי, אחרת מעיפים אותו מהקופה". איני זוכר אם בקופת חולים הייתה הקליניקה, לא, לא ייתכן, הייתה זו דירת מגורים פשוטה, דירתו, ברחוב הרצל, ולא היה בה שום דבר, הייתה ממש דירה ריקה, היה שם רק בלון חמצן חלוד בקרן זווית, ורק מיטת חולים הייתה באחד החדרים, וכיסאו של הרופא, ותיקייה גדולה בה נשמרו תולדות מחלותינו, וכוס ובה עשרות מקלות גרון מעץ וגם פטיש-ברכיים מעורר חלחלה. והייתה לו כמובן חותמת, לרופא המשפחה, והוא היה מטביע ומטביע במרשמים וחותם בעט נובע ותולש. רק דבר אחד בלתי מוסבר היה בקליניקה הזו, והוא תמונה, רישום, רישום שהיה תלוי על הקיר, ואני זוכר שהיה זה רישום של אריה, אריה שקוע בשינה. רק לפני כמה שנים גיליתי כי את הרישום יצר פיטר פול רובנס, ובקטלוג אכן היה כתוב כי הרישום מצוי באוסף פרטי בנתניה. אני מניח כי האריה של רופא המשפחה שלנו היה הרישום המקורי של רובנס. כששאלתי את אבי על זה אמר לי, "כמובן, לא המצאת את האריה. למען האמת, הוא נתן לי אותו במתנה", אמר. "הוא כל הזמן היה נותן דברים, היינו החולים היחידים שלו. הוא הביא אותם מבלגיה מגולגלים בשפורפָרות". "בשפורפרות"?, רציתי לשאול, אבל אמרתי, "את מי?", ואבי אמר, "מה 'את מי'. את האריה הישֵן". "אז איפה הוא?", שאלתי בדריכות. "איפה שׂמת אותו?". "האריה?", תמה אבי. "הרי הוא אצלך מזמן. אתה לא זוכר? תליתי אותו אצלך, מעל לשולחן הכתיבה שלך, ביום שעברתם לדירה החדשה, לדירה הזו שלכם, בקומה מאתיים. לא יכולתם לעלות יותר גבוה? הרי אתה יודע שיש לי פחד מעלית-עולָה. אתה יודע שאני צריך חצי-יום כדי להגיע אליכם לדלת. ולפעמים הגֶרֶם-מדרגות חסום בארגזים שלך ואני לא מצליח לעבור". הוא השתתק. "אתה יודע", אמר, "הרופא-משפחה עוד חי. הוא בדיוק היום שאל עליך. אם אתה בריא. הוא שאל למה אתה לא בא אליו יותר". -"ומה אמרת לו?". -"אמרתי לו את האמת".

את הציור הזה ראיתי בלובר ממש כמה רגעים אחרי בהייה מרותקת ומדוכאת בציור הטלה המנותח של גויא, ציור של חיה שחוטה שקרובה כל כך לרגעי חייה האחרונים עד שעצם הצבתה לנגד עינינו כדבר מת שאפשר לציירו – מזעזעת. כתבתי עליו כאן. אתמול קראתי במאמר של ג'ון ברג'ר על גויא הערת אגב על ציור הקצָב: הוא טבע דומם שמסרב להיות טבע דומם. עניינו הוא בהצבעה על החיים שנשללו שם.

והנה, בגלל מקריות של תלייה וסמיכות בזמן, מוצג באחד החדרים הסמוכים לאולם הספרדי של הלובר הציור הנפלא הזה של קונסטבל. להמשיך לקרוא תמונות של בשר (3): קונסטבל

1. קנדינסקי

עיר ברקע שכמו התקרבה מדי וגגותיה התאדמו ממאמץ. בית אחד מביט החוצה בזוג עיניים כהות. אין אלו הזגוגיות הכהות של משקפי השמש שמאחוריהן עיניים בהירות: אלו העיניים עצמן. מעל לעיר מין קשת צהובה, מין חבּורה על השמיים. אישה נעצרת בשביל. הכול מואר מאוד, כלומר מכיל גם צל כבד, כבד כזפת. להמשיך לקרוא שלוש ערים