לא צריך ללכת רחוק, לספרות או לשירים, כמו ל"חום יולי-אוגוסט אז היה כבד מאוד" בשיר של שלמה ארצי, שבו הקיץ הוא זמן של מוות, זמן שבו "אצטרובל אחד נושר", או ל"יולי ואוגוסט הם שני כלבי תקיפה גדולים", משפט הפתיחה של "כלבי קיץ" של בן ורד; אין צורך להיזכר ביצירה מוקדמת יותר, "ספר הקבצנים" של מנדלי מוכר ספרים ובמשפט הפתיחה שלו, "כיון שנושב רוח חם וימות החמה מגיעים, ובעולמו של הקדוש-ברוך-הוא אורה ושמחה – ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה, מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים", או ל"בימות החמה" של ברנר, שהוא הד למשפטו של מנדלי, ובו "כשמגיעים ימות החמה, ייסוריו של זלמן מתקשים ומתעוררים ביותר". מספיק להטות אוזן ברחוב בקיץ, בתל אביב, והמשפט – מעין המנון הקיץ של עירנו – יופיע ויישמע שוב ושוב: "איזה חום, אני מת". או מתה. כן: הקיץ בתל אביב הוא לשון נקייה למשהו אחר: מוות.
הקיץ שלנו אינו סתם עונה. הוא עונה שבה, שנה אחר שנה, התל אביבים מגלים את עירם כמות שהיא. כמות שהיא, כלומר מעורטלת האקלים שיכול להזכיר בדוחק את האופן שבו אנו מדמים את אירופה. בקיץ, תל אביב היא רק תל אביב. היא נוחתת אל עצמה, בלי מסיכות. למרות שגם באירופה יש ימים חמים, התפיסה המקובלת אצלנו היא ששם החום הוא חריג. כלומר, אנו מאמינים שבאירופה קיץ לרוב הוא קל ונעים ולפחות יתכן שם קיץ כזה, בעוד שבתל אביב לעולם, לעולם זה לא יקרה. עבורנו, הקיץ החם הוא במהותנו. באירופה הוא טעות.
זה עניין די רציני. השאלה איך מתמודדים עם הקיץ בתל אביב היא שאלה פוליטית וקיומית. מבחינה פוליטית, שנאת הקיץ היא הד לאי נחת עקרונית יותר מהמקום הזה. מכאן מרכזיותו של נתב"ג בתרבות הישראלית. זהו צינור הניקוז אל מקום בו יהיה, אינשאללה, "קר יותר" – ההיפך ממנהג כמה אירופאים צפוניים לנדוד דרומה כדי לתפוס קצת שמש. יש לתיירות הישראלית גוון כמעט זואולוגי, כמו ציפורים נודדות שהשמש היא אויבתן. אין אושר גדול יותר מאושרו של הישראלי שנודע לו כי בזמן ששהה בחו"ל עבר את הארץ גל חום כבד. כל הנסיעה מקבלת מיד הצדקה. ואין מפח נפש גדול יותר מזה של הישראלי שנוחת באירופה לחופשה של שלושים ושמונה מעלות בלי מזגן.
יש קשר בין הסירוב של רובנו ללמוד ערבית ולשמוע מוזיקה ערבית ובין האופן שאנו שונאים את הקיץ. הגזענות הישראלית החריפה ביותר היא כלפי מי שמדומיין כפולש הזר המעיק ביותר – הקיץ. האיבה הזו כלפי הזמן דומה לאיבה כלפי המקום. לשנוא את הקיץ ולראות בו זמן מת וממית משמעו להעמיד פנים שאנו חיים במקום שאינו המקום הזה, ב"נמר קטן", כלומר בפרבר של מנהטן, כפי שרצה דוד אבידן להאמין. המזגן הוא חומת ההפרדה מול האויב המרושע ביותר שלנו, ושלָט המזגן הוא תאומו הרוחני של שלָט הטלוויזיה: בשניהם אנו לוחצים על הכפתור ומדמיינים שאיננו כאן; שזה לא האקלים שלנו; שנוכל לעבור את החיים כולם בלי שנוכחותו של אויבינו-שכנינו תטרידנו. ועד כמה חשובים לישראלי שני מכשירים אחרים, אף הם תאומים: מטוס הקרב כנגד המציאות האנושית שלהפתעתנו נמצאת כאן עדיין, ומטוס הנוסעים כנגד אחוזי הלחות המתעקשים לשמור על תביעותיהם הלאומיות, למרות שהיינו מעדיפים לנהל משא ומתן עם מזג אוויר אחר. לא מפתיע שהביטוי "כאן זה לא פינלנד" ודומיו מתאר מציאות פוליטית, אבל המטפורה הפינלנדית הומצאה גם בגלל מזג האוויר שם.
אבל המשמעות הפוליטית של הקיץ היא סימפטום של משהו יותר רחב. אני חוזר למשפט התל אביבי הכה-שכיח הזה, "איזה חום, אני מת". כדאי לקחת את המילים האלה ברצינות. מורה הצ'אן (זן) הסיני המוכר ביפן בשם ג'ושו (778-897 לספירה) אמר: "אם תישאל 'מה מלמד ג'ושו?', אמור רק, 'כשקר – קר, כשחם – חם'". משפט תמוה-לכאורה זה אינו כה תמוה אם מציבים כנגדו את "איזה חום, אני מת", שנובע מהרצון שכשחם יהיה קר. הרצון הזה נובע מטעות בסיסית מאוד ביחס לזמן, מסירוב, שקיים בכולנו, לקבל את זמן ההווה המתחלף ולהשתוקק תמיד לזמן אחר, "טוב יותר".
חלקים שלמים של התרבות הישראלית יכולים להיות מובנים לאור תפיסת הזמן הזו של "איזה חום, אני מת". ספרים המדמיינים שוב ושוב את העבר הציוני הטוב מתוך מציאות "חמה" של סכסוך אלים; רומנים על "העלייה הראשונה", על "תקופת דוד המלך", או על "המייסדים"; שירים פופולאריים כמו של אריק איינשטיין כמו "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", או "איפה הן הנערות ההן"; תופעת החזרה לשירת המקורות הדתיים של זמרים פופולאריים כמו אהוד-מאיר-אביתר בנאי; חזרה לשירת סוף המאה ה-19 בצרפת בכתב העת "הו!", ועוד.
לפעמים נדמה שחלקים נרחבים מאוד של התרבות הישראלית נובעים מהאתוס של "איזה חום, אני מת". מהרצון להפעיל מזגן (בריחה פנימה, הסתגרות, אותה תחושת "גולה בעירו" של יעקב שבתאי) או לעלות על מטוס (לצרפת של בודלר, למשל). סופרי הקיץ הבודדים של ישראל – למשל ס' יזהר בחלק מספריו, ישעיהו קורן, או ישראל ברמה (1956-1984) שהוא אמן הקיץ הגדול ביותר המוכר לי – אינם נקראים על ידי רבים כל כך. כשישראל ברמה כותב "תן לי לספר לך על ימים קרועים בין רגע לרגע, עם כל האור הפתוח וריחניות הקיץ והאבק הנימוח מיום ליום" ("ימים קרועים") הוא אומר "כן" גדול ל"כשחם – חם". הוא כותב פרוזה של חום, של "שעות צהריים מוקפות חרישיות קשויה וצרובות עד מחנק". גם אם הוא סובל מהחום, ואני איני מכחיש את הסבל כמובן, הוא אוהב אותו. הוא מתפעל ממנו.
ישראל ברמה לא קורא ליום חם בתחילת באפריל "גיהינום", כמו ישראל ב"זכרון דברים" של יעקב שבתאי. הוא לא מעמיד פנים שאין קיץ, והוא מסתנוור ומזיע כמו כולנו. אבל הוא מקבל אותו. קודם כל, לפני כל דבר אחר, הוא מקבל אותו כממשות חיה, נפלאה, מגוונת, כהתרחשות שיש בה חיים מסוג אחר, קשה. אבל חיים. יש לברמה התגלויות מיוחדות של קיץ. למשל בקטע הבא: "בין עצים נחים ריחות ירוקים לימוניים. ניצני פריחות אגסיים מעופפים בטירוף מלא סיכויים. משהו יהיה. צל ציפור שחור רץ על הכביש ונבלע בגובה. ברחשים מנסרים באור. גאות של שקט פתאומי. צרעות על מים ניגרים". הפעל מזגן, סעי לסקי בשוויץ – והחמצת את זה.
יש שיר קצר של המשורר היפני טנדה סנטוקה, שאני אומר לעצמי מעת לעת. לשון השיר, שתרגם יואל הופמן, היא: "ושוב גשמי חורף / עודני חי". זה הכול. סנטוקה (1882-1940) כתב כאן על החורף והגשם, אבל השיר טוב גם לעונות אחרות. במקום "איזה חום, אני מת", אפשר לנסות "איזה חום, עודני חי".
[פורסם בטיים-אאוט].
מתחת לשולחן 
){kind=link}
