הכלב

הדבר היפה ביותר בתערוכת התצלומים האסטרונומיים השנתית במוזיאון הימי בגרניץ', לונדון, אינה תצלום אלא גוש. גוש מתכתי שבא מהחלל. הוא עשוי ברזל וניקל, והוא בן כארבעה מיליארד וחצי שנה. זה בערך גילה של השמש; בערך גילו של כדור הארץ. מי יודע איזה מרחק גמא הגוש עד שנחת בנמיביה והתרסק. כאן מונח אחד מרסיסיו הגדולים, 65 סנטימטרים רוחבו.

הוא מוצג בתערוכת תצלומים המתארת את היקום שממנו הגיע – החלל. אך הוא אינו דימוי של דבר אלא הדבר עצמו, ויתר על כן, מותר לגעת בו. והו, כמה שנגעתי, וליטפתי, והנחתי את מצחי באחת מגומחותיו הקרירות, המשויפות-אטמוספרה, כאילו היה זה לא גוש מתכתי אלא כלב שאבד לי וחזר פתאום הביתה.

אפשר היה בקלות לבנות סביבו מקדש ולייסד דת חדשה. האיקונות שלה היו התמונות שאכן יש כאן – במקום הילות אור של קדושים ומלאכים הילות האור שהן גלקסיות וצבירי כוכבים. למען האמת, ישנה סברה כי הכעבה במכה מושתתת על מטאוריט מעין זה.

זה הדבר העתיק ביותר שאי פעם תיגע בו. זה גם הדבר המרוחק ביותר שאי פעם תיגע בו. איזה עומק בל ישוער של זמן-מרחב, ואני מניח יד על פרוותו הקרירה. ליבת כדור הארץ עשויה בעיקרה מהחומרים שממנו הוא עשוי, ולא במקרה: על פי הסברה, מטאוריטים כאלה, שהלמו בכדור הארץ בתקופת הראשית של היווצרות התחפרו בו והקנו לו את הליבה היוצרת בין השאר שדה מגנטי המגן עלינו. כך, בהביטנו בו אנו מציצים לא רק למרחקים אלא גם פנימה, אל מתחת לרגליים.

הוא מזכיר לי גולגולת של דינוזאור, או גונגשי ("אבן חכמים") סינית שֶמים ורוח שחקו, או קונכייה גדולה, או רכס הרים… אבל הוא לא נראה באמת כמו שום דבר אחר. היד לא שׂבעה מלמשש אותו, אלמוג חלל שֶמי יודע מה היה יכול לספר לנו אילו היו לו עיניים ולשון.

יש בלונדון תמיד הרבה דברים לראות ולשמוע. אבל כל הציורים והגנים והרחובות – ולרגע גם המלחמה ודאגותיה – מתגמדים ומתפוגגים בהשוואה למטבּע המתכתית הזאת שהחלל הטיל לקופתנו.

4.3.26

התערוכה פתוחה עד 3.8.26.