מחבר דרור בורשטיין

27.7.07

 

יש לי מעיל ובו כיסים רבים. כשאני יוצא לרחוב אין כמעט מי שאינו נעצר להביט במעיל שלי. נעצרים, מביטים בכיסים החיצוניים, מנסים להבין את פשר התפיחות האלה. אבל הכיסים החיצוניים מלאים נייר בלבד, שאני מקמט ודוחס פנימה. גם בצד הפנימי של המעיל יש כיסים. על כל כיס מלא נייר הפונה החוצה יש בפנים עשרות רבות של כיסים. ערכתי פעם קטלוג מפורט של הכיסים כולם, הפנימיים והחיצוניים, וטמנתי באחד הכיסים. בחלק מן הכיסים יש עוד כיסים, בתוכם. באחד מהם נמצא הקטלוג המפורט. עדיין לא ברור מה יש בכיסים הפנימיים הללו, ואם יש בהם משהו בכלל, אבל ברור לגמרי, שמה שלא אשים שם, שמה שלא נמצא שם, יהיה מוגן ומרופד מכל פגע על ידי הכיסים החיצוניים, הגדולים, המרופדים בדפים האלו, הכתובים בצפיפות.

25.7.07
מנקודת מבטם של בני האדם הוא אדם-זאב; מנקודת מבטם של הזאבים הוא אדם.

 

26.7.07
יש לי בובה על חוטים. בשנים הראשונות הייתי עמל שעות מדי יום כדי ללמד אותה את המחוות הפשוטות ביותר: ברכת-שלום, צער, כעס, שמחה. אחרי שנים רבות למדה להניע את שפתיה לפי קצב דיבורי, לרקוד טנגו, או לכתוב מכתבים בעוד אני פוסע בחדר מקיר אל קיר ומכתיב לה. כיום די להביט בה כדי לדעת מה מצבי, ובאמת, הבחנתי כי לאחרונה אין איש מתעניין בי, בעוד היא זוכה בכל תשומת הלב – אם בכלל, איש הרי אינו מוחא כף – ובכל מחיאות הכפיים.

 

"האֵלים הם אורחים חולפים בספרות. הם מותירים בה את עקבות שמותיהם ובמהרה נעלמים. בכל פעם שסופר כותב מילה, עליו להיאבק על מנת להחזירם. האיכות הפעלתנית אשר מבשרת על הופעתם היא אות גם להיעלמותם, אך לא תמיד היה זה כך. לכל הפחות לא כל עוד היו לנו פולחנים. המארג הזה של מילה ומחווה, ההילה הזו של הרסנות נשלטת, השימוש בחומרים מסוימים דווקא ולא באחרים: כל אלה השׂביעו את רצון האלים, כל עוד בני האדם בחרו לפנות אליהם. לאחר מכן, כמו פיסות נייר נישאות ברוח במחנה נטוש, כל שנותר היו הסיפורים אשר כל מחווה פולחנית רמזה להם. עקורים מאדמתם וחשופים, בתוך רטט המילה, לאורו הקשה של היום, לעתים קרובות הם נראו חסרי תועלת וחצופים. הכול מסתיים כהיסטוריה של הסִפרות. […] אבל היה זמן בו האלים לא היו רק קלישאות ספרותיות, אלא אירוע, הופעה פתאומית, מפגש עם שודדים אולי, או מראה של ספינה. ולא היה זה בהכרח חזיון של הדבר השלם: אייאקס זיהה את פוסידון מחופש לקלכס לפי צורת הליכתו. הוא ראה אותו הולך, מאחור, וידע כי זהו פוסידון 'על פי ברכיו ורגליו' (איליאדה, י"ג)".

(רוברטו קלאסו, "הספרות והאֵלים")

23.7.07

הקול אשר נשמע פתאום בשקט של חצי הלילה רוצה להיות שִׁירָה, לְהִתָּפֵס מיד, גָּדֵל, להצטלל בלי רעשֵׁי הכישלון המצפים לו, כבר אוחזים בו, מרסנים ומהסים אותו, מספיק כבר, שְׁתוֹק –

מיטת הקומתיים. בקומה העליונה נשימה קצובה; בקומה התחתונה – מלמולים, כַּר-חֲלוֹם

חֲסַר צוּרָה, רוֹחֵשׁ בְּלִי-שֵׁם, לוחש סמוך לַפֶּה, ללא מילים, רוצה לומר, הולם ומתדפק, פְּתח את הַפֶּה, הַנָּע את מיתרי הקול, סַע, קוּם –

משקה אֲדָנִית ריקה במים שהיו קרים אתמול בבוקר. צְמח, חוֹל יָבֵשׁ.

24.7.07

המיטה העליונה סתורה, ריקה, במיטה התחתונה צעקות הילד, לא-לא-לא-לא, גַּשׁ אליו, המתן לו עד שיירדם, בבוקר לא יזכּור את חֲלוֹמוֹ, זְכוֹר את חֲלוֹמוֹ. הולך בבית, מחפש את הילדה, האדם הראשון על הירח, מוצא אותה בשירותים, בָּאוֹר, יְשֵׁנָה בישיבה, אוחזת בנייר לבן.

יָצָאתָ מהבית, חָזַרְתָּ, היכן התמונה שהייתה מעל לפסנתר (בתמונה: פסנתר ותמונת פסנתר מעל לפסנתר), היכן הפסנתר

נ' הוא אדם-זאב. בני האדם הסובבים אותו אינם מעירים לו על כך מפני הפחד, הזאבים אינם מעירים לו על כך מתוך הערצה ומתוך התקווה שביום מן הימים, כשיושלם חינוכו ויהפוך לאדם לכל דבר, יזכור אותם ויחלץ אותם ממצבם. בינתיים צדים הזאבים את בני האדם. 

בסתיו היה אבא נתקף בתשוקה העונתית שלו. בבת אחת, כמו נכנע לצו עליון, היה קם מכיסאו, רומז לי באצבע, ניגש ללבוש את הסוודר הירוק כהה. מתחת לעננים ראשונים, ענני-ניסיון שהפריח החורף לאחור כצעיף של גולש-סקי הנמתח בעודו גולש במדרון הקפוא, היינו נוסעים בקו 24 או 25 לחנות מכשירי הכתיבה הגדולה שליד האוניברסיטה של סטוקהולם. פניו של אבי היו לובשים סבר רציני כשהיה מתייצב מול מדף העפרונות המכאניים. בין אצבע ואגודל היה אוחז בעיפרון, מנענע את החוד מול שמש הלילה, רושם באוויר את הסיסמה. בחוץ כבר נערם השלג, עובדי החנות השליכו נייר וציוד משרדי אל התנור.

ולפעמים הַזָּר היה נמצא שָׁם כבר כשהתעורר מִשְּׁנַת הלילה, כמו שיר שהזדמזם שָׁם כל הלילה ועתה, מִשֶּׁפָּקַחְתָּ עין, אתה שומע את סופו.

פָּנָס רְחוֹב כָּבוּי – יָרֵחַ
שְׁתֵּי מוֹדָעוֹת אֵבֶל
זוֹ עַל-גַּבֵּי זוֹ

אני שחקן כדורגל. אילו רק היה מגיע הכדור אל רגליי כבר הייתי רץ ומכדרר, חולף על פני שחקן ועוד שחקן, מטה את גופי לימין ולשמאל, מקפיץ על הברך, מטעה, מביט אל הקהל, עובר את השוער ומבקיע שער, נבלם רק על ידי הרשת ושאגות האוהדים – אבל איש אינו מוסר לי, שאר חברי הקבוצה מתמסרים בינם לבין עצמם ללא תכלית, מדשדשים במרכז המגרש, צועקים זה אל זה – אולי צועקים אלי, בחולצותיהם שצִבען כצבע חולצתי, במכנסיהם השחורים, בקולם הדומה לקולי, בפניהם הנעווֹת, במספרים שעל חולצותיהם שהם מִספּרִי.

אינו אובד בגשם
אינו אובד ברוח
אינו אובד בשלג או בחום הקיץ
בעל גוף בריא
ללא מאוויים
לעולם אינו כועס
תמיד מחייך בנועם
בכל יום אוכל ארבע מנות של אורז חם
מרק מיסו וכמה ירקות
לכל הדברים
ללא שיפוט
מתבונן ומקשיב היטב ומבין
ואז אינו שוכח
בצל שדה חורשת האורן
נמצא בבקתת סכך קטנה
אם יש במזרח ילד חולה
הולך ומטפל בו
אִם יש במערב אֵם עיפה
הולך ונושא אלומות אורז על שכמו
ואם בדרום אדם עומד לפני מותו
הולך ואומר לו שאל לו לפחד
אם בצפון יש מריבה או תביעה משפטית
אומר להם חידלו משטויות
כשיש בצורת הדמעות זולגות
כשבקיץ קריר מהלך מודאג
מכונה טיפש על ידי כולם
לא מוערך
לא מגונה
כזה אדם
הייתי רוצה להיות

קנג'י מיאזאווה
תרגום מיפנית: מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

שיר מתוך תערוכת הקליגרפיה "לבן מרחף" של קזואו אישיאי, מוזיאון טיקוטין, חיפה. התערוכה ננעלת בשבת, 21.7.07. 

"מה עשיתָ לי, מה עשיתָ לי"

(יולדת, לבעלה, תוך כדי לידה, מחלקת יולדות, בית חולים איכילוב, 9.7.07)

מי שגדל בשנות השבעים זוכר את המדבקות על המכוניות: כל נהג נדרש להשבית את מכוניתו ליום אחד, והיום הזה (א-ו, ש; מובן שהדתיים עלצו, ובסופו של דבר היתה המדבקה של ש מעין כיפה למכונית) הופיע על מדבקה על שמשת המכונית. המשמעות פשוטה: הפחתה של 14% בזיהום אוויר, מיד. שלא לדבר על הפחתה נגזרת בתאונות דרכים ובבלאי מסוגים אחרים.

מכיוון שהסיכוי שהצעה כזו תעבור בחקיקה לא נראה גדול, האם אפשר להציע שכל אחד יבחר את יום ההשבתה הזה באופן עצמאי? היום גם לא חייב להיות קבוע; די אם כל אחד יחליט לעצמו שיש יום אחד, כל שבוע, שבו המכונית נשארת סגורה.

זהו, אני חושב.

 

 

3

 

תמיד הניחוש הראשון, במכונית. תמונה מטושטשת, "מה קרה". לרוב אתה טועה. הרגו חיה. אינך יכול לראות עדיין איזו בדיוק. עומדים סביב לה כמה אנשים. בצד שוכב מישהו, כבול באזיקים. המשטרה המקומית הגיעה כבר. "הרגו חיה", אתה אומר לעוזר שלך, והוא אומר, "נהההה… איזו מין חיה". ממשיכים לנסוע. אתה מנסה לרקום לעצמך סיפור סביב זה, אבל אינך יכול. כשזו אישה שמתה, זה על רקע אהבה, כלומר על רקע של שנאה; כשגבר מת, זה על רקע של כסף. כלומר על רקע של כסף. ואתה מדמיין אותם, כמו בציורים ימי-ביניימים, עומדים על רקע של זהב, של כסף, עם כלי הנשק שלהם, עם הקורבן שלהם. נשים, גברים, רקע של כסף. אבל היצור הזה, שאתה חוזה בו מבעד לעיניים עצומות, מה הוא? ארינמל? אינך מצליח למצוא שם טוב יותר. הוא מת. כמו תמונות בסרט ישן אתה רואה את כל זה בשחור-לבן, זמזום. העוזר שואל, "אתה רואה אותם", ואתה מהנהן. "אנחנו נצליח", הוא שואל, "זה מקרה שאנחנו יכולים לעשות משהו", הוא שואל. "מה הסיפור", הוא אומר. ואתה, ממה שאפשר כבר ללקט, אומר, אם הם קראו לנו בגלל חיה, משמע שהיא היתה קרובה למישהו. כן, הוא אהב אותה כמו –. עד כמה שאני יכול לראות, זו מין חיה לא רגילה. האיש שהם תפסו בינתיים יתברר כחף מפשע. הוא מצא את החיה זרוקה ליד החוף. אני אומר שהוא המציל, או מתעמל-חופים. הם חייבים לתפוס אותו עד שיגיע מישהו. עד שאנחנו. אנחנו נשחרר אותו וכך נזכה באהדה מצד אחד אך בעוינות מצד שני, הולך חופשי רוצח, ייתכן. השאלה היא מי היה הבעלים של החיה הזו ולמה הוא החזיק אותה. אתה רואה, גם כאן רקע של כסף. הוא שילם עליה לא מעט. "מתי נגיע", הוא שואל, "הדרך עוד רבה?",כן, רבה מאוד, אך וכבר זו עיר קטנה, הנה קול הגלים, הים, יושבים במכונית ליד מלון-דרכים, היד בפעמון דלפק הקבלה, יוצא הכושי עם הטבעות והצלקת האלכסונית על כל פניו, המבטים.